אלבום קטן

[פורסם במוזיקה להתעכב עליה באתר "הארץ"]

a4150870014_10

יש את האלבומים הקטנים והיפים האלה שמופיעים משום מקום, בשקט, ללא יחסי ציבור. הם בקושי יוצרים קשר עין, והיכולת שלהם לחמוק בלי שיבחינו בהם משתווה אך ורק ליכולתם לגדול מהאזנה אחת לשניה. יש משהו מאוד מתגמל בלנגן אותם שוב ושוב. זה נותן למוזיקה זמן להתגלות, וכשהיא גדלה לנגד אוזנינו, נוצרת אשליה שהמאזין הוא שותף של ממש ביצירה עצמה. או שאולי זאת בכלל לא אשליה.

הפרש הכחול של זאכרי קייל הוא אחד כזה. קייל הוא גיטריסט, כותב וזמר בן שלושים וחמש מניו-יורק. זה האלבום החמישי שלו, שיצא בלייבל קטן בעל השם המסתורי All hands electric, אותו הוא מנהל. קייל, יליד לואיזיאנה שבדרום ארה"ב, התאהב בגיטרה בגיל שתים עשרה ונהג להבריז מבית הספר כדי לנגן בבית במשך שעות. את המסירות שלו לגיטרה אפשר לשמוע בנגינה. יש לקייל יד יציבה ויכולת להביע את עצמו בביטחון שקט.

מקורות ההשראה של זאכרי קייל מתחילים באזור הדלתא של מיסיסיפי, בבלוז מהחצי הראשון של המאה העשרים. בראיונות קייל מזכיר את רוברט ג'ונסון, מיסיסיפי ג'ון הארט וסקיפ ג'יימס. לחתול שלו קוראים על שם לדבלי, הגיטריסט וכותב השירים האגדי. מהחצי השני של המאה העשרים עולים שמות של נפשות מיוסרות כמו ניק דרייק וג'ון מרטין. לא בזכות הניצוץ הגאוני והייחודי שהיה לכל אחד מהם, אלא בזכות אווירה חולמנית, מהפנטת ומלנכולית שהשירים שלהם משרים. עוד מוזיקאי שקייל נוטה להזכיר בראיונות הוא ג'ון פאהי. גיטריסט פורץ דרך שפירק לגורמים את הפולק והבלוז האמריקאי ויצר מהם מוזיקה מורכבת, מפותלת ומסתורית. קייל מעריץ את היכולת של פאהי לכתוב ולנגן על גיטרה בלבד יצירות קליטות שקל לזכור, שירים של ממש.

למרות כל אזכורי הגיטרה, המחויבות של זאכרי קייל היא קודם כל לשירים. יש שמונה כאלה. אורכם המשותף הוא שלושים וחמש דקות בלבד. כל אחד מהם הוא יצירה שלמה עם התחלה, אמצע וסוף. השירים מזמינים מאוד, מתיישבים בנינוחות בזיכרון ומלאים ברגעים הקטנים האלה שנוטים לצפות להם תוך כדי האזנה. למרות שהוא מסוגל, קייל לא משוויץ ולא מאריך בנגינה שלו. תפקידה כאן היא לשרת את השיר.

זאכרי קייל לא זמר גדול. הוא מודע לכך, בוחר לכתוב שירים למידותיו, ועושה שימוש משכיל באפקט הריוורב, שמוסיף הד לקול שלו. קייל נוטה למשוך את המילים והן מתמוססות בחלל, מה שדי מקשה להבין את מה שהוא שר, וחבל. מצד שני זה מוסיף מעט טשטוש שמנוגד לנגינה המאוד מהודקת ומדויקת שלו.

בנוסף לגיטרה, לקול ולכלי הקשה שכמעט לא מורגשים, השירים עטופים בסינטיסייזרים. הצלילים שלהם חודרים לתוך השיר כמו קרני אור וממלאים כל חלל וכל סדק בזמזום עדין. יחד עם אפקט הריוורב, שיוצר אשליה של חלל סגור, השירים כאילו נארזים בתוך עטיפות. בכל אחת יש חיים, יש תנועה. המילים והנגינה מלאים ברעיונות, דימויים ומעברים, אבל הכל נותר בתוך גבולות המעטפת. שום דבר לא מתגרה בה, לא מתנגש בה בחוזקה, לא סודק ולא פוצע את הדופן. שמונה בועות קטנות. ובועות, כמו בועות, יכולות להיות מרגיעות ונעימות, ומצד שני – כולאות ומגבילות. כנראה שלא הייתי שם לב לזה, ומקבל את האלבום כפי שהוא, אם לא העטיפה שלו. העטיפה היא צילום מעובד של פסל עץ בשם Rocking horse, של אומן בשם ראיין ג'ונסון, שגם מנגן בכלי ההקשה באלבום. הסוס הזה, למרות רגליו הנמרצות וצווארו המתוח קדימה כמו חץ, לא יגיע רחוק. הוא סוס נדנדה שדוהר במקום. התנועה שלו מלאת תנופה וכח, אבל מסתכמת בסופו של דבר בנדנוד נעים. כמו בתוך בועה. זה מה שהופך את האלבום הזה לאלבום קטן. זה מה שגרם לי לאהוב אותו מלכתחילה, וזה מה שלפעמים עושה חשק לשחרר לסוס הזה את הרגליים כדי שיגיע רחוק. אולי באלבום הבא…

tumblr_mwnbcx10Zj1qiafiwo2_1280 Rocking Chair by Ryan Johnson (מקור)

.

להאזנה לכל האלבום

.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s