[הפוסט פורסם ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]
ב- 14 בפברואר, הולנטיינס דיי, התחלתי כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (בפרפרזה על "אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" של אלביס פרסלי). הולנטיינס חוגג את הלב השלם, המבריק והסימטרי, שעטוף בצלופן וסרט לכבוד החג. כאן אני אביא שירי אהבה קצת אחרים: של אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליו, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה ועוד כהנה וכהנה. זה פוסט שני עם השיר הראשון שכתב ולדימיר ויסוצקי, שיר מבריק לדעתי, עצוב מאוד ומצחיק בו זמנית.
לפוסט הראשון: גלגל ההצלה של פול מקרטני
ולדימיר ויסוצקי – קעקוע (1961)
"שמיעה מוזיקלית – טובה. חוש קצב – טוב. קול שמתאים לשירה – אין בכלל" נכתב על ולדימיר ויסוצקי במהלך המיונים לבית ספר למשחק ב-1956. היום לא חייבים להיות ילידי בריה"מ כדי לזהות את הקול הצרוד ואת הנגינה הפשוטה על גיטרת שבעה מיתרים. את המיונים הוא עבר הודות ליכולות התיאטרליות שלו – ויסוקצי היה קודם כל שחקן. את שיריו החל לכתוב כמה שנים מאוחר יותר. חלקם הגדול נכתבו בגוף ראשון, ולמרות שלא היו אישיים ויסוצקי גרם לאנשים לחשוב שהוא מדבר מניסיונו בזכות כישורי המשחק שלו. בשיר אחד הוא מטפס הרים, באחר חייל, כאן אסיר וכאן השכן ממול. את ההשראה שאב מתוך המציאות. למרות שהיה שחקן קולנוע מוכר והוציא כמה תקליטים באופן רשמי, היצירה שלו נתפסה כשנויה במחלוקת בעיני הממסד, ולכן סוננה היטב. ידיעות על ההופעות עברו מפה לאוזן והמוזיקה הופצה באמצעות בוטלגים. אנשים היו רעבים לשירים של ויסוצקי. לאנושיות, לחתרנות ולדרמטיות הריאליסטית שיצר בתוך השירים שלו.
את "קעקוע", שירו הראשון, כתב בהשראת איש שראה באוטובוס. זה היה קיץ, והאיש ישב עם חולצת כפתורים פתוחה לרווחה, ועל החזה דיוקן של אישה יפה, מתחתיו מקועקעת הבטחה לא לשכוח אותה לעולם. ויסוצקי פיתח את זה למה שמאוד מפתיע בבשלות שלו יחסית לשיר ראשון. בפחות משתי דקות הוא מתאר עולם ומלואו – עם סיפור אהבה, פרידה וגעגוע, מאוד עצוב ומצחיק בו זמנית – בעיקר בגלל התחרות המרומזת בין הגברים שמובילה לפאנץ' המעולה בסוף. מסופר על משולש רומנטי של שני גברים ואשה. הגברים, כנראה חברים טובים, מאוהבים נואשות באותה האישה שנסעה ולא תחזור יותר. הראשון מיד מקעקע את הדיוקן שלה על החזה. השני פונה אליה כמה שנים אחרי, אולי במכתב, אולי בדמיון, ומספר לה מה עובר עליו.
רציתי לתרגם את השיר הזה מילולית כדי לשמר כמה ניואנסים יפים, אבל לא הצלחתי לשמור על מבנה סביר. אני מביא את התוכן שלו בחצי שיר חצי פרוזה, יחסית נאמן למקור:
שנינו אהבנו אותך.
זוכרת כשנפרדנו בתחנת רכבת והבטחתי לך שאזכור אותך עד יום מותי? אז גם הוא הבטיח את אותו הדבר.
שנינו קיימנו את ההבטחה. אני טמנתי את הדיוקן שלך בנפשי, והוא קעקע אותו על החזה.
ועכשיו תגידי, למי מאתנו כואב יותר? הוא נדקר אלפי דקירות מבחוץ, ואני כולי מחורר מבפנים.
וכשהיגון קשה מנשוא ובא לי למות, אני מבקש שיפתח את כפתורי החולצה שלו ובוהה בך שעות.
שעות.
אבל לא מזמן, חבר שלי, אמן, הוציא אותי מייסורי. הוא העתיק את הדיוקן שלך מהחזה שלו, וקעקע אותו על שלי.
ולא יפה להשוות, אבל עכשיו אני מרגיש קרוב יותר אלייך, כיוון שהקעקוע שלי (כלומר שלך) יצא יותר יפה משלו.
* * *
למי שרוצה לקרוא (ולשמוע) עוד על ויסצוקי אני ממליץ לקרוא פוסט של יבגני ויינשטוק שכותב עליו באהבה והערצה
undistracted listening 
הלוואי שהייתי מבין את השיר, הוא נשמע שיר טוב.
פינגבאק: ציור האור שלך האהוב עלי מכל – שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (3) | undistracted listening
פינגבאק: אהובתי כמו ארץ מדבר – פוסט אורח של מיכל יחיאלי – שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (4) | undistracted listening
פינגבאק: אהובתי כמו ארץ מדבר – פוסט אורח של מיכל יחיאלי – שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (4) | undistracted listening