כנסייה, רחוב, חדר מיטות – עשרה שירים של בובי וומאק

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

"אני מרגיש מבורך. זה כל מה שאני יכול לומר. אם מישהו היה אומר לי 'בעוד עשרים שנה אתה תאט קצת, אבל תפגוש כמה אנשים שישמעו אותך, וירצו שתהיה אתה, כפי שאתה היום, לא כפי שהיית אתמול'. הייתי אומר, 'זה לא יקרה אף פעם'." בובי וומאק.

ב- 27 ליוני הלך לעולמו, בגיל 70, בובי וומאק. את המילים בציטוט מעל הוא אמר לפני כשנתיים בהקשר להתחדשות הקריירה שלו, שדעכה בהדרגה במשך כמעט שני עשורים. התחדשות שהחלה הודות לאיש צעיר אחד (יחסית) בשם דיימון אלברן ששלח לביתו הקלטות של הלהקה שלו דאז, הגורילז, בתקווה לשכנע את בובי לקחת חלק באלבומם החדש. "תשיר מה שאתה רוצה" הייתה בקשתו של אלברן לקראת ההקלטה. אחרי שבובי, בן ה-65, עשה בדיוק את זה במשך שעה שלמה הוא כמעט התעלף. אחר כך הוקלט עוד שיר, ואז סיבוב הופעות יחד עם הגורילז שהזרים דם חדש בעורקיו, מה שהביא בסופו של דבר לאלבום קאמבק מרשים בשם The bravest man in the universe. אלבום סול עם סאונד רטרו-עתידני שבמרכזו הקול העמוק והמחוספס של וומאק. אציין גם את העטיפה עם צילום יפה ומטריד בו זמנית של כף ידו של בובי. לא ברור אם זו יד שחוותה הרבה או פוטושופ. האלבום הצליח בצורה יוצאת דופן, וחשף את וומאק לקהל חדש, שבמקרה הטוב הכיר את שמו וכמה שירים בודדים. אני אחד מהם.

יחד עם אלברן מאחורי האלבום הזה עמד ריצ'רד ראסל, מפיק ובעל הלייבל XL Recordings, שאחראי גם על הקאמבק המדובר של גיל סקוט-הרון ב- 2010. זה לא סיפור חדש, שיתופי הפעולה הבין דוריים האלה, בהם צעיר אומר לזקן "בוא נעשה משהו חדש ביחד", כשזה עובד טוב זה גם מרגש. חיבור שמצליח מוביל להתעוררות, ליקיצה מתרדמת יצירתית, ואז המילה "עכשווי" מתמלאת במלוא משמעותה. כאן, כאמור, זה עבד. להמחשה אני ממליץ לצפות בקישור שבסוף הפוסט הזה – הקלטה מלאה של הופעה בפסטיבל גלסטונברי 2013 שמתחילה בשישה שירים מהאלבום האחרון.

בו בזמן שהחיים והקריירה של בובי וומאק התעוררו מחדש, הגוף המשיך להיכנע לחוקי הטבע. סכרת, סרטן, דלקות ריאות חוזרות וגם סימנים ראשונים של אלצהיימר שהובילו לרגעי מבוכה בהופעות. אבל הוא המשיך להופיע (החודש היה אמור להופיע בצרפת, אנגליה, הולנד ובלגיה) וגם עבד על אלבום חדש, 28 במספר, תחת שם שלא שם על המוות – The best is yet to come.

בובי וומאק עשה חתיכת דרך פתלתלה בחיים, מבחינה אישית ומזויקלית. למד לנגן לבד על הגיטרה של אביו, הופיע מגיל עשר בערך בחמישיית גוספל יחד עם ארבעת האחים שלו, תחת השם "האחים וומאק". בתחילת שנות השישים עבר איתם מקודש לחול כששינו את שמם ל"ולנטינוס", עזבו את הגוספל ופנו לכיוון של רית'ם אנד בלוז. השינוי הזה הוביל לנתק מאביהם, שראה במעבר מכירת נפשם לשטן. כ"ולנטינוס" הם קיבלו את חסותו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה. המוות הפתאומי של קוק ב- 1964 זעזע את בובי וומאק, שאיבד חבר, מנטור ואולי אפילו דמות אב. שלושה חודשים אחרי, בובי התחתן עם ברברה, אלמנתו של קוק. הוא בן 21 היא בת 29. בחתונה בובי לבש, לבקשתה של ברברה, את חליפתו של קוק. הסברים על אהבה גדולה ומחויבות לטפל במשפחתו של הזמר המנוח לא חסכו משניהם טונות של זעם. מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת עדיין לא ברור, ואני תוהה מה הניע אותו יותר, אהבה לברברה או אהבה לסם. ולנטינוס התפרקו, ובובי שהתכוון לצאת לקריירת סולו נותר תלוי באוויר כי הקהל ושדרני הרדיו לא רצו לשמוע על "הילד שהתחתן עם אשתו של סם קוק" ובובי וומאק חטף מכל עבר (כולל מכות רצח). בשנים האלה הוא עבד מאחורי הקלעים, בתור נגן גיטרה (מבוקש מאוד) וכותב שירים לאחרים. ב-1968 יצא בשקט אלבום סולו ראשון, שנה לאחר מכן עוד אחד, ובהדרגה באה השכחה שאפשרה לו לחזור לקדמת הבמה. בתחילת שנות השבעים וומאק כבר היה בשיאו, עם אלבומים ושיתופי פעולה משובחים. אחר כך הגיעו עוד עליות ומורדות עם טרגדיות אישיות, החלטות נכונות, מעשים עלובים וגם התמכרות קשה לקוקאין (ממנה נגמל במהלך שנות השמונים). למי שרוצה לדעת מעבר לפסקה המתפקעת הזאת אני ממליץ מאוד לצפות בסרט התיעודי שבקישור בשם Across 110th Street.

בסרט הזה מתאר צ'אק די (מ- Public Enemy) את המוזיקה שלו כתערובת של גן עדן וגיהנום, בה אפשר לשמוע את הכנסייה ואת הרחוב בו זמנית. התאור הזה, כמו שהוא מדויק למוזיקה הוא גם מדויק לאישיותו של וומאק. אבל החיבור הקונקרטי של כנסייה ורחוב מאפיין לא רק אותו. לא מעט מוזיקאים אפרו-אמריקאים בני דורו הגיעו מרקע דומה. מבין אלה המוכרים לקהל הרחב גם כיום רובם הצליחו יותר מוומאק. למרות שלא מעט משיריו צעדו גבוהה מצעדים, הזמן לא עשה איתם חסד. כיום, מאזין ממוצע שלא ידע להבחין בין מרווין גיי, קרטיס מייפילד וביל ווית'רס, יכיר ככל הנראה יותר שירים שלהם משירים של וומאק. היה לו את הקול, נגינת הגיטרה, העיבודים ושורה של שירים טובים מאוד, אבל ברובם לא היה את הדבר החמקמק הזה שהופך שיר לקלאסיקות על זמניות. אבל מכיוון שאני כאן לא בשביל קלאסיקות על זמניות (שמרובן לי אישית נמאס) אשמח להציג את עשרת השירים הטובים ביותר של בובי וומאק… לדעתי האישית.

– 10 –
Deep River [The bravest man in the universe] 2012

מתוך האלבום האחרון. ביצוע אקוסטי קצר ונוגע לספיריטואל אפרו-אמריקאי ישן שבובי וומאק הכיר מהילדות.
כמה ימים אחרי מותו עלה לאינטרנט וידאו של הטייק הראשון לשיר.

– 9 –
A change is gonna come (live) 2000

לשיר הזה, של סם קוק במקור, הוקלטה גם גרסת אולפן, אבל כאן הוא בזכות הביצוע הספציפי הזה. בהופעה חיה ב-2000, וומאק, באופן מפתיע, נראה בכושר מעולה ונותן את הכל. שימו לב לפתיחה החזקה ולנגינת הגיטרה (הוא שמאלי שמנגן בה הפוך).

 – 8 –
If you want my love) put something down on it [I don’t know what the world is coming to] 1975)

שיר טיפוסי של וומאק משנות השבעים. בס רוטט, כינורות (שכמה שנים אחרי נגנבו על ידי רוד סטיוארט), גיטרה, שירה מפתה, קולות רקע. כל החבילה. כולל מה שהביא לו את הכינוי "המטיף" – הדיבור בהתחלה. איפשהו קראתי תאור מאוד יפה של חווית ההאזנה לשיריו כמפיגת בדידות, בזכות הדיבור הישיר שלו תוך כדי.

 

– 7 –
Let it hang out [Looking for a love again] 1974

זה לעומת זאת שיר פחות טיפוסי. נטייתו של וומאק היא לבשל אותם על להבה נמוכה, כאן לעומת זאת, השיר, כמו הכותרת שלו, עולה באש.

 – 6 –
If you think you're lonely now [The poet] 1981

"אם את חושבת שאת בודדה עכשיו, חכי ללילה". למרות התחושה שהוא מעורר, זה שיר פרידה.
מתוך אלבום מוצלח שיצא אחרי כמה שנים קשות.

 

– 5 –
Sweet Caroline [Understanding] 1972

יש לבובי וומאק כמה קאברים מאוד מוצלחים. תקשיבו למשל לגרסאות שלו ל- California Dreaming, Fly me to the moon או All along the watchtower.
השיר הזה, של ניל דיאמונד במקור, נמצא כאן כי אני שומע את בובי וומאק מחייך דרך השירה שלו, וזה מדבק, אם לא בהתחלה אז לפחות בכניסה לפזמון, עם ה- I like this הספונטני (40 שניות לתוך השיר).

– 4 –
Across 110th street [Across 110th street – soundtrack] 1972

רחוב 110 בניו יורק מפריד בין הסנטרל פארק להארלם, כלומר, נמצא בדיוק על התפר בין העושר והעוני של העיר. תאור ריאליסטי ומייאש של חיים בגטו אפרו-אמריקאי שעטוף באחד הלחנים והעיבודים הכי טובים שלו.
השיר נכתב עבור פסקול לסרט בעל אותו השם, וקיבל חשיפה גדולה ב-1997 אחרי שקוונטין טרנטינו שילב אותו בפתיחה ובסיום של ג'קי בראון. פאם גריר, השחקנית הראשית בסרט של טרנטינו, הייתה בעבר בת זוגו של וומאק.

– 3 –
I'm Through Trying To Prove My Love To You [Facts of life] 1973

השיר הזה מהלך עלי קסם מיוחד. שיר שקט, מריר – מתוק, שנשאר כל הזמן על אש קטנה ויכול בקלות ללכת לאיבוד. עם גיטרה וקולות רקע נפלאים. אין לי יותר מה לומר עליו, צריך להקשיב.

– 2 –
Please forgive my heart [The bravest man in the universe] 2012

השיר היפה ביותר באלבום הקאמבק שלו. בובי וומאק בחליפת חלל עושה חשבון נפש.

– 1 –
I can understand it [Understanding] 1972

השיר האולטימטיבי של וומאק לדעתי. פתיחת גיטרה שמאוד מזוהה איתו. גרוב פאנקי, עיבוד רב שכבתי, מעברים בין דיבור לשירה, קולות רקע מתוקים, בקיצור, אווירה וומאקית מובהקת. לקראת הדקה הרביעית הגיטרה עולה על פני השטח ובובי עובר לקריאות נוסח ג'יימס בראון. תענוג שאני יכול לשמוע בריפיט שוב ושוב.

 

 

* * *

ברשימה הזאת לא התייחסתי לעבודתו הרבה מאחורי הקלעים. אז למען הסדר הטוב אציין שבובי וומאק חתום על אחד הלהיטים הראשונים של הרולינג סטונז, כתב וניגן עם רון ווד, הגיטריסט שהצטרף לסטונז מאמצע שנות השבעים. כתב לא מעט שירים לווילסון פיקט, וגם שיר אחד לאלבומה האחרון של ג'ניס ג'ופלין. את הגיטרה שלו אפשר לשמוע, בין היתר, אצל אריתה פרנקלין וסליי אנד דה פמילי סטון. תוך כדי כתיבת הפוסט שמחתי לגלות שבובי וומאק לקח חלק משמעותי בהקלטה של אלבום אחד שמאוד אהוב עלי, אותו לא אזכיר כאן, כי הוא שווה פוסט נפרד שאעלה בקרוב. בנתיים אני משאיר כאן קישור להופעה שהזכרתי בהתחלה. בובי וומאק, בפסטיבל גלסטונברי, 2013.

[סטליסט]