סיכום 2014 – אלבומים בריפיט

[פורסם במוזיקה להתעכב עליה באתר "הארץ"]

צילום: Stuart Addelsee, מתוך התערוכה The Obliteration Room של יאיוי קוסמה.

סתם קשקוש השם של הבלוג הזה. אני שומע כל כך הרבה מוזיקה חדשה בכל כך מעט זמן שלא ברור איך עדיין לא התפוצצתי. מדובר בהפרעת קשב חמורה. הפתרון – שני כדורי ריטלין, אחד בכל אוזן.

והנה מגיע דצמבר – חודש של חשבון נפש בו עלי להחליט איפה מדובר באהבה ואיפה בהתאהבות רגעית. אז כמו שכבר אמרתי בסיכומים הקודמים: היו יפים יותר, היו אמיצים יותר, אבל אלה הם האלבומים שחזרתי אליהם שוב ושוב במשך כל השנה.

רק עוד כמה הערות קטנות לפני:

* זאת הזדמנות בשבילי לכתוב על מוזיקה חדשה, משהו שעשיתי מעט מאוד במהלך השנה.
*  יש כאן לא מעט שמות שהיה קשה לתעתק לעברית. ויתרתי על הניקוד ועל כתיבה באנגלית בסוגריים. מקווה שיהיה בסדר.
* בזמן האחרון התגובות עוברות לפייסבוק, אבל אני אשמח לתגובות old school – בפוסט עצמו.
* בעיקר אשמח אם משהו מכאן יגיע לאוזניים חדשות.

אז הנה, סיכום אישי של מוזיקה להתעכב עליה מ- 2014:

– 16 –
Aldous Harding – Aldous Harding

הדבר הראשון שתפס אותי כאן זה המבטא. אלדוס הרדינג שרה במבטא ניו-זילנדי מקסים שירים אפלים ומסתוריים אותם היא מכנה "אגדות גותיות". היא בת 23 ואלבום הבכורה שלה נשמע כמו תקליט אבוד מ- 1970. אחד כזה שחולק את גורלו עם אלבומי הבכורה של ושטי בניאן ולינדה פרהקס – פניני פולק נשכחים שהתגלו עשורים מאוחר יותר.
הטקסטים שלה, לדבריה, הן וריאציות על אותם הנושאים עליהם כתבו מאז ומעולם: טוב ורע, חיים ומוות, תקווה וייאוש, אהבה ושנאה. אבל המילים כאן, למעט רגעים מסוימים, אינם הדבר להתעכב עליו. העיקר הוא בשירה. בקול המכשף שלה שכאילו נאסף מהטבע – משורשי עצים ואדמה, מפלגי מים, אבנים ומהרוח. רוב השירים מלווים בגיטרה עם מעט כלים אחרים וקולות רקע. רק Hunter בולט בהפקת אינדי-פולק עשירה ומעט זרה לאווירה הכללית. הסאונד הזה נשמע כמו צעד מתבקש אם תרצה לפרוץ לתודעה רחבה יותר עם אלבום שני. אני אישית מקווה שזה לא מה שהיא תעשה, אלא תהדק את כתיבת השירים שעדיין בוסריים מעט. מה שבטוח – מתכוון לעקוב.

Beast

Hunter

Stop Your Tears

 – 15 –
Nels Cline Singers – Macroscope

בפעמים הראשונות בהם הקשבתי ל- Macroscope תהיתי אם זה אותו האלבום שהאזנתי לו קודם. לא באמת ידעתי מה לצפות מגיטריסט ומלחין שבשלושה עשורים הספיק לנגן בכל ז'אנר אפשרי. את נלס קליין אני מכיר בעיקר כגיטריסט ווילקו והוא הופיע פעם אחת בבלוג, בסיכום 2012, כחבר בלהקתה של ג'ני שיינמן (שתופיע בהמשך הסיכום).
האלבום הזה הוא השישי של ה- Singers. מדובר בטריו: נלס קליין בגיטרות עם המתופף סקוט אמנדולה והבסיסט טרוור דאן. אליהם מצטרפים לחלק מהקטעים הפרקשניסט הברזילאי סיירו בפטיסטה, בת זוגו של קליין – יוקה הונדה שמנגנת על קלידים וסינתסייזרים וזינה פרקינס בנבל חשמלי. אף אחד מהם לא שר.
זה אלבום מרובה פנים, צבעוני ומעורר. מזגזג בקלות מג'אז לרוק, מלאונג' לפריק-אאוט ברזילאי. אפשר לומר שמדובר במוזיקה ניסיונית, אבל לא במובן של "בואו ננגן עם ספוג רחצה על צ'לו ונראה מה יקרה", אלא יותר במובן של "בואו נחבר מ'בירה (כלי הקשה אפריקאי שמכונה גם פסנתר אגודל) לאפקט פאז ונראה מה יקרה" או "בואו ננגן סמות'-ג'אז כמחווה לג'ורג' בנסון ובאמצע האווירה הנינוחה נבעיר סולו קצר א-לה ג'ימי הנדריקס". קטע הנושא של האלבום מוקדש לאומנית היפנית יאיוי קוסמה, שתמונה מהמייצג שלה נמצאת בראש הפוסט. מבט וירטואלי חטוף בשלל יצירותיה מעורר חלק מהתחושות שהאלבום הזה יוצר. הרפתקה מוזיקלית מסחררת של צלילים, צבעים ומצבי רוח.

Canalez Cabeza

– 14 –
Steve Gunn – Way Out Weather 
Steve Gunn & Mike Cooper – FRKWYS vol.11: Cantos De Lisboa

את הגיטריסט וכותב השירים סטיב גאן גיליתי בשנה שעברה עם Time Off, אלבום סולו ראשון בו הוא התחיל לשיר. כבר אז התרחב מעגל המעריצים שלו, אבל ה-שנה של סטיב גאן, עד כה, היא 2014, בה יצא אלבום שזכה לפופולריות והכרה עוד יותר גדולה, ועוד שני שיתופי פעולה ניסיוניים. מתוך השלושה לסיכום הגיעו שניים. אלבומים המאירים צדדים שונים של אותו היוצר. האמת, הייתי שמח לאיזשהו מיזוג ביניהם, למרות שאז בטח אתלונן על כך שהתוצאה לא אחידה מספיק.

ובכן, Way Out Weather הוא האלבום הכי נגיש שהוציא עד כה. גאן כתב והלחין שמונה שירי פולק-רוק, שמזכירים, למשל, את הרגעים היותר חשמליים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. קטעים מפותלים מרובי כלים עם שכבות של גיטרות ונגינה משובחת ביותר. חלק משירי האלבום הייתי מעדיף לשמוע בגרסאות רזות יותר, וזאת הסיבה שלקח לי קצת זמן להתחבר אליהם. לצדם יש כמה מהשירים הטובים ששמעתי השנה. במיוחד Milly's Garden שנשמע כמו קלאסיקה מיידית ו- Tommy's Congo הסוגר את האלבום בנימה יותר קצבית, היפנוטית ואינטנסיבית. אני רוצה לשמוע ממנו עוד כמה דברים בסגנון. אולי בשנה הבאה.

 Milly's Garden

Tommy's Congo

ב- Cantos De Lisboa גאן משחרר את הפן המאלתר והניסיוני שלו. לאור ההצלחה של Way Out Weather אני חושש שהאלבום הזה יהיה, לגמרי לא בצדק, רק הערת שוליים בדיסקוגרפיה הגדלה שלו.
גאן חובר למייק קופר, גיטריסט ותיק, שהוציא בשנות השבעים רצף של אלבומי פולק-רוק-ג'אז מצוינים ואחר כך פנה לכיוון אקספרמנטלי יותר. זה שיתוף פעולה שנוצר כחלק מפרויקט שמחבר בין מוזיקאים ותיקים לצעירים שהושפעו מהם. השניים שהו עשרה ימים בפורטוגל, הופיעו ובילו במועדוני פאדו – הסגנון המוזיקלי העממי נשאב לתוך האלתורים שלהם ואפשר לשמוע את המלנכוליות שלו בבירור בכמה רגעים באלבום. 

יש כאן שבעה קטעים מעניינים מאוד. הראשון הוא אלתור מתמשך של שתי גיטרות המתפתלות אחת לתוך השנייה. בשני, בצרוף צ'לו, הם יוצרים משהו שנשמע חלק מהזמן כמו הקרביים של Cello Song של ניק דריייק. אחר כך עוברים לקטע נויז ומיד אחריו ללב האלבום – קאבר מרשים מאוד לאחד מחלוצי הדלתא-בלוז, צ'רלי פטון. בקטע הזה ובשניים הנוספים מייק קופר שר. יתר האלבום ממשיך ומסתעף בשבילים שונים ומשונים והוא מומלץ מאוד למי שנהנה לטייל ללא מפה. בחושך.

Saudade do Santos-o-Velho

Pony Blues

– 13 –

Jenny Scheinman – The littlest prisoner

זהו אלבומה השמיני של ג'ני שיינמן והשני בו היא שרה, לעומת אחרים בהם היא מנגנת בכינור את הג'אז-פולק-קלייזמר בזכותו התפרסמה. Littlest Prisoner צנוע יחסית מבחינה מוזיקלית עם שבעה שירים-סיפורים ושלושה קטעים אינסטרומנטליים קצרים. שיינמן לא זמרת גדולה אבל יש משהו מאוד מושך בהגשה הצלולה שלה ובגוון הקול המרגיע. מנגנים איתה ביל פריזל ובריאן בלייד, שני נגני ג'אז ותיקים שמוותרים על האגו ומספקים ליווי צנוע ומינימליסטי. יש תחושה של חיבור הרמוני מאוד בין המוזיקאים, בלי שאף אחד מהם מנסה להתבלט.
פספוס משמעותי אחד באלבום הזה, שאני חייב לציין, הוא בחוסר ההלימה בחלק מהשירים בין התוכן לשירה. כאשר ג'ני מספרת על "האסירה הקטנה ביותר" שהיא עובר ברחמה של אמה הנידונה למאסר, ושרה בשם האם שורות כמו "כשיקחו אותה מהכלא האם עדיין תהיה שלי?" היא נשמעת מרוחקת ולא מחוברת רגשית. גם My Old Man המאוד מטריד מוגש משום מה בנימה משעשעת מדי. בשירים אחרים, שנכתבו מזווית אישית ויתר, כמו Just a Child האוטוביוגרפי, הכל יושב במקום. אלבום קטן ועדין, עם הרבה אוויר ואור, למרות הצללים שמבליחים פה ושם. אוהב אותו מאוד.

Run Run Run

Just a Child

– 12 –
Ethnic Heritage Ensemble – Black is Back

היה גם מעט ג'אז השנה, עם גיחות חובבניות למחוזות היותר חופשיים שלו.  אבל רק מעטים הגיעו לכאן.
Ethnic Heritage Ensemble זה הרכב שהוקם בשנות השבעים על ידי המלחין והמקישן (הנוסח העברי לפרקשניסט, מסתבר) קהיל אל-זאבאר, במטרה לשלב בין הג'אז האמריקאי המודרני לבין מקצבים וכלים אפריקאיים מסורתיים. את זה הם עושים עד היום, בהרכב משתנה, כשקהיל הוא החבר המקורי היחיד בו. זאת פעם ראשונה שאני נחשף לאיש ולמוזיקה שלו. קהיל עובר לאורך האלבום בין כלי הקשה מסורתיים לבין סט תופים סטנדרתי וזה מאוד משפיעה על אופי השיר. אלה בהם הוא מנגן, למשל, על מ'בירה או פעמונים הקשורים לרגליו (כמו בקליפ שבקישור) הם קטעים מבוססי גרוב, מהפנטים ומאוד פיזיים. בחלק מהם הוא שר, או לפחות משמיע קולות ואנחות למיניהן. כאשר הוא מתיישב מאחורי סט תופים המוזיקה נשמעת כמו ג'אז "סטנדרטי" יותר. אני לא בקיא מספיק אבל אנסה לדייק ואומר בהיסוס – הארד-בופ. השוני בין הקטעים יוצר מין אלבום מפוצל עם מעברים חדים מדי שמקשיב על האזנה רציפה. אפשר לחיות עם זה כי כל קטע מוצלח מאוד בפני עצמו. כמו לרקוד על אונייה באמצע האוקיינוס האטלנטי, כשאוזן אחת פונה מזרחה והשנייה מערבה.

 Black is Back

 – 11 –
Dean Wareham – Dean Wareham

Galaxie 500 זה אחד (מיני רבים) מהחורים בהשכלה שלי. את הצליל החלומי שלהם אני בקושי מכיר. כנ"ל לגבי דברים נוספים שדין וורהאם, הסולן והגיטריסט שלהם עשה מאז שהתפרקו ב- 1991. אבל אם לו מותר להוציא אלבום סולו ראשון בגיל 51, אז לי מותר להתחיל את ההיכרות כאן.
קולו הוא אחד היפים שליוו אותי השנה. הסאונד חם ולבבי, מחבר ברכות בין החלקים העדינים יותר של הולווט אנדרגראונד, סופט-רוק של שנות השבעים, דרים-פופ ואלקטרוניקה. ג'ים ג'יימס מ- My Morning Jacket שהפיק את האלבום, הזמין את דין והלהקה לחיות בביתו בזמן ההקלטות. החמימות הביתית מאוד ניכרת באווירה של האלבום, אפילו ברגעים בהם הגיטרות נשמעות כאילו הן מתות לפרוץ לאצטדיון. ג'יימס הצטרף אליהם גם בנגינה והמגע שלו ניכר מאוד, בעיקר בשירים בחצי השני. ככל שאני שומע את האלבום הזה יותר, כך אני מצטער יותר על ביטול ההופעה של וורהאם בישראל הקיץ.

Heartless People

I Can Only Give My All

My Eyes are Blue

Happy and Free

– 10 –
Jason moran – All Rise: A Joyful Elegy for Fats Waller

"פעם רקדו בהופעות ג'אז", אומר ג'ייסון מוראן בהקשר לפאטס וולר, הפסנתרן והמלחין האגדי ששימח אנשים בתקופת השפל הגדול. מוראן, פסנתרן ומלחין מוערך בעצמו, שמנגן, כמו רוב בני דורו, מול קהל יושב, מתאר את פאטס כמוזיקאי פופולארי שתמיד היה אחד מהחבר'ה, אחד ש"ינגן אצלך בבית ויגמור לך את כל האלכוהול".
ההיכרות שלי עם המוזיקה של פאטס היא כמו של הברנש הממוצע – מכיר את הלהיטים הגדולים בלבד כמו Honeysuckle Rose  ו- Jitterbug Waltz. מה שלא מונע ממני לטעון שמדובר במחווה מעולה מהתו הראשון ועד האחרון. מה שמוראן רצה להשיג באלבום הזה, שנולד תחילה כמופע, הוא להביא פרשנות חדשה לרוחו של פאטס כפסנתרן–בדרן. מוזיקאי וירטואוז חדשני לזמנו, שהביא שמחת חיים מתפרצת לבמה, לחנים אקספרסיביים, נגינת סטרייד מקפיצה, בדיחות, גלגולי עיניים, ריקודי גבות וחיוך מאוזן לאוזן. כל זה ברצינות ומסירות גמורה.
שותפה של מוראן לעבודה על האלבום, שגם מתארחת בכמה מהשירים, היא מ'של נדגאוצ'לו, זמרת-יוצרת רב-גונית שנעה בחופשיות בין סול, רוק וג'אז. מ'של, הנוטה בדרך כלל לשירה עכורה מעט, משחררת כאן את הפאטס הפנימי לכמה ביצועים ווקאליים נהדרים. על הסאונד השמנמן והנוצץ אחראי בוב פאוור, מפיק היפ-הופ, שמוכר בזכות עבודה עם ה"רוטס", אריקה באדו ו"הטרייב קולד קווסט". מוראן מנגן בקלידים על שלל הסוגים שלהם, מגובה ברית'ם סקשן וכלי נשיפה, ועובר בקלילות על פני כמעט מאה שנים של היסטוריה מוזיקלית: מסטרייד לפאנק, מסווינג לסול, מהארד-בופ לאר-אנד-בי. לא הכל כאן באמת רקיד, אבל ללא ספק משמח, גם בקטעים היותר מהורהרים שלו.

Ain't Misbehavin

– 9 –
Big blood – fight for your dinner vol. 1

Big Blood הם כאלב וקולין, זוג נשוי מפורטלנד, היוצרים יחד פולק פסיכודלי ומסתורי. הם מקליטים ומוציאים באופן עצמאי את המוזיקה שלהם על קסטות, דיסקים ותקליטים מ-2006. רובה ניתנת להורדה חינם ברשת. גם האלבום הזה.
Fight For Your Dinner הוא לא אלבום אולפן רגיל (גם כזה הם הוציאו השנה, אבל אותו אהבתי פחות), אלא אוסף של קטעים ישנים, גרסאות אלטרנטיביות, הקלטות ביתיות ושירים חדשים. זה האלבום הראשון שלהם לו אני מאזין ברצף, ואם תשאלו מעריצים ותיקים של ההרכב (קודם נראה אתכם מאתרים כאלה) כנראה שהם ימליצו להתחיל ממקום אחר להיכרות ראשונית. אני לא מתלונן. יש כאן כמה שירים משובחים ביותר, מהטובים ששמעתי השנה, וגם הקטעים הפחות חזקים משמרים אווירת לו-פיי ביזארית, משחקית ואפלה. למרות שמדובר באוסף מקוטע ומפוזר, הוא מצליח להישמע אחיד למדי. מה שמחזיק את הכל ביחד, פרט לשכבות של צלילים אקוסטיים וחשמליים וקולות רקע מוזרים, הוא קולה הגבוה של קולין הנטוע עמוק במסורות פולק אמריקאי. האלבום כולל גם כמה קאברים מעניינים, בין היתר למיסי אליוט ולולווט אנדרגראונד. זהו פולק אקספרמנטלי שמרומם את הנפש כמו טיול בגן של עשבים שוטים.

האלבום המלא

– 8 –
Kazanchis + 1 – Dinkenesh

החיבור בין מוזיקה אתיופית ומערבית ממשיך לצבור תאוצה בשנים האחרונות, עוד ועוד הרכבים חדשים נוצרים, רק שחלקם הגדול נשמעים דומים אחד לשני, מין גרסה מודרנית לסאונד האתיו-מערבי שנולד בשנות השישים והשבעים, בתקופה המכונה כיום "תור הזהב של המוזיקה האתיופית". לכן כיף גדול לגלות מוזיקאים ששואבים משם את השראתם אבל לא נשארים באותו המקום.
Kazanchis +1 הם הרכב שהתחיל משלישייה: מלסה אסממה, מוזיקאי אתיופי, זמר ונגן קראר (מעין נבל קטן בעל שישה מיתרים) עם קריירה בינלאומית של עשור לפחות, יירון ויסר, נגן סקסופון וקלידים שמגיע מסצינת הפאנק הדנית, ופביאן דושקומבס, מתופף מצרפת. להרכב קראו על שם הרובע באדיס-אבבה בו נפגשו השלושה – קזנצ'יס. אחרי אלבום הבכורה הצטרף אליהם ה"פלוס אחד" – נגן המסינקו (כלי בעל מיתר אחד בלבד עליו מנגנים עם קשת) אנדריס חאסן.
Ethiopian traditional impro punk – כך הם מכנים את המוזיקה הבלתי ניתנת להגדרה שלהם. הייתי גם מוסיף פרי-ג'אז בלי להסס. אבל גם זה לא אומר הרבה. צריך לשמוע, ועדיף כמה שירים ברצף כדי להבין את רוחב היריעה המוזיקלית של ההרכב הזה.

האלבום המלא

– 7 –
Half Japanese – Overjoyed

"ג'וי זה ג'וי" כתב לב טולסטוי, או משהו כזה… ואובר-ג'וי מה זה? אובר-ג'וי זה לשלוח למישהי צליל לא מכוון אחרי שנים של חוסר ודאות – שזה בדיוק מה שג'אד פייר עושה כאן. אובר-ג'וי זה "להחזיק מפרט ביד אחת וגיטרה ביד השנייה ובתנועה קלה לשלוט בעולם" – כדברי אחיו, דיוויד. אובר-ג'וי זה להכין דילגית מהרצועה של האייר-גיטר, למעוד, ליפול ולדמם שוקולד מהאף.
Half Japanese הוקמה בחצי השני של שנות השבעים על ידי ג'אד ודיוויד פייר, שני אחים שלא עשו עניין מכך שאינם יודעים לנגן ולשיר. להיפך, אי ידיעה של אקורדים, לדברי דיוויד, פותחת בפני המוזיקאי אין סוף אפשרויות. מאז הם הקליטו שלושה-עשר אלבומים של גראג'-פאנק-ג'אז נאיבי ומאני ולמדו לנגן קצת יותר "נכון" אבל לא ויתרו על הגרעין החובבני. דיוויד, שמעדיף להיות בבית, כבר מזמן לא חבר פעיל בלהקה אלא מופיע איתם רק כאשר הם בסביבה. ג'אד ממשיך ליצור ללא הפסקה, לבד או בשיתופי פעולה שונים.
Overjoyed הוא אלבום ראשון מזה 13 שנה והוא שונה יחסית מהדברים שעשו בעבר (פרט ל- Charmed Life מ- 88') מכיוון שבמקום הרישול וסאונד הלו-פיי שמאפיין אותם, הנגינה כאן די מהודקת והצליל עשיר ומלא יותר הודות להפקה של ג'ון דיטריך מ- Deerhoof. הכל יחסי כמובן.
הסאונד החיוני מתאים מאוד לטקסטים שמתפקעים מאופטימיות. שלושת השירים הראשונים באלבום הם טור-דה-פורס של שמחת חיים רועשת ומתפרצת שמובילים במעבר חד לקטע אפל ואגרסיבי המזכיר דברים כבדים יותר שעשו בעבר. יתר השירים מדלגים להם, באווירה שמשית, מרגוע לקצבי. גם כאשר הם מדשדשים בכמה מקומות, רמת האדרנלין עדיין נשארת גבוהה. הטקסטים לרוב סכריניים ביותר, מעודדים לתפוס את הרגע, להיות הכי טוב שאפשר, לאהוב מכל הלב ולהוסיף תפוחים לפאי לימון… מכיוון שאת כל זה שר איש בן שישים עם קול מאנפף וגיטרה לא מכוונת זה עובד. הגיוני, לא? עבור כל מי שעדיין יש בתוכו ילד המשוכנע שקשקוש בלבוש זו יצירת אומנות – כן! Hapiness is Victory, Yeah

 In It's Pull

Do it Nation

The Time is Now

 – 6 –
Carla Bozulich – Boy

קרלה בזוליך מכנה את Boy אלבום הפופ שלה. ואכן, למרות כל מה שאומר בהמשך, מדובר באלבום נגיש למדי. על קרלה שמעתי לראשונה רק השנה. היא מוזיקאית ותיקה שפעילה מתחילת שנות השמונים במגוון ז'אנרים – מקאנטרי אלטרנטיבי עד אינדסטריל ונויז.
באלבום הזה יש את כל הרכיבים האלה ועוד, מהם היא יוצרת עשרה שירים קונבנציונליים יחסית. זה אלבום אינטנסיבי מאוד, אלגנטי ואפל, לעיתים נוגה, לעיתים מאיים, מלא בצלילים מתכתיים או עמומים שמתגנבים משום מקום. התופים והבס משחקים תפקיד מכריע בחלק מהשירים, לא ככלים ריתמיים אלא כמארגנים ואוספים את כל צלילי הגיטרות, הסינתסייזרים והסימפולים שמבליחים לאורך האלבום. מחזיקים ומקרקעים את השירים ומונעים מהם להתפרק. בתוך כל הכאוס המאורגן למחצה נמצא קולה העמוק וחסר הגיל של קרלה.
מוזיקה היא כל חייה. מגיל 21 אין לקרלה מקום מגורים קבוע, היא נעה בעולם בעקבות המוזיקה שלה, מקליטה ומופיעה, ישנה בבתים של אנשים אותם מכירה יותר או פחות. על האלבום הזה אומרת: "השירים האלה מהדהדים את מה שאני חושבת עליו בזמן המסעות שלי". בשנה האחרונה קרלה איבדה שני חברים שמתו בטרם עת, ואת האלבום הזה היא מקדישה לנערים האאוטסיידרים שפקדו את ההופעות שלה באזורים היותר קונסרבטיביים של ארה"ב בשנות התשעים. ספציפית לאותם נערים, שכמו חבריה, גדלו ומתו בטרם עת. זה הרגע להזכיר שוב שמדובר באלבום נגיש למדי למרות כל מה שכתבתי.

Ain't no Grave

Lazy Crossbones

One Hard Man

– 5 –
Marius Neset & Trondehim Jazz Orchestra – Lion

הבחור הצעיר והחמוד הזה הוא בין מוזיקאי הג'אז הבודדים שאני עוקב אחריהם. מריאוס נסט, בן 29, סקסופוניסט ומלחין נורבגי שהעיף אותי עם Golden Xplosion, איתו פרץ לתודעה בינלאומית ב- 2011. שנה לאחר מכן הזכרתי בבלוג את אלבומו המשותף עם נגן הטובה דניאל הרסקדל – יצירה קרירה, אצילית ויפה לסקסופון וטובה בלבד. לאחר מכן, ב- 2013, נסט הוציא את Birds, אלבום שאפתני מאוד עם הרכב עתיר נגנים שזכה לשבחים רבים וכישורי ההלחנה שלו עוררו השוואות לאיגור סטרבינסקי, סטיב רייך, ויין שורטר, גיל אבנס ופרנק זאפה. שם קצת איבדתי אותו מכיוון שלמרות העושר המוזיקלי התוצאה הסופית נשמעה לי מחושבת וסטרילית מדי.
את המוזיקה ל- Lion, הנוכחי, נסט הלחין ב- 2011, לקראת הופעתו המשותפת עם תזמורת הג'אז של טרונדהיים. הרכב משתנה של נגנים צעירים ומוכשרים שמתחילת שנות האלפיים מלווה סולנים מתחלפים, בין היתר את צ'יק קוריאה, פט מתיני וג'ושואה רדמן. הקטעים הוקלטו לאחרונה מתוך געגוע ורצון לשמר את מה שנוצר שם. שלושה מתוך שבעת הקטעים מוכרים כבר מאלבומים קודמים של נסט. הקו המוזיקלי כאן דומה ל- Lion, אותו כאמור אהבתי פחות, אבל יש בקטעים האלה משהו חיוני יותר שלדעתי עובד טוב יותר. התוצאה הסופית היא רצף של קומפוזיציות מתפקע מרעיונות ומלא חיים. מוזיקה מוקפדת ומחושבת עם רגעים פרועים שכל האזנה בה מגלה משהו חדש.

Birds

 Golden Xplosion

– 4 –

Angel Olsen – Burn Your Fire for No Witness

משהו מיוחד מתרחש אחרי כחצי דקה לתוך Unfucktheworld, השיר הראשון באלבום. הוא מתחיל מפריטת גיטרה מונוטונית בשני אקורדים. אנג'ל אולסן נכנסת בשירה אדישה, חצי מנונמנת, הולמת מאוד את איכות ההקלטה הבינונית. ואז, פתאום, ללא שום הכנה מוקדמת, משהו מתהפך – הקול שלה נפרש, גדל ומשתנה לגוון ג'אזי מהמם ביופיו. המעבר הזה הוא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ששמעתי השנה. בקטע הזה וביתר שירי האלבום, שהנושא העיקרי בו הוא בדידות, אנג'ל אולסן בוערת גם כאשר אף אחד לא רואה אותה.

בת 27, זה אלבום האולפן השני שלה. הקודם היה אלבום פולק לו-פיי קטן ואינטימי. כאן הסאונד מלא, עשיר וחשמלי יותר, שבכל זאת מצליח לשמור על איכות אינטימית. הקול שלה משנה את צורתו כל הזמן – עובר מבלדות רוק מדממות, לפופ מתוחכם של שנות השישים, ג'אז ישן וקאנטרי. למרות היכולות הווקאליות היא לא יוצאת מגדרה ומשוויצה בקול שלה ולכן השירים מצליחים לשמור על אחידות ולכידות. זמרות כאלה בדרך כלל מתקיפות את האוזניים בצליל מלוטש עד כאב. כאן ההפקה משאירה שכבת אבק דקיקה מעל לזוהר. קדימה, שמישהו כבר יביא אותה לארץ!

האלבום המלא

 – 3 –

Mac Demarco – Salad Days

My salad days
When I was green in judgment: cold in blood
[Antony and Cleopatra, William Shakespeare]

 לפני שנתיים, בגיל 22, עם אלבומו "2", מק דמרקו נגע בתהילה והתהילה נגעה בו בחזרה. צבטה אותו בלחי ואז גילתה שזו בכלל לחי של תחת. איבר שרואים לא מעט בהופעות שלו. כך מספרים לפחות. כאן בישראל לא ראינו, כי ההופעה שהייתה אמורה להתקיים באוגוסט הועברה למועד לא יודע. אלבומו השני (או השלישי, תלוי איך סופרים) הוא אלבום הפופ של השנה מבחינתי. בליווי של גיטרות מנצנצות וסינתיסייזרים שניגרים לאט כמו דבש, הוא שר שירים אישיים בשבח האהבה ובשבח האיטיות אותם הקליט אחרי סיבוב הופעות מתיש.

האלבום המלא

– 2 –
Noura Mint Seymali – Tzenni

 

איך אני מתאר את זה? אתחיל בהצצה בוויקיפדיה. הרפובליקה האסלמית של מאוריטניה נמצאת בצפון מערב אפריקה. היא גובלת במאלי, אלג'יריה, סנגל וסהרה המערבית (שנמצאת בשלטון מרוקו), וצידה המערבי פונה אל האוקיינוס האטלנטי. אני אוהב כשמוזיקה מלמדת אותי גאוגרפיה!
בניגוד לשכניה, מוזיקה מאוריטנית כמעט ולא מוכרת במערב. כנקודת מוצא אפשר להתייחס לצלילים המגיעים אלינו בשנים האחרונות ממערב סהרה (טינאריוון, בומבינו, מרים חסן). יש כאן את התמהיל המיוחד של מוזיקה מקומית, בלוז ופסיכודליה. האסוציאציות האישיות שלי הולכות גם למוזיקה מרוקאית – משהו בשירה החזקה של נורה מינט סיימאלי ובמלודיות לוקח אותי לשם, או יותר נכון, למה ששמעתי בתור ילד שעלה מברה"מ בבית שאן. בטח גם משהו מהרגשות המעורבים שמתלווים לתחושת הזרות מתערבבים עם זה.
המוזיקה כאן, כמו שאני מבין, היא מאוריטנית מסורתית עם רית'ם סקשן מערבי וכלי נגינה אקוסטיים מקומיים אותם "חשמלו" במיוחד. נורה מנגנת על ארדין, כלי מיתר ארוך צוואר עם גוף חצי עגול, עליו במאוריטניה מנגנות נשים בלבד. ג'ייש אולד צ'יגלי (הסיכוי שאני מאיית את זה בלי טעויות בשלב הזה קלוש), שהוא גם בעלה ואבא לארבעת ילדיה, מנגן על דיטניט, כלי דמוי גיטרה וגם על גיטרה מערבית שעברה התאמה לנגינה על סולמות מוריים. מתוך הסאונד הדינמי והפסיכודלי שהלהקה הזאת מפיקה מתפרצת השירה החזקה והמסחררת של נורה מינט סיימאלי. היא שרה בשפה שאינני מבין, על נושאים כמו "אהבה, הנביא מוחמד, חולי, כדור הארץ והיסטוריה". שהם בעצם (תחליפו את מוחמד, אם תרצו, בנביא המועדף עליכם) נושאים אוניברסליים למדי. שם האלבום היא מילת רבת משמעות המסמלת תנועה מעגלית, סחרור, גם פיזי וגם נפשי, ואין שם הולם יותר כדי לתאר את מה שנוצר פה. 

 Eguetmar

Habebeb

Tzenni

– 1 –
Lucinda Williams – Down Where the Spirit Meets the Bone

אלבום כפול בו עשרים שירים של זמרת בת 61 זו לא הבחירה המתבקשת למקום הראשון. ובכל זאת אין לי ספק לגבי מיקומו כאן. למעט הפתיחה האקוסטית המרשימה, אין באלבום הזה אף שיר שתופס מיידית. זה אלבום שזקוק לזמן על מנת להיספג ולגעת עמוק. ולמרות אורכו, במקום להיות עמוס ושאפתני, כיאה לאלבומים כפולים, הוא מצליח להיות נדיב ומעורר הכרת תודה.
האלבום מתחיל בהקלטת דמו שהוחלט להשאיר כפי שהיא. לוסינדה, עם גיטרה בלבד, שבשלב מסוים הופכת להיות כל כך לא מורגשת שהשיר נשמע כמו א-קפלה, מלחינה לראשונה טקסט של אביה, המשורר מילר וויליאמס. Compassion מעודד לחמלה ללא תנאי, מדבר על האזורים הנסתרים של הנפש, בהם נותרו סימנים של מה שאף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה.
לוסינדה וויליאמס היא אחת מכותבות השירים הטובות שאני מכיר. באוצר מילים מצומצם למדי היא מצליחה, וכאן אני מצטט את מה שאמר עליה אביה: "להגיע לחלקים הבסיסיים ביותר של החיים". אם להתמקד רק בטקסטים, נראה שמדובר באלבום די טעון שעוסק בפגיעות, נבגדות, אבדן, חרדה, כעס וסגירת חשבונות. אבל לא רק. לוסינדה, בפרפרזה על שיר של לאונרד כהן, יוצרת סדקים דרכם נכנס האור. מעודדת, מרגיעה ומנחמת. ואפרופו סדקים, גם הקול שלה נעשה מלא בהם עם הזמן ובעיני זה מאוד הולם אותה.
ויש את המוזיקה. אף שיר כאמור לא בולט באופן מיוחד, אבל בהאזנות חוזרות כל אחד מתגלה כעומד בפני עצמו. שבעה גיטריסטים מנגנים באלבום הזה. ביניהם – טוני ג'ו וייט, ג'ונתן ווילסון וביל פריזל (שהוזכר כבר כאן באלבום של ג'ני שיינמן), גיטריסט ג'אז שהמחוזות המוזיקליים האלה לא זרים לו. בנוסף ניגן בכמה שירים איאן מקלגן, קלידן ה- Faces וה- Small Faces שנפטר בדצמבר השנה. האלבום נמצא כל הזמן בתנועה מלייד-בק לקצבי, עם גיחות לאזורים מובהקים יותר של רוק, בלוז או גוספל, אבל בגדול שומר על צליל אחיד, זורם ועוטף של קאנטרי אלטרנטיבי.
השיר האחרון הוא קאבר לג'יי ג'יי קייל המנוח. Magnolia בביצוע יפהפה שנמתח ספונטנית באולפן לעשר דקות, עם משב רוח ג'אזי מהגיטרה של ביל פריזל. הסיום הזה מוביל גם להבטחה לאלבום חדש שיצא בקרוב, ואמור לכלול עוד מהנגינה שלו בקטעים שהוקלטו ולא נכנסו לאלבום, הכוללים גם קאברים לולווט אנדרגראונד, ברוס ספרינגסטין ומיסיסיפי פרד מקדאוול. יש למה לחכות.

Something Wicked This Way Comes

Magnolia

Foolishness

Temporary Nature of Any Precious Thing

Compassion

 * * * 

לסיכומים קודמים:

2012 –  חלק 1 / חלק 2 / חלק 3
2013 – חמישה אלבומים להתעכב עליהם
2013 – חלק 1 / חלק 2 / חלק 3