כמעיין המתבגר – רוק'נ'רול אחרי גיל 60, חלק 1


nick japaridze - old musician
מוזיקאי זקן – ניק ג'פרידזה

my my, hey hey
לא burn out
ולא fade away

פעם אחת כשהצגתי משהו בפני חברים לעבודה, השמעתי להם את השיר The beast in me של ניק לואו (Nick Lowe). השיר, שהיה קשור לנושא עליו דיברתי, השאיר חותם מיידי. מאוחר יותר, כאשר שאלו אותי מי זה ניק לואו, התחלתי לגמגם. זה לא שלא ידעתי מה להגיד עליו, פשוט לא ידעתי מאיפה להתחיל. לנגד עיני הופיעה רעמת השיער הלבן שלו, ומצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב על העובדה שמדובר במוזיקאי ותיק ואיש מבוגר. אמנם את השיר הזה הוא הקליט כשהיה בן 45, היום לואו בן 64. למה נצמדתי כל כך לעניין הגיל? כנראה שמבחינתי העובדה שהשיר נכתב על ידי אדם לא צעיר העניקה משנה תוקף למה שרציתי להגיד. כאילו אני אומר, "תראו, לא רק שהשיר ממחיש את מה שאני מתאר, הוא גם נכתב גם על ידי איש שראה דבר או שניים בחיים, אז כדאי לכם להקשיב לו". כנראה שמדי פעם יש צורך להישען על איזה סבא כזה.

nick lowe

התחלתי לשים לב יותר למוזיקאים שמזדקנים. למשהו בקול, בגישה, בצורת הגשה… מבחינתי כל שנה שנוספת לחיים שלהם הופכת לערך מוסף.

וזה לא שיש משהו מסוים שבהכרח בא עם השנים. ממש לא.  יש את הגיל, ויש את התרגיל, ויש גם עוד המון גורמים שמשפיעים: למשל, האם אותו מוזיקאי עסוק בלידת הנכדה השלישית, בירח דבש עם אשתו השלישית או בחשש ממלחמת עולם שלישית? או, האם הוא נהנה מתמלוגים שמנים או חסר פרוטה? האם הוא חושב שזכה להכרה שמגיעה לו, או שעדיין נאבק על כל פיסת תשומת לב? האם הוא עסוק בכמה יאהבו אותו, או שבגילו המופלג הוא מרשה לעצמו לא לדפוק חשבון? האם הוא עצמאי ביצירה שלו, או חייב מפיק צעיר ונמרץ לצידו? האם הוא רוצה להאט, או להספיק כמה שיותר? האם הוא רוצה לחדש, או לשמר, או אולי בכלל לחזור לשורשים?  והדבר שהוא כנראה הכי חשוב – מה שלומו? ואיך הבריאות? וכמה חיים יש בחיים שלו? וכמה מוות?

כמספר התשובות מספר המוזיקאים. ויש, מסתבר, המון בני 60 ו-,70, ואפילו יותר, שעושים מוזיקה מצוינת, שראויה לתשומת לב שלכם. אז עשיתי מיקסטייפ, וחילקתי אותו לשני חלקים, כדי לא להציף יותר מדי. התמקדתי במי שהוציאו אלבומים או שירים שאהבתי החל מ- 2012. לא בחרתי את המוכרים והמובנים מאליו, מה שאומר שלא יופיעו כאן רבים וטובים, כמו ניל יאנג, דיוויד בואי, טום וויטס, פתי סמית', איגי פופ, סקוט ווקר, מרק נופלר, בובי וומאק, בוב דילן, לאונרד כהן ובטח עוד כמה ששכחתי. הוספתי גם כמה מילים על כל אחד. אפשר להוריד, להאזין ברצף או להקליק על כל שיר בנפרד. אז יאללה. תגידו כן לזקן!

האזנה ברצף / הורדה

.

Andre Williams & The Sadies – I gotta get shorty out of jail [Night & day] 2012

לא משנה אם זהandre williams sadies night & day סול, בלוז, r&b, רוק'נ'ול, או פאנק (בפ' דגושה או רפויה), אנדרה וויליאמס, בן ה-76, עושה את זה מלוכלך כבר משנות החמישים. במשך כשני עשורים, הוא הקליט דברים משלו וכתב לאחרים, בין היתר לסטיבי וונדר, פרלמנט ופאנקאדליק. אחר כך באה תקופה חשוכה של בעיות אישיות, שימוש כבד בסמים והתדרדרות לעוני, ממנה הצליח להחלץ לקראת אמצע שנות התשעים. מאז הוא הוציא כחמישה עשר אלבומים, מופיע ומרבה לשתף פעולה עם מוזיקאים צעירים, שכידוע, בגיל הזה טובים למחזור הדם. כאן אלה ה- Sadies, להקת קאנטרי אלטרנטיבי מקנדה. בשיר הזה וויליאמס נזכר בתקופה בה היה פחות עסוק במוזיקה ויותר באיך להשיג כסף כדי לשחרר חבר בערבות, ואיך זה מרגיש כשהרום זורם בפה חסר השיניים שלו. היום יש לו שיניים. תותבות.

Otis Taylor – Lost my horse [My world is gone] 2013

OtisTaylor Mato Nanji my world is gone nowאני אומר זאת שוב. מי שעדיין לא נחשף לאוטיס טיילור מפספס בגדול. זה בלוז שהוא הרבה מעבר לבלוז. מוזיקה שבלי לעזוב את הקרקע מצליחה לגעת בשמים. האיש, בן ה-64, כותב, מלחין ומבצע שירים רוחניים ומהפנטים. טיילור מנגן מגיל צעיר מאוד, אבל את הקריירה המוזיקלית המתועדת התחיל רק בגיל 48. מאז הוציא 13 אלבומים. כמו חלק מהמוזיקאים כאן (או אולי כולם) גם טיילור עסוק במצבו הבריאותי ובמשך הזמן שנותר לו לחיות. הוא מספר שלפני כמה שנים עבר ניתוח מסוכן שעבר בהצלחה, והמחשבה שהניתוח יכל להגמר אחרת גרמה לו לראות את המוזיקה שלו כירושה שהוא הולך להשאיר אחריו. "אני רוצה להשאיר ירושה שתגרום למשפחתי ולחברים שלי להיות גאים בי", הוא אומר. ויש במה להתגאות. את רוב השירים שלו הוא כותב על מה שרואה סביבו, ונוגע לא מעט בנושאים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. באלבום הזה למשל, יש קונספט שקשור לתרבויות הנעלמות עם הזמן של ילידים אמריקאיים.

Richard Thompson – Stony ground [Electric] 2013

richard thompson electricריצ'רד תומפסון הוא זמר-יוצר וגיבור גיטרה בריטי שאני לא מכיר מספיק. יכולתי להתחיל את ההיכרות מאלבומים ישנים שכבר הפכו לקלאסיקה, אבל בדיוק יצא לו אחד חדש והתחלתי איתו. זה אלבום פולק-רוק שהדרך הכי טובה לתאר אותו היא להפנות מבט לתמונה ליד, שהיא בעצם העטיפה של האלבום. כמו שזה נראה ככה זה נשמע. יש שם 11 שירים מלאי נוכחות וחיוניות, שמצליחים להיות קליטים מאוד, בלי לאבד מהמורכבות שלהם. הנגינה והשירה של תומפסון, בן ה-64, כל כך נמרצת ומלאת תשוקה מדבקת, שאני יכול להגיד בבטחון שגם Electric הוא מקום טוב להתחיל לאהוב את האיש הזה.

The Nits – Bad government and its effects on town and country [Malpensa] 2013

nits malpensa ניטס אמנם שרים באנגלית, אבל לולא היו הולנדיים כנראה היו מפורסמים יותר. מושפעים מפופ, רוק וניו- וויב הם התחילו את דרכם בסוף שנות השבעים, ואחר כך פיתחו ושינו פיתחו ושינו את הסגנונן שלהם. נוטים להשוות אותם ל- XTC, וזאת יכולה להיות נקודת התייחסות לא רעה, גם אם חלקית. האלבום האחרון שלהם דורש כמה האזנות כדי לשקוע לתוכו, והוא לאו דווקא מקום טוב להתחיל את ההיכרות איתם. ניטס חובבי אומנות, והשיר הזה, שיש בו אמירה חדה על ההשפעה של הממשל על עם, מבוסס  על אחת הפרסקאות מתוך הסדרה "אלגוריה של השפעת הממשל הטוב והרע" של אמברוג'יו לורנצטי, צייר איטלקי מהמאה ה-14. אל תפספסו את החצי השני שלו עם האורגן והחצוצרה.

Lonnie Holley – Looking for all (All rendered truth) [Just before music] 2012

1_LonnieHolley_0351לוני הולי הוא אומן רב תחומי, פסל בעיקר, שיצירתו הגיחה מתוך חיים של עוני, הזנחה ייאוש ואבדן (אפשר לקרוא קצת בכתבה הזאת). חומרי הגלם העיקריים ביצירה שלו הם אבן חול או דברים שהוא מוצא ברחוב ובזבל (אפשר לראות דוגמאות למה שהוא עושה בקליפ של השיר). המוזיקה תמיד היתה ברקע, לרוב משהו שהוא מאלתר לעצמו. הכניסה הראשונה לאולפן הקלטות, נעשתה באופן ספונטני בעשור השישי לחייו, והולידה את האלבום הזה – קשה להגדרה, חצי מאולתר במקום, מזמין ומרתק בחלקו, אבל גם קשה לעיקול. בשבילי הוא עובד במינונים קטנים, אבל הרגעים היפים בו כל כך טובים שזה שווה את המאמץ. מוזיקה קשה להגדרה כבר אמרתי? ובכל זאת כמה מילים שיתנו איזשהו כיוון: אמביינט, גוספל, בלוז, זרם תודעה, עצב, וחום אנושי.

Robyn Hitchcock – Harry's song  [Love from London] 2013

Robyn Hitchcock love from londonהאמת, עם רובין היצ'קוק אני עוד תקוע (בקטע טוב) ב- Soft Boys, הלהקה הראשונה שלו. כל כך טוב שם שלא בא לי ללכת לשום מקום. כשכבר אני עושה את זה, אני מגלה עוד ועוד שירים שרק מחזקים את ההבנה שמדובר באחד הכותבים הטובים ביותר שיש כיום. השירים שלו יכולים להיות חידות לפעמים, אבל הם כל כך ציוריים שזה לא משנה כמה מבינים אותם. Love from London, הוא ככל הנראה לא בין האלבומים החזקים שלו, אבל הוא מזמין, מעניין, ומתגלה בעוד ועוד רבדים בכל האזנה.

R. Stevie Moore – Goodbye piano / Come as you are [Please leave] 2012

r stevie mooreתודה לך אינטרנט! עכשיו אפשר לא רק לקרוא על ארבעה מאות ומשהו האלבומים של רוברט סטיבי מור, אפשר גם להכנס לדף הבנדקמפ שלו ולשמוע את רובם. שיהיה בהצלחה. משוחרר מכל מגבלה סגנונית, ומתנגד לסינון ושיוף של המוזיקה שלו, מה שמור מקליט הוא גם מוציא. יהלומים לצד זבל לצד דברים לא מובחנים בעליל. "כמו החיים", כך הוא אומר. בן 61, הוא אחד האבות המייסדים של גישת עשה-זאת-בעצמך במוזיקה. מור הוציא בשנה וחצי האחרונות יותר קטעים מכל המוזיקאים בפוסט הזה ביחד (חוץ מג'ון זורן). הקטע הזה הוא מתוך אלבום שיש בו הרבה יותר יהלומים מזבל, והוא בעצם חידוש לשיר ישן של מור בתוספת גרסת כיוסי ממולמלת ל- Come as you are של Nirvana.

.

Johnny Dowd – Betty [No regrets] 2013

Johnny Dowd no regretsהנה עוד לייט בלומר. ג'וני דאוד ניגן בכמה להקות, בזמן שפרנסתו העיקרית היתה בכלל בעסקי הובלות. כשחבריו ללהקה "התבגרו והתחילו לחיות חיים של מבוגרים", לדבריו, הוא המשיך עם המזויקה והתחיל לגבש קול משלו. עד שיצא אלבום הבכורה Wrong side of memphis הוא כבר היה בן 50. מאז דאוד מוציא אלבום אחת לשנה-שנתיים. אף אחד לא נשמע ממש כמוהו, אבל אם אתם אוהבים קאנטרי אלטרנטיבי אפל במיוחד, סיפורים הזויים מהדרום של ארה"ב, והומור שחור – הוא האיש בשבילכם. אבל, לא באלבום האחרון, שהוא קצת שונה. No regrets, במילים של דאוד הוא "על נשים שהכרתי, דמיינתי או ראיתי בטלויזיה. אני אוהב את כולן". 13 שירים על 15 נשים. גם הסאונד שונה קצת מהרגיל – מכיוון שהמתופף הקבוע שלו נעדר בזמן ההקלטות, דאוד השתמש במכונות תופים משנות השישים. הוא תכנן להחליף את זה אחר כך, אבל כל כך אהב את מה שיצא שהחליט להשאיר אותן. יצא מין אלבום עם סאונד סיקסטיז מעוות, שאני, בכנות, לא אוהב במיוחד. חוץ מהשיר הראשון, בו הוא יוצר קשר עם אקסית מהתיכון ומבקש את מעיל העור שלו חזרה, "בגלל שכל הקטע הזה עם אהבה לנצח לא עבד".

John Zorn – The Stalking [Nosferatu] 2012

john zornיכול להיות שיש יותר מג'ון זורן אחד? כי כמות הדברים שהאיש הזה עושה בו זמנית, והמגוון שלהם גורמים לי לחשוד. רב נגן (כך אומרים מולטי אינסטרומנטליסט בעברית, מסתבר), מלחין, מפיק ובעל הלייבל המרתק tzadik, חוגג יום הולדת 60 בספטמבר השנה, וכבר עכשיו התחיל סדרה של אירועים מוזיקליים לכבוד האירוע, בשם Zorn@60. כנסו לאתר ותגידו: יכול להיות שיש יותר מג'ון זורן אחד? או אולי תגידו: האיש מגלומן שלא יודע שובע. ואולי תגידו: הוא בכלל אוקיינוס של כישרון עצום ורב מימדי, שחולק אותו בנדיבות עם מאות מוזיקאים, צעירים וותיקים, שפשוט שמחים לנגן איתו ואותו. אני אומר: הלוואי עלי עשירית מהפוריות הזו בחגיגות David@60 שלי! בשנה וחצי האחרונות יצאו בסביבות עשרה אלבומים עליהם הוא חתום. הוא הלחין את כולם, אבל ברובם לא מנגן. זה לא משהו חדש, אבל נראה שבזמן האחרון זורן מעדיף להיות מאחורי הקלעים או בתפקיד המנצח. הקטע שכאן הוא מתוך Nosferatu, פסקול למחזה המבוסס על "דרקולה" של ברם סטוקר. הקטע מתחיל בגיטרה-בס-אורגן ונשמע יותר כמו פסקול לסרט מתח, עד שבתום הדקה השניה זורן נכנס עם הסקסופון, ומביא איתו את העטלפים, הערפדים וכל הג'אז הזה.

* למי שרוצה להכיר עוד ולא יודע מאיפה להתחיל, אני ממליץ על סדרת הפוסטים של יוחאי וולף מ- japan in dishpan, שכותב עליו עם הרבה התרגשות והערכה.
* האיור: Josh Cochran

Marc Ribot's Ceramic Dog – Your turn [Your turn] 2013

mark ribot ceramic dog your turnהנה עוד איש עסוק במיוחד. אני קצת מרמה כאן, כי מרק ריבו יהיה בן 60 רק בשנה הבאה, אבל אני כל כך אוהב את האלבום האחרון שלו שהחלטתי להזכיר אותו כאן. אז, אפרופו זורן, ריבו הוא שותף ותיק ליצירה של ג'ון זורן, אבל לא רק שלו. יתכן מאוד, למשל, ששמעתם את הגיטרה שלו באחד האלבומים של טום וויטס, מריאן פייתפול או אלביס קוסטלו. ריבו זז בקלות בין ג'אז לרוק ומסביב, והוא גיטריסט מוערך ומבוקש מאוד. ועם כל הקילומטראז' המוזיקלי שלו, איכשהו מפתיע שהוא מכנה את Ceramic Dog "להקת הרוק הראשונה שלי". הגיע הזמן באמת. נראה שהלהקה הזו מאפשרת לו לומר ולעשות כל מה שהוא וחבריו רוצים ואיך שהם רוצים.  כמו האלבום הראשון שלהם, Party Intellectuals מ- 2009, גם כאן יש שילוב בין שטות ורצינות, בין התחרעות ועדינות, בין  קטעים אינסטרומנטליים וכאלה שהוא גם שר בהם (לא רע). כמעט בן שישים, אבל בקטע שכאן הוא נשמע כמו שלושה גיטריסטים בני 20.

.

זהו, החלק הבא יגיע. בקצב שלו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על כמעיין המתבגר – רוק'נ'רול אחרי גיל 60, חלק 1

  1. ברגיעים אלה אני מוריד להאזנה את המיקסטייפ שלך, אז עוד טרם האזנתי. אבל בלי קשר, אם אוהב את הבחירות שלך אם לאו, אם אסכים עם התייחסותיך לחומרים, אם לאו. אני מאוד מתרשם מעומק ההכרות עם האמנים ושמח עליה. האמת שגם היצירה של המבוגרים המפורסמים, ראויה להתייחסות. ניל יאנג, בדיוויד בואיי, או קיי. החשיפה שלהם מלאה. אבל כמה אנשים מכירים את התקליטים של מרק נופלר, שעשה בעשור האחרון אחלה תקליטים? תודה לך.

    • David הגיב:

      הי נעם. קודם כל אני מקווה שתמצא שם משהו לאהוב. אשמח אם תחזור לספר
      לגבי דיוויד בואי או ניל יאנג – אין ספק שהם ראויים להתייחסות, אבל חשבתי שאין לי פה מה להוסיף, וכמו שאתה אומר, החשיפה שלהם מלאה.
      את מרק נופלר אני מאוד אוהב, כולל את privateering שיצא שנה שעברה (כתבתי עליו בסיכום שנה), אבל החלטתי להצטמצם וויתרתי עליו. אולי לא לגמרי בצדק…

  2. Dhyan הגיב:

    עוד לא שמעתי דבר והאמת שאני לא מכיר כלום מתוך הרשימה
    אבל עשית לי חשק כרגיל
    אגש למשימה ממש בקרוב

  3. פינגבאק: כמעיין המתבגר – רוק'נ'רול אחרי גיל 60, חלק 2 | undistracted listening

  4. פינגבאק: כמעיין המתבגר – רוק'נ'רול אחרי גיל 60, חלק 2 | undistracted listening

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s