חי וזוהר

תקשיבו –

אחד הספרים האהובים עלי בתור ילד היה קובץ סיפורים של הסופר הרוסי ויקטור דרגונסקי בשם "סיפוריו של דניס" (Денискины рассказы). לפני שלוש שנים הסיפורים תורגמו לעברית ויצאו תחת השם "הרפתקאות דניס". הכותרת בעברית קצת מטעה. דניס הוא ילד רגיל, וההרפתקאות שלו די רגילות. תלמיד בית ספר יסודי, בן יחיד לזוג הורים, שחי במוסקבה בשנות החמישים. לדניס יש חבר בשם מישקה, דמיון מפותח, ויכולת טובה לתאר את מה שעובר עליו, שהופכת את הסיפורים שלו למוחשיים במיוחד. מה שתפס אותי בספר הזה הזה מהעמודים הראשונים הוא הקסם המאוד מציאותי שלו.

הספר הוא בין הספרים הבודדים שסירבתי להיפרד מהם לפני ההגעה לישראל. עדיין יש לי אותו. צבעתי בטושים כמה ציורים שהיו בספר. מה חשבתי לעצמי? אולי זה היה סימן לאהבה. את התרגום לעברית לא ראיתי. אין לי מושג אם כל הסיפורים תורגמו, או רק חלק. בכל אופן, אני רוצה להביא כאן את הסיפור הראשון, אותו תרגמתי כמיטב יכולתי.

היא חיה וזוהרת

ערב אחד ישבתי בחצר, ליד ארגז החול, וחיכיתי לאמא. היא בטח התעכבה במכללה, או במכולת, או אולי בתחנת אוטובוס. לא יודע. כל ההורים בחצר שלנו כבר חזרו, וכל הילדים הלכו איתם הביתה, ובטח שתו תה עם בובליקי וגבינה מלוחה, ואמא שלי עדיין לא חזרה.
כבר התחילו להדליק אורות בחלונות, ומוזיקה נשמעה מהרדיו, ובשמים התחילו לזוז עננים כהים שהזכירו לי זקנים מזוקנים.
רציתי לאכול, אבל אמא עדיין לא הגיעה, ואני חשבתי שאם הייתי יודע שאמא שלי רעבה ומחכה לי איפשהו בקצה העולם, הייתי רץ אליה מיד, ולא הייתי מאחר ומאלץ אותה לחכות על החול ולהתגעגע.
באותו הרגע בדיוק מישקה יצא לחצר. הוא אמר "שלום!"
ואני אמרתי "שלום!"
מישקה התיישב לידי ולקח לידיו את הדחפור.
"או-הו!", אמר מישקה, "מאיפה יש לך כזה? הוא גורף חול בעצמו? לא בעצמו? ומוריד אותו בעצמו? כן? והידית – בשביל מה? אפשר לסובב אותה? כן? אה? או-הו! אולי תתן לי אותו הביתה?"
ואני אמרתי "לא, הביתה לא אתן. זאת מתנה. אבא נתן לי לפני שנסע".
מישקה התנפח וזז הצידה. נעשה חשוך. אני הסתכלתי על השער כדי לא לפספס את הרגע בו אמא תופיע. אבל היא עדיין לא באה. בטח פגשה את דודה רוזה, והן עומדות ומדברות, ואפילו לא חושבות עלי. נשכבתי על החול.
ואז מישקה אמר "לא תתן לי את הדחפור?"
אני אמרתי "תעזוב אותי מישקה!"
ואז מישקה אומר "אני יכול לתת לך בולים בתמורה. אחד מגואטמלה ושתים מברבדוס".
ואני אמרתי "מה אתה משווה בולים מברבדוס לדחפור…"
מישקה אמר "אז אולי אתה רוצה שאתן לך את הגלגל המתנפח שלי".
ואני אמרתי "הוא מפונצ'ר".
ומישקה אמר "אז תתקן אותו".
התעצבנתי. "ואיפה אני אשחה? באמבטיה? בימי שני?"
ומישקה שוב התנפח. ואחר כך אמר "נו, יהיה מה שהיה! תעריך את טוב הלב שלי! קח!" הוא הושיט לי קופסת גפרורים. לקחתי אותה לידי. "תפתח אותה", אמר מישקה, "ואז תראה".
אני פתחתי את הקופסה, ובהתחלה לא ראיתי דבר, ואחר כך ראיתי אור קטן, בצבע ירוק בהיר, כאילו הרחק ממני זרח כוכב קטנטן, ובו זמנית אני החזקתי אותו בידי.
"מה זה, מישקה?" לחשתי "מה זה הדבר הזה?"
"זאת גחלילית" אמר מישקה. "יפה, אה? היא חיה. שלא תחשוב".
"מישקה", אמרתי, "קח את הדחפור שלי, רוצה? קח לתמיד, לנצח נצחים! ותן לי את הכוכב הזה, אני רוצה לקחת אותו הביתה…".
מישקה תפס את הדחפור שלי ורץ הביתה. ואני נשארתי עם הגחלילית שלי, והסתכלתי עליה. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להפסיק. איזו ירוקה היא, כמו באגדות, וכמה שהיא קרובה – על כף היד, אבל מאירה כאילו מרחוק… לא יכולתי לנשום סדיר, שמעתי כמה מהר הלב שלי דופק, והרגשתי דקירות קלות באף כאילו רציתי לבכות.
ישבתי כך הרבה זמן. הרבה מאוד זמן. ולא היה אף אחד מסביב. ושכחתי מכל העולם.
ואז הגיעה אמא, ושמחתי מאוד, והלכנו הביתה. וכשהתחלנו לשתות תה עם בובליקי וגבינה מלוחה אמא שאלה "אז מה שלום הדחפור שלך?"
ואני אמרתי "החלפתי אותו".
אמא אמרה "מעניין, ותמורת מה?"
עניתי "תמורת גחלילית! הנה היא, חיה בתוך הקופסה. תכבי את האור!"
אמא כיבתה את האור, והחדר נעשה חשוך. ושנינו התחלנו להתבונן בכוכב הירוק והבהיר.
אחר כך אמא הדליקה את האור. "כן", היא אמרה, "זה קסם! ובכל זאת, איך החלטת לתת דבר כל כך יקר ערך תמורת החרק הזה?"
"חיכיתי לך כל כך הרבה זמן", אמרתי, "והיה לי משעמם. הגחלילית הזאת היתה בשבילי יותר טובה מכל דחפור שבעולם".
אמא התבוננה בי ושאלה "ובמה בדיוק היא יותר טובה?"
ואני אמרתי "איך את לא מבינה?! היא חיה! וזוהרת!"

* * *

באלבום For the world של אד אסקיו (Ed Askew) יש עשרה שירים חיים וזוהרים.

אד אסקיו הוא צייר וזמר-יוצר מניו יורק. הוא התפרסם לראשונה בזכות אלבום פולק-פסיכודלי בשם Ask the unicorn מ-1968 שהפך לקאלט שקט. מאז הקליט פה ושם. בעיקר על קסטות ומאוחר יותר למגירות וירטואליות. בניגוד להקלטות האלו, For the world הוא אלבום "רשמי" יותר, שיצא השנה בלייבל בריטי בשם Tin angel. מתארחים בו הגיטריסט מרק ריבו, שמשתלב באופן צנוע ואלגנטי, והזמרת שרון ואן אטן, מעריצה ותיקה של אסקיו. ברוחו האלבום מאוד מזכיר לי את מה שהוציא ביל פיי שנה שעברה.

בסרטון קצר של שאלות ותשובות הוא נשאל "למה שירים חשובים". התשובה שלו מנוסחת באופן מסורבל, אבל בעצם די פשוטה. הוא אומר: "שירים הם דרך לבטא רגשות בקשר לדברים בצורה תמציתית. אתה יכול לחוות משהו מורכב, משהו עצוב, ואז להכניס את זה לתוך שיר. ואז זה לא כמו לבכות בפומבי, כי לבכות בפומבי זה די מביך. אם אתה עושה את זה נכון, אתה יוצר משהו יפה, שמתעלה על מה שקרה אבל גם מבטא אותו".

הנה עוד שני שירים מהאלבום החדש בהופעה –

כל האלבום להאזנה

* * *

לעמוד בנדקאמפ של אד אסקיו, מלא בשירים למגירה וירטואלית והופעות
השיר הראשון מתוך אלבום הבכורה שלו, מ-1968

ed askew אד אסקיו

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על חי וזוהר

  1. יפה מאד הסיפור.

  2. idity8 הגיב:

    אני קוראת ומקשיבה ובוכה בפומבי ואפילו לא יודעת בדיוק מה ולמה רק שזה כמו געגוע למשהו שלא יחזור.
    אתה ואד…

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:
  4. בועז כהן הגיב:

    כתוב פשוט מקסים. ומה זה "בובליקי"?

    על הספר "דניס" לא שמעתי מעולם. תודה על הגילוי החדש. אוהב דברים כאלה.

    • David הגיב:

      תודה
      בובליקי זה מאפה רוסי. סוג של בייגלה קטן וקשה, עם טעם עדין. הולך טוב עם תה
      להשיג ב"חנות רוסים" הקרובה לביתך

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s