קופסת הקסמים של פיט סיגר

[פורסם במוזיקה להתעכב עליה באתר "הארץ"]

1l-005-ss-08-smatth

"אתם יודעים, חלק מהחברים שלי צוחקים עלי. כי במשך שנים הייתי מאוד חשדן כלפי קופסת הקסם הזאת" מתאר פיט סיגר את היחס שלו לטלוויזיה. "לפעמים נדמה לי שהקופסא הקטנה הזאת עומדת בפינה ואומרת: 'אל תנסה להיות ספורטאי, תשען אחורה, תגדל כרס ותצפה בספורטאי מקצועי', 'אל תנסה להיות שנון, תשען לאחור, סתום את הפה ותצפה בשנון מקצועי'. כמובן שהדבר המגוחך מכל, הוא לחשוב שבמיליוני בתים, בעלים ונשים יושבים זה לצד זו, כמו מקלות עץ, מסתכלים במסך הקטן, וצופים באיזשהו מאהב מקצועי מנשק מאהבת מקצועית אחרת". את הדברים האלה הוא אומר בפרק ראשון של תכנית טלוויזיה משלו, בשם Rainbow Quest. אבל כאן, האיש שכינה את עצמו "זמר מקצועי של מוזיקת חובבים" מנסה לעשות את זה קצת אחרת. הוא לוקח גיטרה ומסביר בקצרה מה צריך כדי ללמוד לנגן: "ראשית צריך לחנך את האגודל… אחר כך אפשר להתחיל לחנך את יתר האצבעות. קלי קלות. לא קשה יותר מללכת. כמובן שלרגליים שלכם לקח כמה שנים כדי ללמוד ללכת".

לפני חצי שנה כתבתי פוסט על אליזבת' קוטן, גיטריסטית אפרו-אמריקאית שהתחילה את הקריירה המוזיקלית שלה בגיל 68. במהלך חיפוש אחרי תיעוד וידאו שלה מצאתי כמה קטעים שצולמו על מה שנראה כמו סט טלוויזיה דל תקציב. לצידה ישב איש צנום וארוך, שנראה לי בהתחלה די יבשושי וחסר כריזמה אבל נחמד. האיש התגלה בהמשך כפיט סיגר שאירח אותה בפרק השלישי של The Rainbow Quest. התוכנית הזאת, שקטעים מתוכה פזורים ברחבי הרשת מלווה אותי במנות קטנות מאז.

פיט סיגר נפטר לפני כשבועיים, בגיל 94. ככל שאני לומד עליו יותר, אני מבין שמדובר באחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים של מאה העשרים. כתבה יפה חוה אלברשטיין יום אחרי מותו: "לפיט סיגר היתה שליחות, להשמיע לבני אדם את השירים של בני אדם אחרים ולמצוא את המכנה המשותף לכולם. והכל בצורה הבסיסית והטהורה ביותר". סיגר הקדיש את חייו למאבק למען אנשים, תרבותם והחופש שלהם. אחד הסלוגנים שלו היה: "מכיוון שאני כל כך פסימי אני מנסה לעודד אנשים". אני לא מכיר מספיק את פיט סיגר כדי להמשיך לפתח את הפסקה הזאת, ולכן אתמקד. הפוסט הזה מוקדש כולו לתוכנית הטלוויזיה של סיגר, שהיא הרבה יותר מאוסף של מפגשים מוזיקליים. לתוך הפוסט הזה אספתי קטעים מתוכה, מידע ומחשבות, ואני ממליץ בחום לעשות את הלא מובן מאליו – לקחת את הזמן וללכת בקצב של המוזיקה ולא רק של הטקסט הטקסט.

Rainbow Quest צולמה ושודרה במהלך 1965-66. בגלל צורות השידור השונות והמשונות שהיו נהוגות אז בארה"ב היא הגיעה למעט מאוד בתים ולכן בודדים ראו אותה בזמן אמת. שלושים ותשעה פרקים צולמו, עד שנגמר התקציב, שהיה דל מלכתחילה. זאת לא טלוויזיה מקצועית, אבל דווקא החובבנות שלה מוסיפה לה חן. הסט מינימליסטי, עם רהיטי עץ פשוטים וכוסות מתכת. כל פרק הוקדש למוזיקאים שהתארחו באולפן, ניגנו, שרו ושוחחו על מוזיקה ותרבות (במובן האנושי ולא במובן האליטיסטי של המילה). השיחות והביצועים היו חצי מובנים וחצי ספונטניים, סיגר לא תמיד ידע מה האורחים שלו הולכים לבצע, ונראה שגם הם לא תמיד ידעו. השיחות התקיימו בקצב נורלמלי, דבר שמאוד חסר בטלוויזיה היום. נראה לי שבישראל תוכניות אנושיות מהסוג הזה  אפשר למצוא היום בערוץ 1 ובחינוכית 23, וגם זה לא בטוח.

שם התוכנית לקוח מתוך מילות השיר The Golden Thread אותו סיגר ביצע בתחילת כל פרק. אחריו נהג לשיר עוד כמה שירים ואז הזמין את האורחים. בביצועים שלו בולטת מאוד החשיבות שהוא מעניק לשירים. בניגוד למה שמקובל במוזיקה מסחרית, אז, וכמובן היום, סיגר לא משתמש בשירים לצרכיו הנרקיסיסטיים ולא מנסה להתעלות עליהם. הוא נושא את השיר ומעביר אותו הלאה. מוזיקאי בשירות המוזיקה, ולא להיפך.

כאן למשל הוא מבצע שיר אנגלי מסורתי. למרות שהתוכנית צולמה ללא קהל, סיגר מתמסר לביצוע כאילו יש מולו אלפי אנשים.

השיר הזה הוא דוגמא טובה למוזיקת פולק במובן המסורתי של המילה. מוזיקת עם, שעוברת מפה לאוזן, לעיתים בלי לדעת מי הלחין או כתב את המילים במקור. שורשיו המוזיקליים של פיט סיגר נמצאים עמוק בתוך המוזיקה הזאת, שאת אהבתה אליה הוא רכש מאביו. צ'ארלס סיגר היה מוזיקלוג ופסנתרן שיצא למסע ברחבי ארה"ב במטרה להביא מוזיקה קלאסית לאזוריה הכפריים. יחד עם אשתו, קונסטנס, שניגנה בכינור, הם ביצעו יצירות של באך ובטהובן. אנשים שבאו לשמוע אותם הציעו להם להקשיב למוזיקה המקומית שלהם, מה שפתח בפני צ'ארלס עולם חדש. בסרט הדוקומנטרי The Power of song פיט מצטט את אביו ואומר: "לראשונה הבנתי שלאנשים יש מספיק מוזיקה טובה משלהם, הם לא צריכים את המוזיקה הטובה שלי עד כמה שחשבתי".

פרט למוזיקת עם אמריקאית חלק מהתוכניות הוקדשו לארצות ושפות אחרות. פוארטו-ריקו, דרום אפריקה, גרמניה, איטליה, וייטנאם. היו גם שירים בעברית וביידיש אותם לא מצאתי ברשת. כדי לא להתפזר, בפוסט הזה אשאר במחוזות המוכרים לי יותר ולא אצא מגבולות ארה"ב.

אורח שמאוד שמחתי לגלות בתוכנית הוא מיסיסיפי ג'ון הארט. הארט למד לנגן בגיטרה בכוחות עצמו, הקליט כמה שירים ב-1928 שנכשלו מסחרית, ויתר על החלום להצליח וחזר לעיסוקו בחווה. בשנות השישים ההקלטות שלו הגיעו לידיו של אספן מוזיקה נלהב שאיתר את הארט ושכנע אותו להקליט שוב, מה שהוליד סדרה של אלבומים קאנטרי בלוז נפלאים שהארט הקליט בשנות השבעים לחייו, שנים בודדות לפני מותו ב- 1966.

ואם כבר נמצאים במחוזות הבלוז, אז הנה קטע מלא שמחת חיים של סוני טרי ובראוני מק'גי.

 

אחת התרומות החשובות של פיט סיגר הוא בשימור, הפצה והתחדשות של מוזיקת פולק האמריקאית בין שנות הארבעים לשנות השישים שקיבלה את השם American folk music revival. המוזיקה על שלל גווניה חלחלה בהדרגה ללבל המיינסטרים והגיע לשיא בתחילת שנות השישים. התוכנית צולמה בשלב שהפולק התחיל לפנות מקום לדברים חדשים. הפלישה הבריטית של להקות צעירות מבריטניה עם ביטלס בראשן טלטלה את ארה"ב, בוב דילן עשה את המעבר השנוי במחלוקת ממוזיקה אקוסטית לחשמלית, וכדי להגדיר את הסגנון של להקה צעירה מקליפורניה בשם The Byrds נולד המושג פולק-רוק. אחד מלהיטיה הגדולים של הבירדס היה שיר שהלחין פיט סיגר למילים מתוך מגילת קהלת – Turn! Turn! Turn! – כאן בביצוע של ג'ודי קולינס בתוכנית.

עוד נציג של הזרם המשתנה הזה הוא דונובן. מוזיקאי סקוטי שבמהלך 1966 עשה מעבר מפולק אקוסטי לפולק-רוק. מי שמנגן איתו הוא ג'ון פיליפס, שכמה שנים לפני התאהב בסיטר כששמע את רווי שנקר – הוא מספר על זה מיד אחרי השיר.

פיט סיגר חילק את המוזיקה לשלוש קטגוריות: מוזיקה שיכולה לעזור לשכוח מצרות, מוזיקה שיכולה לעזור להבין את הצרות טוב יותר, ומוזיקה שיכולה לעזור לעשות משהו עם הצרות. לשני הקטגוריות האחרונות הוקדשו לא מעט שירים בתוכנית. בפרק הראשון סיגר מארח את טום פקסטון, אותו מציג כאחד האנשים שמעדים בשיריו את ההווה. סיגר עצמו נהג לנגן שירים של פקסטון, אחד מהם הפך למאוד מזוהה איתו – What did you learn in school. בשיר שפקסטון מבצע כאן הוא מקשר בין תעשיית צעצועי מלחמה לאווירה הכוחנית והאלימה בארה"ב.

Buy a gun for your son right away, Sir
Shake his hand like a man and let him play, Sir.
Let his little mind expand, Place a weapon in his hand,
For the skills he learns today will someday pay, Sir.

מלבינה ריינולדס נהגה לכתוב שירים בהשראת דברים שקראה בעיתון. גם היא השאילה לסיגר כמה שירים לרפרטואר, המופרסם שבהם הוא Little Houses. כאן היא מבצעת שיר בשם No hole in my head

Everybody thinks my head's full of nothin,
Wants to put his special stuff in,
Fill the space with candy wrappers,
Keep out sex and revolution,
But there's no hole in my head.
Too bad

בניגוד להומור של השיר הקודם, השיר הזה הוא, כמו שאומרים באנגלית, dead serious. זעקת כאב על גורלם של אמריקנים-ילידים ועל הצביעות של העולם החדש. באפי סנט-מארי, שכתבה ומבצעת את השיר הזה בעצמה בת לשבט קרי (Cree) מאזור קנדה.

Now that your big eyes have finally opened
Now that you're wondering how must they feel
Meaning them that you've chased across America's movie screens
Now that you're wondering "how can it be real?"
That the ones you've called colourful, noble and proud
In your school propaganda
They starve in their splendor?
You've asked for my comment I simply will render
My country 'tis of thy people you're dying.

ריצ'רד ומימי פרינה היו צמד מבטיח בהתחדשות הפולק האמריקאי. הפעילות המשותפת שלהם נקטעה מוקדם מאוד אחרי שריצ'רד נהרג בתאונת אופנוע כמה חודשים אחרי צילום התוכנית. השיר הזה הוא סאטירה סוריאליסטית על הפעילות הפרנואידית של ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית, ועדה בה ב-1955 פיט סיגר נחקר בעקבות חשדות לחוסר נאמנות לארה"ב.

חלק חשוב נוסף ברפרטואר של פיט סיגר הוא שירי ילדים, אותם הוא לקח מאוד ברצינות. הקטע הבא הוא חובת צפייה לדעתי. סיגר, שבדרך כלל נותן למוזיקה לדבר, מפגין כאן כישורי משחק מפתיעים ביותר ומנצל את מלוא אורך ידיו ורגליו כדי לספר סיפור על אב ובן, ענק מפלצתי אוכל אדם וכוחה של המוזיקה.

צריך לעצור איפשהו. את הפוסט הזה אני מסיים עם התוכנית האחרונה בסדרה שאפשר למצוא ברשת במלואה. עם ג'וני קאש וג'ון קרטר. למרות האורחים המכובדים אין בה ביצועים מוצלחים במיוחדף וגם האווירה פחות נעימה מהרגיל, אבל אני מניח שמעריצים של האיש בשחור ימצאו בה עניין.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על קופסת הקסמים של פיט סיגר

  1. David הגיב:

    הפוסט הזה יכול היה להיות ארוך יותר. הנה עוד כמה דברים שבסופו של דבר לא הכללתי:

    רמבלינג ג'ק אליוט. תלמידו של וודי גאת'רי ואחד המוזיקאים המשפיעים על בוב דילן

    רוסקו הולקומב. כורה פחם, חקלאי ומוזיקאי. כונה King of the high lonesome sound
    תראו כמה בוב סיגר נהנה להקשיב לו, וכמה הוא מרותק לנגינה שלו בהמשך

    New Lost City Ramblers הם מייק סיגר (אח למחצה של פיט), ג'ון כהן (גיסו של פיט) וטרייסי שוורץ. שימו לב לשמות המשפחה של השנים האחרונים

    הגעתם עד לפה? קבלו בונוס🙂

  2. יובל הגיב:

    מוסיקה נהדרת! תודה לך על מלאכת הליקוט.

  3. idity8 הגיב:

    נפלא. נפלא. נפלא. עוד אחד מקופסת הקסמים של דוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s