ארס פואטיקה

– 1 –

קשיש בן 77 חוזר הביתה. הוא נועל אחריו את הדלת, מדליק אור קטן, מוריד את הכובע ופושט את החליפה היקרה שלו. מתיישב בכיסא במטבח, עוצם עיניים ומזמזם לעצמו

Going home
Without my sorrow
Going home
Sometime tomorrow
Going home
To where it’s better

Than before

Going home
Without my burden
Going home
Behind the curtain
Going home
Without the costume
That I wore

אחר כך שקט. הוא נהנה ממנו, דקה. עוד דקה. ואז קולות ומראות מתחילים למלא את חלל התודעה שלו. אור חזק, מחיאות כפיים, שריקות, "גבירותי ורבותי, מר לאונרד כהן!". שוב מחיאות כפיים, הפעם חזקות יותר, מבטים מלאי הערצה.

But he does say what I tell him
Even though it isn’t welcome
He just doesn’t have the freedom
To refuse

He will speak these words of wisdom
Like a sage, a man of vision
Though he knows he’s really nothing
But the brief elaboration of a tune

והוא שוב כותב, מלחין, שוב על הבמה.

הוא נידון לזה, הזקן. זה גורלו וממנו אין לו את החופש להשתחרר.

והאם הוא רוצה להשתחרר?

בסוף ינואר יוצא אלבום חדש שלו, Old Ideas. השיר הזה פותח אותו. ונדמה לי שהוא מספר על המאבק הפנימי בין לאונרד, האדם, לבין המוזה שלו, שגופו וקולו הוא כלי עבורה.

I want him to be certain
That he doesn’t have a burden
That he doesn’t need a vision

That he only has permission
To do my instant bidding
Which is to say what I have told him
To repeat

.

– 2 –

באוקטובר 2011, כהן זכה לקבל את פרס נסיך אסטוריאס, הוקרה של קרן יורש העצר הספרדי על פועלו כמשורר וכמוזיקאי. הוא הרי קודם כל משורר – עד צאת התקליט הראשון שלו, ב- 1967 הוא הספיק לפרסם ארבעה ספרי שירה ושני רומנים. הראשון פורסם כשהיה בן 22.

בנאום שנשא בטקס הקהל פוגש את לאונרד, האדם, שאומר:

I’ve always felt some ambiguity about an award for poetry. Poetry comes from a place that no one commands, that no one conquers. So I feel somewhat like a charlatan to accept an award for an activity which I do not command

In other words, if I knew where the good songs came from I would go there more often

בנאום שלו אפשר לצפות כאן… …ולקרוא את התעתיק כאן

כהן הוא יהודי קנדי, אבל בטקס הזה הוא מספר על השורשים הספרדים שלו. הוא מספר על עץ הארז ממנו עשויה הגיטרה הספרדית שמלווה אותו כבר ארבעים שנה, על פדריקו גרסיה לורקה, משורר ומחזאי, שעורר בכהן הצעיר השראה למצוא את קולו הייחודי, ועל ספרדי צעיר, אותו פגש במונטריאל בתחילת שנות השישים, שנתן לו את שיעורי הגיטרה המקצועיים הראשונים שלו. הם נפגשו במשך שלושה ימים רצופים וביום הרביעי הוא לא הגיע וכהן גילה לאחר מכן שהוא התאבד. ששת האקורדים הבסיסיים של פלמנקו שהוא למד מהנער הזה היוו הבסיס למוזיקה שלו.

.

– 3 –

עבורי לאונרד כהן מתחיל בשיר הסיום מתוך I'm Your Man מ- 1988. מתישהו בצבא, עם דיסקמן, אוזניות, וחוברת מילים, השארתי את Tower of Song בריפיט. זה אחד השירים היותר אישיים שלו. אם הייתי לומד את השיר הזה בשיעור ספרות בתיכון (אין סיכוי) אז המורה בטח הייתה מסבירה לנו שזה שיר ארס-פואטי. גם השיר הקודם הוא כזה, גם הנאום בטקס. "אני נולדתי כזה, לא הייתה לי ברירה" הוא שר, נידון להיות כבול לנצח לשולחן כתיבה ב"מגדל הפזמון".

I was born like this, I had no choice
I was born with the gift of a golden voice
And twenty-seven angels from the great beyond
They tied me to this table right here in the tower of song

Yeah, my friends are gone and my head is gray
I ache in the places where I used to play
And I'm crazy for love but I'm not coming on
I'm just paying my rent every day in the tower of song

זה השיר, בביצוע חי מ-2009. זה קטע מדהים, אין לי מילה אחרת לתאר אותו. השיר עצמו כמובן, גם הקול, אבל הרבה יותר מזה. ההתרגשות שלו, המבט והחיוך כשהקהל מגיב, שפת הגוף, ההומור, והסיום המפואר בו הוא משתף את הקהל בתשובה למסתורי היקום


– 4 –

ולמי שרוצה עוד, הנה שני שירים נוספים מהאלבום שבדרך

טו-דם-דם-דם-דה-דו-דם-דם

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s