לא נותנת

התפתחויות משמחות בחיי מונעות ממני להשקיע בכתיבת הרשומה הבאה כרגע, אז החלטתי להעלות כאן משהו שכתבתי לפני חמש שנים על האלבום השני של רונה קינן, "עיניים זרות". הביקורת פורסמה באתר "השרת העיוור", שכיום לצערי הרב כבר לא פעיל. מעניין לקרוא את זה עכשיו, ממרחק של כמה שנים במהלכן קינן המשיכה לגדול ולהתפתח לאחת המוזיקאיות הטובות ביותר שיש כאן כיום. כבר אז זה היה ברור…

*  *  *

לפני כ-3 וחצי שנים יצאתי לדייט. בליינד דייט, אם לדייק. אף פעם לא ראיתי אותה לפני כן, אבל שמעתי כל כך הרבה הבטחות שהחלטתי שכדאי לי. אמרו עליה המון דברים שמצאו חן בעיני, אבל מה שעורר אצלי את הרצון לצאת איתה זה שאמרו עליה שהיא נותנת.

נפגשנו בפאב. היא לבשה מכנס חום משובץ, חולצה מכופתרת ומעליה סריג ירוק. ממש לא המחשוף וחצאית המיני שדמיינתי. השיער שלה היה אסוף, מה שלא הוסיף הרבה סקס-אפיל לפנים הנעריות שלה. מזל שלא באתי עם ציפיות גבוהות מדי, כי כל מה שקיבלתי בסוף אותו הערב היא נשיקה קטנה על הלחי. האמת, לא לגמרי התאכזבתי מהדייט, רק קצת. היה לי כיף בסך הכל. בחורה מקסימה, חכמה, בוגרת, מעניינת, עם חוש הומור, ודי מיוחדת. אבל לא נותנת כמו שסיפרו לי.

כמה שנים אחרי הלכתי על עוד ניסיון. הכנתי את עצמי לא לצפות למחשוף ומיני, אבל בתוך תוכי קיוויתי לפחות לאיזה ג'ינס צמוד. יצאנו לבית קפה, ומהר מאוד הבנתי שגם בסוף הערב הזה לא אקבל. קלטתי את זה ברגע שראיתי את המעיל הארוך שלבשה ואת הסריג תחתיו. במהלך הדייט הבחנתי בכמה דברים שהשתנו בה מאז. פעם קודמת היה בה משהו לא מאורגן, מקסימה אבל לא לגמרי בפוקוס. הפעם היא הייתה נינוחה, בטוחה בעצמה, מחזיקה כוס קפה בשתי ידיים ומביטה ישר בעיניים. דיברנו. שיחה מעניינת, סיפרה קצת על עצמה, אבל לא הציפה, אלא עוררה כל הזמן את הסקרנות לדעת עוד. ולא, לא קיבלתי בסוף. "רונה קינן לא נותנת" הכרזתי לעצמי בקול רם כדי שאפנים. ורק אז הצלחתי להבין כמה שנהניתי בפגישה הזאת. היה טוב, ממש טוב (בין היתר כי היא בחרה לא ללבוש ג'ינס צמוד).

רונה קינן לא נותנת. היא מעדיפה להיות "ילדה טובה" ולעשות את זה נכון. אני מתכוון לזה, ללא טיפה של ציניות. היא הדבר הכי נכון בסביבה. במובן החיובי. כותבת נכון, מלחינה נכון, מבצעת נכון, אוספת את השיער נכון ומתלבשת נכון. ולמרות שעכשיו, בתקופת רימונים וכוכבים נולדים למיניהם, זה הזמן הכי לא נכון לעשות את זה נכון, היא עושה את זה כל כך טוב שזה כבר לא משנה.

רונה קינן נחשבת כבר כמה שנים טובות לאחת ההבטחות הגדולות של הרוק בישראל. אחרי שהתגלתה בשיתוף פעולה עם ערן צור ב-97' והקליטה אלבום משותף בצילה של טל גורדון ב-2000, נוצרה סביב רונה הילה של התפעלות וציפיות, שרק התחזקה ככל שהרבתה להופיע. בארץ תמיד קיים צמא למוסיקאים שיבואו ויעשו מוסיקה כנה, לא מתפשרת, שיבעטו, שיצרחו, ינשכו, ורונה צברה לעצמה מוניטין של מישהי שיכולה להרוות את הצמא הזה. הרבה זמן חיכו לאלבום הראשון, וב-2004 יצא "לנשום בספירה לאחור" שהציג, לדעתי, מוסיקאית מוכשרת מחד והחמצה מאידך. האלבום, שכלל מספר שירים טובים עד מעולים, נשמע קצת מפוזר ולא בדיוק בעט. והנה, אחרי שלוש שנים, קינן מוציאה את "עיניים זרות" שעורר אצלי בהתחלה את אותה תחושת ההחמצה. תחושה שאחרי מספר האזנות התמוגגה לגמרי. האלבום רחוק מלהיות החמצה, להיפך, הוא סוג של מימוש, אולי אפילו מימוש בטרם עת. "עיניים זרות" הרבה פחות אנרגטי מקודמו, אך מספיק חכם, אלגנטי וטעון רגשית כדי להיחשב בעיני לאחד הדברים המשובחים שיצאו בארץ בזמן האחרון.

טעון רגשית אמרתי? יש מי שירים גבה. היא לא צועקת, לא לוחשת, לא צוחקת ולא בוכה. האלבום כל כך נעים, מתיישב כל כך טוב באוזן. איפה בדיוק הוא טעון רגשית? וזה בדיוק העניין. הוא "טעון" ולא "מתפרץ רגשית". היא לא מתאמצת לחשוף שום רגש, לא מציגה שום דבר לראווה. לא מקיאה. ולכן, כדי לפגוש את כל מה שחבוי, צריך להיענות להזמנתה של קינן להביט פנימה. אני כבר מגיע לזה.

רוב השירים כאן חודרים מיד למחזור הדם. לא רק בגלל הנגישות שלהם, הניקיון והצלילות, אלא גם כי מראש יש בהם משהו מוכר – אפשר לומר שהם נכתבו לפי כללים בסיסיים של קלאסיקה ישראלית. אבל בניגוד לדברים שנשמעים כמו קלאסיקה אך מתפרקים אחרי מספר האזנות שמגלות שחוץ משורה של תבניות אין שם כלום, החדש של קינן עובר תהליך הפוך: האלבום נגיש שאת האיכויות האמיתיות שלו מגלים רק אחרי התבוננות והיכרות ממושכת. ובניגוד ל"לנשום בספירה לאחור" שבהאזנה רציפה נשמע כמו אוסף, יש בו משהו אחיד שמדגיש את תחושת ה"אלבום" – יצירה אחידה המורכבת ממספר יצירות קטנות יותר.

תוך כדי האזנה, "עיניים זרות" מתגלה כמעין אלבום קונספט. אולי זאת לא הייתה הכוונה, אך כך הוא מצטייר בעיני. רובו עוסק בחוויות אישיות של פרידה. אין לי מושג מה קורה או קרה בחייה של קינן, אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהיא סיימה מערכת יחסים משמעותית בתקופת כתיבת השירים. קינן עוזבת ונעזבת, כואבת ומשלימה, כותבת על השלבים שלפני הפרידה, בזמן ואחריה. הקונספט בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בשלושה שירים עוקבים. ב"נס", השני באלבום, קינן מתלבטת אם להישאר או ללכת, לדבר או לשתוק. בפזמון, כאשר היא שרה "איך אפשר לנשום / אין לנו מקום" היא רומזת על כמה ההתלבטות הזאת מיותרת – זה בכלל לא עניין של בחירה. אחריו, ב-"עיניים זרות", אחרי העומס והמחנק של השיר הקודם, קינן שרה על מה שנשאר מיד אחרי הפרידה: "שקט / שקט בסלון / שקט במטבח / שקט גם בטלפוןוסוף, סוף לסיפור / אני חותמת בלי רצון על טופס השחרור". ואחר כך, ב-"במערכת הדם" קינן מתעקשת להוכיח (לא באופן משכנע במיוחד) שזהו, הכל נגמר: "זה רק הבקבוק שמדבר מגרוני / אני לא באמת מתגעגעת אליך / ואני רוצה שתדעי / שלא נשאר שום דבר / שום דבר יקר שלך אצלי". היא לא באמת מצליחה כי לקראת הסוף מוסיפה ש "…כמה פעמים שלא ברחתי / זה רודף אחרי / הקשבתי לכל העצות של כולם / נשכבתי לישון מוקדם / התעוררתי וזה חיכה לי". רק ב"בוקר חדש", השיר הלפני אחרון, יש רמיזה להשלמה. קינן, לבד עם גיטרה אקוסטית – "ועכשיו לישון באלכסון / הפחד שכך ופינה קצת מקום / לבדוק אפשרות של חיים אחרים".

הדואט עם גידי גוב, "הריקוד המוזר של הלב", סוגר את רצף השירים. הוא נכתב והוקלט בנפרד, בתוכנית "מפגשיר" של ערוץ המוסיקה 24, שמפגישה בין שני אומנים שמקליטים שיר משותף. מעניין לראות איך השיר החביב הזה על רקע שאר האלבום מקבל צבע ייחודי. לא רק שהוא נשמע אחרת, הוא גם מאיר את יתר השירים באור מיוחד – מנחם. כל מה שתואר לפני נכנס לפרופורציה: "כמה מתוק ומריר הכאב / רק בגללו אני מוכן להתאהב / בעיניים בורקות בחיוך רעב / אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב". הכל הופך לחלק מהמשחק המוזר הזה. וזה מנחם ומרגיע. זה אפילו שווה את זה. עד הפעם הבאה, כמובן.

כמה מלים על השותפים ליצירה. את שירי האלבום קינן הקליטה עם אותו צוות נגנים מוכשר, מה שמוסיף תחושת אחידות לשירים. ערן ויץ, עדי רנט, אדם שפלן, אלדד גואטה ושלומי לביא יוצרים באלגנטיות ובאיפוק עולם מוסיקלי מאוד אקספרסיבי שלא רק עוטף את המילים והשירה של קינן אלא גם מתפקד לעיתים כרובד נוסף של משמעות. על ההפקה המוסיקלית אחראי השותף מהאלבום הקודם – יזהר אשדות. להפתעתי הוא עשה כאן עבודה טובה מאוד. אצלי בתודעה (לא לגמרי בצדק, אני יודע) הפקות של יזהר אשדות מעוררות אסוציאציות של גיהוץ. הוא מעביר את המכשיר הכבד והחם על הקמטים ומוציא הכל ישר, מסודר, שטוח. דווקא כאן יזהר אשדות מתגלה כמפיק הכי מתאים. הוא לא מגהץ בלי הבחנה. הוא מחושב, עובר בזהירות על הבגד, מדגיש את הקיפולים הנכונים, מיישר את הצווארון. וזה בדיוק מה שנחוץ למוסיקה של קינן – חליפה אלגנטית, תפורה למשעי. חליפה כזו לא אמורה להיות מקומטת, זה פשוט לא נכון, נגד החוקים. וכפי שכבר אמרתי, היא משחקת לפי החוקים.

עם "עיניים זרות" קינן מתמקמת בין הזרם המרכזי לשוליים. מקום מסוכן לאומנים עם "פוטנציאל להיטי" – המיינסטרים מנסה למשוך אל תוך בטנו כל מי שמשתלם לו. אך יש כאלה שהוא לא מצליח להכיל וקינן לדעתי היא אחת מהם. כמו שהוא לא באמת מצליח להכיל את חוה אלברשטיין, ברי סחרוף או את הדג נחש, וכן מצליח לחבק ולחנוק אומנים כמו שלמה ארצי, אביב גפן או קרן פלס. היא אולי תוזמן למסיבה, ואולי אפילו תהיה מסמר הערב, אך תרגיש די בודדה. תשב בפנים אך כל הזמן תביט החוצה, ובסוף הערב תחזור הביתה, לחברים שלה שמבינים אותה באמת, אדישה לשאלה האם תוזמן שוב.

היא משחקת לפי החוקים, אך בכל זאת נדמה שהיא עושה מה שמתחשק לה. מה שנכון לה. כבר הזכרתי את האכזבה מכך שלא בעטה כמעט באלבום הראשון, והתרחקה מזה עוד יותר בשני. ודווקא בגלל זה אני חושב שרונה קינן כן בועטת, רק בדרכה שלה. הבעיטה שלה היא הבחירה שלא לבעוט. היא בין ההבטחות הגדולות של הרוק הישראלי בשנים האחרונות, והיא יכולה (ובעיני אנשים מסוימים אפילו מוכרחה) לצרוח, להתגלגל, לקרוע את מיתרי הקול, אבל במקום לעשות אפילו רבע מזה היא בוחרת לכפתר את החולצה עד הכפתור האחרון, לחייך בנימוס ולהוציא אלבום מהורהר שעוסק בפרידה. אם זאת לא סוג של בעיטה אז אני לא יודע מה זה.

לסיום, אציין במפורש את המעלה הכי גדולה, בעיני, של עיניים זרות ושל קינן בכלל – האיפוק. האלבום משרה הרגשה של "כמעט". קראתי כמה ביקורות על האלבום, כולן טובות עד טובות מאוד. כולם מתפעלים מהרגישות, מהאינטליגנציה, אך רבים מוסיפים גם איזה "אבל", "ליד", או "רק אם…". אני מבין איך האיפוק הזה יכול להיות מעיק. הרי כמה אפשר לדבר ברמזים? כמה אפשר לספר על פצע בלי לחשוף את כולו? כמה אפשר לא לנצל מקומות מושלמים לאיזה דיסטורשן מרטיט וקורע לב? וכמה לעזאזל אפשר עם הבגדים הארוכים האלה?! אבל כאן בדיוק הייחוד שלה. היא יכולה, כולנו יודעים שיכולה, אבל לא רוצה, כי היא פשוט לא כזאת. לפחות לא כרגע. רונה קינן לא מספקת את כל הסחורה, לא לוקחת דברים עד הסוף, לא מפזרת את השיער. וזה מבחינתי הופך את עיניים זרות מאלבום טוב למצוין. כמו שכבר אמרתי, רונה קינן לא נותנת.

עיניים זרות

נס

my prison by the sea

המעיין הזוהר

הריקוד המוזר של הלב עם גידי גוב

.

כל האלבום להאזנה

.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ישראלי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על לא נותנת

  1. idity8 הגיב:

    פוסט מרתק. טוב שהגעתי אליו … אומנם קצת מאוחר אבל עדיף מאשר לעולם לא. עיניים זרות הוא אחד הדיסקים העבריים האהובים עלי ושיר הנושא מתוכו וכן המעיין הזוהר ליוו אותי בצמידות לרגשות שפקדו אותי בשנתיים האחרונות. זה לא היה פשוט אבל לפחות מצאתי מילים ומוסיקה ששיקפו בצורה מדהימה מחשבות שחשבתי.
    חייבת לומר שהדיסק האחרון שלה ממש לא מתמסר. התעקשתי ושמעתי שלוש פעמים והנחתי בצד…

    • David הגיב:

      אידית, תודה לך על התגובה.
      עיניים זרות הוא גם האהוב עלי מבין האלבומים שלה. את האחרון דווקא מאוד אהבתי, לא בבת אחת, אבל בכל האזנה התגלה שיר ועוד שיר. אני פחות התחברתי ל"שירים ליואל", למרות (או אולי בגלל) שזו יצירה ייחודית ואישית מאוד. הלכתי שם לאיבוד.

  2. me (@meiravre) הגיב:

    אז גם אני הגעתי לביקורת הזו במקרה (או יותר נכון בזכות הפוסט הנהדר על מאיר אריאל) וגם אני מסכימה עם כל מילה.
    האלבום הראשון באמת נשמע מפוזר, למרות שירים מופתיים ("מבול", כמובן, וגם "לחיות נכון" ו"10 שניות" המצוינים) אבל עיניים זרות באמת נמצא ברמה אחרת לגמרי. אלבום שלם, מדויק וכואב, מפתיחה עד הסוף ועם הממתק הנפלא בדמות הדואט עם גידי גוב שהוא (מודה) אולי השיר הכי אהוב עלי והכי מרגש אותי בשנים האחרונות.
    ואני מסתכנת להישמע ממש בחורה, אבל אחרי שבוכים ערב שלם עם האלבום הזה באוזניים וכל שיר מתיישב בול מבינים כמה שהיא אמיתית.
    אני מעריצה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s