סיכום 2018 – אלבומים בריפיט

Photo: Andy Moor

זה הסיכום הקצר ביותר שהיה כאן. שמונה אלבומים בלבד. דברים ששמעתי הרבה וארצה לשמוע שוב. היתר בחוץ. אין הרבה אגב, סיננתי המון השנה. חזרתי להיות פחות מעודכן, רק בלי תחושת הפספוס שכל מי שעוסק במלאכת הסיכומים מכיר.

אצלי הייתה שנה מוזיקלית מצוינת. הייתי בהרבה הופעות טובות, קראתי ספרים מעניינים על מוזיקה. פשוט התעדכנתי פחות. בקצב הזה לא יודע אם יהיה סיכום בשנה הבאה. נראה… בינתיים, יש את אלה:

– 8 –

Kukuruz Quartet: Julius Eastman: Piano Interpretations

ארבעה פסנתרנים משוויץ מבצעים ארבע יצירות של ג'וליוס איסטמן, פסנתרן ומלחין שזוכה בשנים האחרונות להכרה מחודשת אחרי שמת חסר כל ב-1990. למרות שהיה פעיל ומוכר בשנות השבעים והשמונים הוא כל כך נשכח שההספד הראשון עליו נכתב שמונה חודשים אחרי פטירתו. איסטמן נחשב לאחד הראשונים ששילב אלמנטים של מוזיקה פופולרית בתוך יצירות מינימליסטיות. מניח שזה מה שמדבר אלי. שתי היצירות היותר מוכרות שלו מבין הארבע שכאן, Evil Nigger ו- Gay Guerilla (יש אמירה אישית, חברתית ופוליטית מאחורי השמות הפרובוקטיביים) לא ממתינות בנימוס אלא תופסות חזק באוזניים ולא מרפות.

קטע מתוך Evil Nigger בהופעה

(ממליץ מאוד על אוסף גדול של הקלטות שלו בשם Unjust Malaise, אפשר לשמוע כאן).

– 7 –

Khruangbin – Con Todo El Mundo

"אלבום הפופ" שלי. אין לי הרבה מה לומר עליו. הוא קליט וטוב. עבד יופי כמוזיקת רקע בבית, גם כשזה לכל המשפחה. אוהב מאוד את המלודיות, את הדיוק והליטוש שלהם. וגם את הפוני… למי שיש.

לכל האלבום

ממליץ גם על ההופעה קצרה שלהם ב- Tiny Desk

– 6 –

Kramer feat. Bill Frissel – The Brill Building, Book Two

כמעט שכחתי מהפנינה הזו שיצאה בתחילת שנה. כמה האזנות חוזרות והנה היא כאן. עשרה קאברים לליהטי פופ ישנים בעקמומיות מעודנת. כולם מזוהים עם בניין בריל בניו יורק. מרכז של אולפנים ומשרדים מוזיקליים למיניהם שנחשב לבית חרושת ללהיטים בשנות החמישים והשישים. האלבום מתחיל ב"אמריקה", אחד השירים הכי יפים של סיימון וגרפונקל ומסתיים בקטע פופ-פסיכודלי של המאנקיז – Porpoise song. באמצע ביצועים לכותבים כמו ברט בכרך, ניל דיימונד, ג'ק ניטשה, סוני בונו וקרול קינג.

מי שאחראי כאן על הכל (פרט לגיטרות) הוא קרמר, מוזיקאי ומפיק ותיק ומוערך, אם כי מוכר פחות. אקס Bongwater ועוד הרבה דברים טובים כמו שיתופי פעולה מעניינים עם ג'ון זורן, דאוויד אלן, ג'אד פייר, או הפקות ל-Galaxie 500 ו-Low… בקיצור, הבנתם. את החלק של הגיטרות משלים גיטריסט הג'אז (ומעבר לו) ביל פריזל, שמביא כאן את הצדדים החשמליים והפסיכדליים שלו. הביצועים חולמניים ומוזרים אבל במידה, בלי להתרחק מדי מהמקור, מה שהופך את כל העסק למחווה מעניינת ומהנה שראויה להאזנות מרובות.

לכל האלבום

– 5 –

Eleanor Friedberger – Rebound

סמוך עליה. אלבום סולו רביעי לאלינור פרידברגר וגם הפעם זה מצליח לנו. בקודם היא הייתה חזק בסבנטיז, הפעם אלינור מתקדמת בעשור, מוותרת על בס ותופים ונשארת רק עם סינטיסייזרים וגיטרות. בהשראת צלילים מהמועדון בו נהגה לרקוד בתקופת מגורים קצרה ביוון יצא אלבום פופי וקצת אפל. לא קודר אבל, למעשה חם ומזמין. לאוזני השינוי לא כזה גדול, הקול והשירים-מכתבים האישיים שלה עדיין במרכז, שוב פעם מצליחים לרגש אותי.

Make me a Song

Everything

– 4 –

Jemeel Moondoc Quartet – The Astral Revelations

את הסקסופוניסט והמלחין ג'מיל מונדוק הכרתי פעם ראשונה דרך The Zookeepers House מ-2014, אלבום פרי ג'אז שמשך אותי קודם כל בזכות העטיפה היפה שלו. זה אלבום מצוין שלא התעכבתי עליו מספיק אז ולכן גם די נשכח מבחינתי. עכשיו אני עושה לזה תיקון עם ההקלטה החיה הזו הכוללת רביעייה מאותן ההקלטות (מינוס רוי קמבפל וסטיב סוול שניגנו שם בחלק מהקטעים). ארבעה קטעים מולחנים-מאולתרים של פרי-ג'אז… קלאסי? אפשר לכנות את זה כך? כמו רוק קלאסי?

בקיצור, מונדוק, בן ה-67, מנגן מצוין, פעם צובט את הלב, פעם את עור התוף. ופאקינג מתיו שיפ בפסנתר מחלק ממתקים. מי שאוהב דברים כאלה – אל תפספסו!

Blues for Katie

– 3 –

Makaya McCraven – Universal Beings

מקאיה מקרייבן הוא מתופף ג'אז צעיר שגדל גם על היפ הופ ומביא את שני העולמות לתוך המוזיקה שהוא עושה. האלבום הזה מתחיל בקריאת "היי יו!" טיפוסית אבל זו הצהרת כוונות קצת מתעתעת מכיוון שאין כאן ראפ ואין כאן טכניקות עריכה חדות ותזזיתיות. ההיפ הופ נמצא בעיקר בתיפוף שלו ובתפרים. נוכח אבל לא משתלט. מקרייבן לקח חומרי גלם מאולתרים מתוך הופעות שלו עם ארבעה הרכבים שונים, ויצר מהם, בעבודה עדינה ומדויקת, קטעים מהפנטים מבוססי גרוב ומלאי סולואים קצרים.

בין הנגנים אפשר למצוא את כל המי והמי של הג'אז הצעיר העכשווי. רשימה חלקית כוללת את הקונטרבסיסטית טומיקה ריד, נגנית הנבל ברנדי יאנגר, סקסופוניסט שבאקה האצ'ינס (שעקף את קמאסי וושינגטון בפופולריות השנה, לפחות בקרב המבקרים) והגיטריסט ג'ף פרקר (חבר Tortoise בין היתר, שמביא את הטוויסט הכי מעניין לתוך הקטעים בהם מופיע). יש כאן שעה וחצי של מוזיקה. 22 קטעים. אף אחד מהם אינו מיותר.

לכל האלבום

– 2 –

The Ex – 27 Passports

האלבום הזה היה במקום הראשון עד שנדחף משם בכוח בחודש האחרון. ועדיין אני חושב שאם יש רק דבר אחד שמי שקורא פה יכול לקחת איתו הלאה – קחו את זה. אני אוהב את The EX מאוד. להקה ותיקה, חכמה, בועטת ועצמאית שלא נחה לרגע. ההשפעות האפריקאיות השונות שצברו עם הזמן הוטמעו כל כך טוב שהן כבר חלק אורגני מהצליל שלהם. אני מאוד אוהב את מה שהם מצליחים להפיק על ידי שלוש גיטרות (ללא בס) ותופים ואיך שכלי הנגינה שלהם מתפתלים אחד בתוך השני. אוהב את הקול של אנטון דה בואר הסולן ה(כבר לא ממש)חדש שלהם וגם את מה שיש לו לומר. Soon All Cities הוא שיר השנה מבחינתי.

לכל האלבום

– 1 –

Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs – King of Cowards

מה זה עושה פה? זה לא התחום שלי. אני אפילו לא יודע להגדיר מטאל… אולי… אולי אני יודע לזהות אחד טוב כשהוא מחטיף לי בפנים. זה דום? זה סטונר? זה חללי קצת אבל נכנע מהר מאוד לכוח המשיכה. זה כוח משיכה בפני עצמו! הקשבתי לאלבום הזה אולי פעמיים וחצי לפני הופעה שלהם בפסטיבל Le Guess Who בנובמבר. לאחר מכן זה הפך לדבר ששמעתי הכי הרבה השנה. בהתחלה מתוך ניסיון לשחזר את ההופעה הפראית והאדירה, אחר כך מתוך התמכרות לדבר עצמו. אלבום שני לחמישייה מניוקסל. כבד, מונוטוני אבל לא מדי, מלא ניואנסים, מתפקע, לא לוקח את עצמו לגמרי ברצינות, כמו קריצה במשקל של רבע טון. זה השתלט על כל חלקה טובה אצלי במוח וגם על המקום הראשון.

לכל האלבום