אהובתי כמו ארץ מדבר – פוסט אורח של מיכל יחיאלי – שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (4)

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

ב- 14 בפברואר, הולנטיינס דיי, התחלתי כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (בפרפרזה על "אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" של אלביס פרסלי). הולנטיינס חוגג את הלב השלם, המבריק והסימטרי, עטוף בצלופן וסרט לכבוד החג. כאן אני אביא שירי אהבה קצת אחרים: של אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליו, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה ועוד כהנה וכהנה.

לפוסט הראשון: גלגל ההצלה של פול מקרטני
לפוסט השני: קעקוע (השיר הראשון של ויסוצקי)
לפוסט השלישי: ציור האור שלך האהוב עלי מכל

שנה שעברה כתבתי פוסט על אותו הרעיון עם שלושה שירים (של נעם רותם, רוברט וויאט וטום וויטס). בתגובות הזכירה מיכל יחיאלי את "מים מתוקים" של מאיר אריאל. "איך לא חשבתי עליו קודם?" שאלתי את עצמי. זהו שיר אהבה לא סטנדרטי, שנכתב, ככל הנראה, על אשתו תרצה ומתאר את מערכת היחסים ביניהם. בדימויים מדבריים עזים השיר מאפשר הצצה לתוך נבכי נשמתה של זוגיות לא פשוטה, שלכאורה לא אמורה להחזיק מעמד, אבל בעצם יש לה את ההיגיון הפנימי שלה, את האיזונים שלה, ואת הדרך הייחודית של השניים לאהוב.

כשנזכרתי בו הפעם פניתי למיכל בבקשה לכתוב עליו כאן. את מיכל יחיאלי אני מכיר דרך הבלוג הנהדר "שיר טיול". היא כותבת על מוזיקה ישראלית, ומרבה לסקר הופעות בכישרון רב. התיאורים שלה הם הדבר הכי קרוב ללהיות בהופעה עצמה, ואני ממליץ בחום לבקר בבלוג שלה, שאמנם לא התעדכן לאחרונה, אבל אני כולי תקווה שזה זמני.

פוסט אורח מאת מיכל יחיאלי
מאיר אריאל – מים מתוקים (זרעי קיץ, 1993)

צילום: רפי גולדמן

"תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי,
ברוך הבא".
(אווה קילפי, תרגום: רמי סערי)

עסק די מורכב, לכתוב על אהבה. בסוף כל מה שיוצא זה איזה משפט שחוק שמתחיל ב"אהבה היא כמו". כי במקרה של רגשות, במיוחד כשמדובר ברגש עז ומסחרר שכזה, שבמקרים הטובים הוא גם רגש מתמשך וקיומי, המילים תמיד יהיו ליד. תמיד כמו. תמיד כמעט.

עסק די מורכב, לכתוב על אדם אהוב. למלל את הסערה המדויקת שהוא מחולל בך, לדייק למשפטים את מקום המנוחה הספציפי מאד שהקיום שלו לצידך מאפשר. להקיף אותו במילים שאף פעם לא יהיו חיבוק. מילים שיוכלו אולי לגעת, אבל לעולם לא יצליחו לרדת באמת עד עומק הכוונה. שנמצא דימוי לזה?

ובסוף המילים שנכתבות הן "אהובתי היא כמו ארץ מדבר".

מאיר אריאל ידע לכתוב על אהבה. הדוגמא הפשוטה לכך יכולה להיות, למשל, "לא יכול להוריד ממך את העיניים", אבל אני תמיד חשבתי ש"היכנסי כבר לאוטו וניסע" הוא דוגמא מצוינת לשיר אהבה מתוק ויפהפה. דווקא כך. אהבה מורכבת, מחוברת לחיים. כזו שיודעת לכעוס ולהיות צינית, אבל נקודת המוצא שלה היא תמיד ים של חמלה, עדינות וחום, גם ברגעים כאלה. כזו שנובעת מתוך קרבת נפש עמוקה כל כך בין שני אנשים, שלקרוא לזה "היכרות" יהיה כמעט מעליב. כזו שגילתה את הסוד שלא מספרים לנו באגדות, בקומדיות הרומנטיות ובפרסומות: הרגעים הכי נפלאים הם בדרך כלל דווקא אלה שמצטלמים פחות יפה.

ויש את ההבנה המפתיעה הזו שמחלחלת פתאום, חדשה כל כך, מגלה לך שאת מה שחווית עכשיו אתה לא צריך ולא רוצה לספר לאף אחד, גם בעידן המתוקשר והמדווח להחריד שאנחנו חיים בו. יש פה סוד של שניים. וזר לא יבין זאת.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לכתוב על "מים מתוקים".

"אהובתי היא כמו ארץ מדבר
לא מתמסרת קל, אם בכלל
להצגות שלי היא לא קהל
אפילו שרוצה אותי כבר
דוחה כל גינונים של מחזר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר

אהובתי היא כמו ארץ מדבר
יש בה ניקיון בוהק וצח
שאם אני מעט מלוכלך
אפילו שרוצה אותי כבר
לא תתן להתקרב, לא תעתר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר

היא לא אוהבת כשאני מדבר
היא אומרת שאני משקר
אפילו בשתיקה
כמו לא שווה אפילו יריקה

היא בטח לא שוכחת
ועדיין לא סולחת
לימים ארוכים-ארוכים
כבר מזמן הייתה עוזבת
אלמלא הייתה חושבת
שתמצא בי מים מתוקים

אהובתי היא כמו ארץ מדבר
דוקרת כצור, צורבת כעקרב
חודרת לעצם כרוח קדים קרה
אפילו שרוצה אותי כבר
מייבשת אותי לראות אם אשאר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר".

אמרו לי פעם שאהבת אמת היא כזו שזוכרת שבכל רגע נתון היא עלולה להסתיים. כזו שיודעת שעם כל תפנית בעלילה, או סתם כי נמאס, מישהו יכול להחליט פתאום שהוא עוזב. ודווקא כך, עם הידיעה המבהילה הזו שבני אדם מעדיפים להדחיק, דווקא כך בוחרים להישאר ביחד. לא מתוך חרדת נטישה, פשוט מתוך בחירה מחודשת בבן הזוג, שוב ושוב, מדי בוקר, מדי לילה.

אמרו לי פעם שלהתחתן זה אחד הדברים הכי פחות רציונאליים שבן אדם יכול לעשות. ובכל זאת, לפני כחודש עמדתי מתחת לחופה עם – ושוב, להקיף אותך במילים, אני לא באמת יודעת לעשות את זה – בחיר לבי. הלב מבין אהבה, הלב מדבר אותה. אין בזה היגיון. אין לזה מילים.

שננסה את הטריק של "אהבה היא כמו"?

אהבה היא כמו מים. היא הדבר שאתה מחפש כשאתה צמא. וכשמאיר אריאל מדמה את אהובתו לארץ מדבר, הוא מדייק לתוך האהבה שלו את החיפוש הזה. האהובה שלו לא מוותרת לו. הוא צמא אליה, יש לנחש שהיא צמאה אליו לא פחות, ובכל זאת היא לא מתמסרת בקלות. היא זוכרת לו את חסד נעוריו, את אהבת כלולותיו, אך מאלצת אותו עדיין ללכת אחריה במדבר, בארץ לא זרועה, בטרם יזכה ללגום ממימיה.

זו אהבה של חיים – כזו שמכירה גם את הצדדים הפחות פוטוגניים שלהם. לא שוכחת את הימים הארוכים-ארוכים, משתדלת להיזכר בהם מדי פעם, יודעת שבשבילה הם דשן. כזו שמעזה לדקור בנקודות הנכונות, לצרוב, לחדור. כזו שגורמת לאדם להזיע ולעבוד קשה, לצאת מגדרו, להתאמץ עוד, אפילו להתייבש קצת. וכל זאת לא רק כדי להניח לו לבסוף לטעום מהמתיקות שלה, לרוות נחת אחרי כל המאמץ הרב. גם, אבל לא רק. כל זאת בעיקר כדי שבאורח פלאי, ברגע מסוים של ההליכה, גם הוא עצמו יאמין ויידע שיש בו מים מתוקים.

"אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם" (ישעיהו מ"א, ח').