שנה לבלוג, שנה חדשה, תסריט של פול אוסטר ושיר של טום וויטס

smoke1
לפני שנה חשבתי שלכתוב פחות מ- 20 מילה ליד שיר חדש של תומר יוסף, בצירוף קטע (לא קשור, אבל על מוזיקה) מ"פלטפוס", נקרא פוסט. מאז השתפרתי מעט. עברו כאן מבקרים מזדמנים, נוספו קוראים קבועים, ואפילו פוסט אחד היה בין עשרת המועמדים לסימניית הזהב ב"עונג שבת". עם הפוסט הנוכחי, שלושים במספר, אני נכנס מרוצה לשנה השניה של הבלוג…

…וגם ל- 2013…

"…אנשים מתרגשים מזה. אולי בגלל המעגליות של התחלה, סוף, ושוב התחלה…" – אמרתי אתמול למישהו שחושב שלסוף או התחלה של שנה אין שום משמעות. כל אחד מאתנו צודק בדרכו.

שמתי לב שהחלטה לכתוב על שיר או אלבום עוזרת לי להפסיק לקפוץ מדבר לדבר. זה מעודד אותי  להאזין טוב יותר ולא לעבור מיד לדבר הבא. קצת מחזיר אותי אחורה, לזמן בו עוד לא פיתחתי הפרעת קשב בגלל השפע שהאינטרנט מאפשר. אז עוד יכולתי להגיד מי המוזיקאי האהוב עלי. היום לא.

היום זו שאלה בלתי אפשרית. אלא אם כן יצמידו לי אקדח לרקה וידרשו שם. אחד בלבד! "טום וויטס", אענה בלי היסוס. וזה מעניין, כי בזמן האחרון לא נתתי לו אפילו האזנה ראויה אחת. אפילו את האלבום שהוציא שנה שעברה בקושי שמעתי. אז אני משקר לעצמי ואומר משהו כמו: הוא בטח ימות לְפָנַי, ואז ישארו לי עוד הרבה דברים לא מוכרים לגלות.

האלבום Frank's wild years מסתיים ב- Innocent when you dream, שהוא (שוב אקדח לרקה) אחד השירים שלו האהובים עלי ביותר. הוא גם השיר שסוגר את הסרט Smoke.

את התסריט ל-Smoke כתב פול אוסטר. רואים. בקיץ חם של 1990 בניו יורק, חיים של כמה אנשים מצטלבים ביניהם. יש הרבה סרטים כאלה, אבל הוא ללא ספק בין הטובים. חלק מהעלילה מתרחשת בחנות סיגרים בברוקלין. לבעלים, אוֹגי וורן, יש מנהג משונה. כל יום, באותה השעה, הוא יוצא לפינת הרחוב שסמוכה לחנות ומצלם תמונה אחת בלבד. את המצלמה הוא מעמיד על תלת-רגל תמיד באותה הנקודה בדיוק. "תיעוד של המקום הפרטי שלי" הוא קורא לזה.

באמצע הסרט הוא מראה את התמונות, מסודרות באלבומים בסדר כרונולוגי, לפול בנג'מין. פול הוא סופר שנמצא בתקופה לא טובה בחייו, והוא גם נאבק על כתיבתו של הרומן הבא. על סיגריות ובירות, אוגי ופול מנהלים דיאלוג רווי משמעות תוך כדי התבוננות בתמונות. הנה הקטע:

בסוף הסרט פול מספר לאוגי שהוא אמור לכתוב סיפור כריסמס לניו יורק טיימס תוך ארבעה ימים, ושאין לו רעיון. אז אוגי מציע לספר לפול את הסיפור על איך הוא השיג את המצלמה שלו.

באמצע שנות השבעים, כשהוא עוד היה אחד העובדים בחנות, אוגי רדף אחרי נער שגנב מגזינים. הנער הצליח לברוח, אבל בדרך הפיל ארנק, בו אוגי מצא רשיון נהיגה וכמה תמונות ילדות של הנער, חלקן עם אמו. אוגי גילה ששמו של הגנב הוא רוג'ר גודווין והתמונות נגעו לליבו, והרגיעו את כעסו, מה שמנע ממנו לפנות למשטרה.

כמה חודשים אחרי, בערב כריסמס של אותה השנה, אוגי היה לבד. עצוב ומרחם על עצמו, הוא החליט ללכת לכתובת שברשיון הנהיגה ולעשות את המעשה הטוב שלו – להחזיר לרוג'ר את הארנק. הכתובת הביאה אותו לשיכון ישן, ואשה קשישה ועיוורת, שהיתה בטוחה שזה הנכד שלה שבא לבקר, פתחה לו את הדלת. "ידעתי שתבוא רוג'ר. ידעתי שלא תשכח את סבתא את'ל בכריסמס" היא אומרת ופונה לחבק אותו. אוגי, בלי לחשוב, מתמסר לחיבוק שלה ונכנס איתה פנימה. הוא משוכנע כבר אז שהסבתא ידעה שזה לא הנכד, אבל כמוהו, לבד בערב החג, היא החליטה להאמין. "זה היה כאילו שיחקנו משחק משותף בלי לדבר מראש על הכללים", אוגי אומר לפול.

הם מבלים את הערב ביחד, אוכלים ארוחת ערב שאוגי קונה במיוחד במכולת השכונתית ושותים יין. אוגי מספר לה, בשם רוג'ר, סיפורים על איך חייו סוף סוף נכנסים למסלול והיא אומרת לו שהיא ידעה שזה מה שיקרה בסופו של דבר. מאוחר יותר אוגי הולך לשרותים, שם הוא מגלה ערמה של מצלמות חדשות, ארוזות. אוגי מניח שאלה מצלמות גנובות שרוג'ר האמיתי מאחסן אצל סבתא. למרות שלא צילם תמונה אחת בחייו, ואף פעם לא גנב, אוגי מחליט שהוא רוצה אחת לעצמו. כשהוא יוצא מהשרותים הוא רואה שסבתא את'ל נרדמה. אוגי עוזב עם המצלמה, אחרי ששתף את כל הכלים.

אחרי כמה חודשים, אוגי, מותקף ייסורי מצפון מחליט לחזור לביתה של הסתבא ומגלה שהיא איננה. הדיירים החדשים לא יודעים מה עלה בגורלה, ואוגי מניח שהיא נפטרה. פול אומר שהיא כנראה בילתה איתו את הכריסמס האחרון בחייה. על פי החיוך המרוח על פניו של אוגי פול חושד שכל הסיפור הוא בדיה. אבל זה לא ממש משנה לו.

הסרט מסתיים בכמה קטעים מצולמים של הסיפור של אוגי, כשברקע השיר של תום וויטס.

תודה מכל הלב, ושנה אזרחית טובה לכל מי שקורא את זה  🙂

It's such a sad old feeling
the fields are soft and green
it's memories that I'm stealing
but you're innocent when you dream
when you dream
you're innocent when you dream

.
* את הסיפור שנקרא Auggie Wren's Christmas Story, שפורסם על ידי פול אוסטר בניו יורק טיימס ב- 1990, לפני שהוא עובד לתוך התסריט של הסרט אפשר לקרוא כאן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על שנה לבלוג, שנה חדשה, תסריט של פול אוסטר ושיר של טום וויטס

  1. יאיר הגיב:

    הי דוד.קצר ויפה.טוב לשמוע על עוד חבר לנשק(טום וייטס).

  2. DoMinorEffect הגיב:

    לפני שלוש שנים נערך בירושלים ערב שכלל הקרנה של הסרט עם הרצאה של פול אוסטר לפניה. הוא סיפר כמה זמן רדף אחריו הבמאי היפאני עד שהוא הסכים לכל העניין. איך חשב שהוא רק יסכים ויוכל לשכוח מהעניין, אך כיצד נשאב לעשיית הסרט ולכתיבת התסריט וכמה אהב את התוצאה. כשמתחילים לא יודעים מה תהיה התוצאה ולאן היא תגיע.

    הסרטים הישנים מופיעים בספרים שלו די הרבה (למשל ב"ספר האשליות" או בביוגרפיה האחרונה שלו) אבל מעניין לראות שבסרט הזה, כמו שכתבת, יש סיפור אוסטר-י. יותר משיש מהעולם הקולנועי, יש מהעולם הספרותי. והשילוב הזה יפהפה.

    ברכות על יום ההולדת לאתר. שתזכה לעוד הרבה מוזיקה מצוינת ולכתיבה מבורכת.🙂

  3. מקסים, מרגש ומעורר השראה. אני קורא קבוע🙂

  4. מיכל א. הגיב:

    איזה יופי של עשר דקות עברו עליי. תודה🙂

  5. cube הגיב:

    קורא קבוע גם. מאד מאד אוהב את הכתיבה שלך. אתה תותח. עקבי ושומר על רמה גבוהה בכל אחד מהפוסטים שלך. מאחל לך להמשיך להתמיד ולהפתח גם בשנה החדשה של הבלוג. תותח.

    נ.ב. Smoke אחלה סרט!

  6. kisuy הגיב:

    מקסים, ושוב מקסים!
    מזל טוב, תודה על הבלוג ובפרט על הטור הנהדר הזה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s