סיכום 2015 – אלבומים בריפיט

Still Life with Sopranino / Kyunghee Kim

מאז סיכום של שנה שעברה לא כתבתי. הבחירה להניח לבלוג פינתה אותי לדברים חשובים יותר אבל זה לא אומר שהפסקתי להאזין למוזיקה ויש אפילו מספיק מוזיקה חדשה כדי לסכם את השנה. לצערי או לשמחתי, לא יודע בדיוק, כתיבת הפוסט הזכירה לי למה הפסקתי לכתוב לפני שנה – כמות הזמן הנדרשת לכך לא עומדת לרשותי באמת. זה תמיד יבוא על חשבון דברים אחרים. עם זאת, הדברים הבאים לא נאמרים בפולנית, אלא מתוך אהבה למה שהכללתי כאן: אתם כבר פה? תעצרו רגע כדי לקרוא ובעיקר כדי לשמוע.

משהו קטן לפני כן. אולי זה רק אני, אבל השנה יש לי תחושה שיש פריחה גדולה במיוחד של סיכומי שנה עצמאיים ומושקעים שנכתבים בעברית וזה מאוד משמח אותי. אציין כאן כמה שאני אוהב במיוחד:
תומר מהרמוניה דרומית וארז מאנטנות השמיימה בסיכומים ענקיים סופר מושקעים.
גלי מ- Growing Backwards, הפעם עם יותר מילים מבדרך כלל, שזה מאוד משמח.
אורי מ- Ten to Butter Blood Voodoo עם הרבה דברים טובים שנותנים בראש.
אלעד, הקפטן של קולומבוס, בסיכום אלבומים אישי.
אפילו גיאחה מעונג שבת עם עשרה אלבומים שאהב במיוחד. תמצאו אצלו גם פרויקט ענק של סיכומים בשיתוף הקצה.
וגם קולות מאפריקה, בלוג חדש יחסית שתפס תאוצה בזמן האחרון וגם עבר להתפרסם בהארץ במין תרום סיכום (שווה לעקוב).
*
עוד סיכומים תוכלו למצוא אצל ארז שפתח פוסט מתעדכן במיוחד בשביל זה.

לענייניו. השנה הסיכום הזה אינסטרומנטלי יותר מהרגיל, עם הרבה פרי-ג'אז ועוד רעשים שנפתחתי אליהם לגמרי השנה ושינו לי במובן מסוים את האוזניים. יש כמובן גם את הכיוונים המוכרים יותר אליהם הבלוג הזה פונה, אז לא לדאוג. סך הכל 21 אלבומים שדחסתי ל- 17 מקומות. כמו כן, בעמוד הפייסבוק אני מציין עוד אלבומים  שראויים לתשומת לב לדעתי אבל לא נכנסו לרשימה.

כמו שכבר אמרתי בסיכומים הקודמים – היו טובים יותר, היו מעניינים יותר, אבל אלה האלבומים שחזרתי אליהם שוב ושוב מתחילת השנה.

 

17
David S. Ware / Apogee – Birth Of A Being

כמות ההוצאות המחודשות ותגליות מהעבר שיוצאות כל שנה יכולות להזין סיכום שלם שיעמוד בפני עצמו. מהשנה אני רוצה לציין לטובה את הקופסה המשובחת של הופעות במועדון ה- Matrix של הוולווט אנדרגראונד ואת Torch Of The Mystics של סאן סיטי גירלס, אלבום שיחסית למעמדו האגדי היה עד השנה קשה להשגה, לשומרי חוק לפחות. יש עוד כמה, אבל כאן אציין אחד בלבד וזה- Birth Of A Being של המלחין וסקסופוניסט הפרי-ג'אז דיוויד ס. וור.

האיש הוא אחד הגילויים הגדולים מבחינתי השנה. למי שחושב שפרי-ג'אז הוא קשקוש בלבוש (מה שנכון לפעמים וזה לאו דווקא רע) אני מציע לשמוע את Flight of I מ- 1992 כדי להיווכח שאפשר לצאת בצורה פרועה מהקווים ועדיין לשמור על הצורה. עד מותו ב- 2012 דיוויד ס. וור הספיק להשאיר לכך לא מעט הוכחות. לכל אלה הצטרפה השנה הוצאה מחודשת של תקליט ראשון תחת הנהגתו מ- 1979. כאן הוא חלק מטריו בשם Apogee שכולל את המתופף מרק אדוורדס והפסנתרן קופר-מור (האחרון מוכר גם בזכות בנייה ושימוש בכלי נגינה ייחודיים. הוא גם הופיע השנה בארץ עם הרכבו האמריקאי-ישראלי Digital Primitives). ההוצאה החדשה כוללת דיסק בונוס מוצדק ביותר של הקלטות נוספות מאותו סשן. סך הכל שעה ושלושת רבעי של פרי-ג'אז בוער, מלא ביטחון ונשמה באיכות סאונד מצוינת. מומלץ מאוד למי שרוצה לחמם את האוזניים בחורף.

האלבום המקורי להאזנה

16
Dexter Story – Wondem

אלבום הפופ שלי לשנה זו. מלאכה עדינה ומדויקת של חיבורים בין סגנונות מזרח אפריקאים, אתיופיים לרוב, לסול, Fאנק וג'אז מהחוף המערבי. סטורי, בן חמישים היום, הפך מגיל 14 לחלק מהנוף המוזיקלי של לוס אנג'לס. הוא מופיע בעשרות רשימות קרדיטים כמפיק, כותב או נגן אבל זה אלבום הסולו השני שלו בלבד. את "וונדם" (אח באמהרית) יצר אחרי שלקח חלק בהרכב אתיו-ג'אז מקומי בשם Ethio-Cali (שם, אגב, ניגן גם קמאסי וושינגטון, האיש שחתום על אלבום הג'אז הפופולארי של השנה). המוזיקה, כאמור, בהשראת צלילים מאתיופיה ושכנותיה, אבל באופן מפתיע מושפעת לא רק מ"תור הזהב" המוזיקלי של שנות השישים והשבעים באתיופיה, אלא גם מפופ אתיופי עכשווי, מה שמייחד את האלבום הזה מרוב השילובים האתיו-מערביים שלדעתי מתחילים למצות את עצמם.

כולו להאזנה

15
Eek – Kahraba

ההופעה המטלטלת ביותר שהייתי בה השנה הייתה של ה- Swans. הופעותיהם ידועות בכך שהן נעשות בווליום גבוהה ממנו אפילו אטמי אוזניים לא יכולים להציל. זה בדיוק מה שהיה – התקפת סאונד טוטלית. לא רק על האוזניים אלא על כל הגוף, מה שהוסיף מימד נוסף, פיזי מאוד להופעה. בין אם אוהבים את זה או לא, קשה להתכחש לעוצמת החוויה.
Eek הם לא ה- Swans המצרים, אבל גם כאן מדובר במוזיקה שלדעתי מחייבת מקסימות ווליום כדי לחוות אותה במלוא הדרה. הקלידן איסלאם צ'יפסי ושני מתופפים יוצרים מה שמכונה אלקטרו-שעבי. אני מתקשה להבין מה זה שעבי בדיוק מכיוון שנדמה שהסגנון הצפון אפריקאי משנה את צורתו ממדינה למדינה. בגדול מדובר במוזיקה עממית, מוזיקת חתונות, שכאן מנוגנת, או אולי נכון יותר לומר מכוסחת על סינתסייזר בליווי תופים. המתופפים יוצרים צליל יבש ורזה ומי שמוסיף את המיץ הוא צ'יפסי שמנגן על הקלידים בכל חלקי כף היד (תראו כאן למשל) ובאופן מדהים מצליח לדייק. התוצאה היא מחול סוחף ומטורף של סירנות ומכונות ירייה מלב קהיר. אין שם רגעים שקטים ובנייה של מתח, אלא שיא אחרי שיא אחרי שיא. האינטנסיביות יכולה גם להתיש ולכן לא קל לצלוח את כל האלבום בהאזנה רציפה.

Trinity

14
The Ex – At Bimhuis (1991-2015)i

כבר משנות השמונים דבק בהרכב הPאנק הדני The Ex התיאור אנרכיסטי. אחר כך בראיונות הם יגידו שזה לא מאפיין אותם. אבל אז יספר גיטריסט הלהקה, אנדי מור, כיצד ישב בשורה הראשונה במועדון ג'אז בשם Bimhuis באמסטרדם וברגע שקט במיוחד הניח את הרגליים עם נעליו הכבדות על הבמה. הרעש גרם לכמה אנשים בקהל ועל הבמה להביט בו בחוסר שביעות רצון. "זה היה אחד הרגעים האלה שאתה מרגיש נכון ולא נכון באותו זמן".
שנה לאחר מכן הם נתנו את ההופעה הראשונה שלהם שם. אותן הנעליים מופיעות על העטיפה של אלבום שמסכם יותר משני עשורים של הופעות הלהקה במועדון. מי שמכיר את The Ex על שלל גלגוליה וכיווניה יודע שמדובר בהרכב לא רגיל. האוסף הזה מדגים את זה יפה. יש כאן חבורה של פאנקיסטים עם חיבה רבה לאלתור ואופקים מוזיקליים ותרבותיים רחבים, שהפכו את הלהקה הזו לכלי למילוי המשאלות שלהם. כ- 70 מוזיקאים במצטבר עלו איתם על במת ה- Bimhuis, כאשר כל שיתוף פעולה הוביל לשינוי ברפרטואר. רוצים לגדול לתזמורת של 15 נגנים – בבקשה, רוצים ללוות את הסקסופוניסט האתיופי גטאצ'ו מקוריה – אין בעיה, רוצים להזמין את האן בנינק, אחד המתופפים היצירתיים ביותר בג'אז לשיתוף פעולה – בכיף. אקס גילו את מעיין הנעורים – חברים, אלתור, תנועה מתמדת, לא להתקבע בתוך גבולות ההרכב והז'אנר. ומה זה ז'אנר בכלל?

The Ex & Fendika & Guests – Gondar

Bird in the hand

13
Rocket from the Tombs – Black Record

הגלגול הראשון והאגדי של Rocket From The Tombs נמשך כשנה. הם לא השאירו הקלטות אולפן, רק תועדו בוערים על במות קליבלנד, אוהיו, עיר הולדתם. על עטיפת אלבום שמאגד הקלטות אלה, קליבלנד של 1975 מתוארת כ"גראונד זירו של הPאנק". אפשר להתווכח עם זה אבל קשה מאוד לשלול. שתי הוכחות לכך הן ה- Dead Boys ו- Pere Ubu, הרכבים שהוקמו אחרי התפרקותה של להקת האם.
Black Album הוא אלבומה השלישי של ה- Rockets אחרי שהתאחדו מחדש ב- 2003. ההרכב הנוכחי כולל שני חברים מהגלגול הראשון, הבסיסט קרייג וויליס בל והסולן דיוויד תומס, שהוא גם המוח המעוות, היפה והיצירתי שמאחורי Pere Ubu. קולו מוביל מיד עם תחילת האלבום לאווירה האפלולית והפרנואידית שהיא מומחיותו והגיטרות המתפתלות מזכירות קצת את טלוויז'ן. הקטע שאחריו זורק אסוציאטיבית ל- MC5, לאחר מכן מגיע קאבר ל- Sonics וכך הלאה… פאנק, גאראג' ורוק'נ'רול מפוצץ אדרנלין עם שירים משובחים שעומדים אחד אחד בפני עצמם. 40 שנה אחרי, עדיין מרגישים את גלי ההדף.

כולו להאזנה

12
Kaja Draksler / Susana Santos Silva – This Love
Mette Rasmussen / Chris Corsano – All The Ghosts At Once

כמה אלבומי דואו פרי-ג'אז משכו את האוזניים שלי השנה, ושני אלה זכו להרבה האזנות. לפני כן רק אציין לטובה את Candy, קופסה המתעדת שבע הופעות בשבע שנים של הסקסופוניסט ג'ון מקפי והמתופף פאל נילסן לאב, שאהבתי אבל לא האזנתי לה במלואה.
בהקשר של מפגש בין שני נגנים בלבד כל הזמן קופצת לי המילה Interplay, דווקא באנגלית, בזכות ה- Play בעל הכפל משמעות במקרה הזה. האלבומים כאן מלאי משחקיות ויצירתיות מוזיקלית, לפעמים עדינה לפעמים יצרית ואגרסיבית. שני כלים בלבד מצליחים ליצור עולם ומלואו בלי להעמיס מדי על המערכת.

This Love הוא מפגש בין קאיה דראקסלר פסנתרנית מסלובניה וסוסנה סאנטוס סילבה מפורטוגל שמנגנת בחצוצרה ופלוגלהורן.

Hymn to the unknown

All The Ghosts At Once הוא של המתופך האמריקאי כריס קורסנו (שכונה איפשהו ברשת בדיוק רב "baby faced devil") וסקסופוניסטית מטה רסמוסן מדנמרק.

ללא שם (מהופעה)

11
Tamikrest – Taksera (live)i

טמיקרסט הוא הרכב טוארגי מצפון מאלי אותו נוהגים לכנות "הבנים של טינאריוון". זה אומר שא' – הם מושפעים ישירות מ- Tinariwen, הרכב שתבע צליל שהוא ז'אנר בפני עצמו. וב' – הם יוצרים מוזיקה מקומית המושפעת מגיבורי גיטרה מערביים (מג'ימי הנדריקס עד מרק נופלר). Taksera הוא אלבום הופעה שיצא לו בשקט לרגל יום חנויות התקליטים ולא זוכה לחשיפה לה הוא ראוי לדעתי. את שלושת אלבומי האולפן של ההרכב אני בקושי מכיר. מהמעט ששמעתי אני מבין שבהופעה הזאת הם מציגים את הסאונד הכי רוק-מערבי שלהם עד כה. לא יודע מה אנשים שעוקבים אחריהם חושבים על זה, אותי אישית האיזון שהם יצרו מאוד הרשים. שתי גיטרות מרחפות ורוקדות מעל גרובים הדוקים שיוצרים בסיסט ושלושה נגני כלי הקשה, זמרות רקע ושירה בשפת הטמשק שהאוזן המורגלת שלי מקבלת בברכה.
פרט לאלבום הזה ישנו עוד אחד בהמשך הרשימה שמגיע ממאלי, ואני חושב שדי מתבקש להגיד כמה מילים על המצב הפוליטי-חברתי-בטחוני המאוד לא יציב שם, אבל אני לא מצליח להבין לגמרי את כל התמונה ומעדיף להימנע מגיבוב של מידע שאספתי באינטרנט. אומר רק שהמוזיקה המרקידה והמסחררת הזאת שמנענעת ישבנים רבים בעולם המערבי נוצרת על רקע של מלחמות, סכסוכים ועוני.

Fassous Tarahnet

Outamachek

10
Daniel Zamir – Redemption Songs 
דניאל זמיר – חי / Alive

דניאל זמיר הוא אחד מאומני הג'אז הכי פופולריים בישראל. היכולת שלו להגיע מעבר לקהל היעד הרגיל של הז'אנר מאוד משמחת אותי. לא אכפת לי שזה בזכות התרחקות מהקצה או חבירה למוזיקאים כמו אביתר בנאי וברי סחרוף (לא שיש לי משהו נגדם חלילה, להיפך). אפילו את השירה של זמיר אני מחבב. שיאו, בעיני, הוא באלבום "אמן" מ- 2006, שנמצא אי שם בפסגה יחד עם Flight of I של דיוויד ס. וור שכבר הזכרתי. לפני כן הוא גיבש את סגנון הג'אז היהודי שלו תחת קורת גגו של ג'ון זורן בלייבל Tzadik. האלבום הזה הוא חזרה שנייה לאותו הלייבל מאז ההצלחה בישראל. מגובה בשלישיית תופים-בס-פסנתר, ללא אורחים, ללא שירה, ללא קאברים לשירי ארץ ישראל, הוא מנגן תשעה קטעים פרי עטו (חלקם גרסאות לדברים שכבר הוקלטו בעבר). פרט לכך אין כאן הפתעות. דניאל זמיר לא מחדש דבר, רק נמצא בשיאו. האלבום הטוב ביותר מאז "אמן".

דוגמיות להאזנה

כמה חודשים לפני כן יצא בישראל אלבום הופעה חיה של זמיר. יש בו זו תמונה מייצגת של המוזיקה שלו כפי שהיא כיום. הרבה קלייזמר ג'אז, קצת מקצבים תימניים, שירה פה ושם, גרסאות כיסוי וזמרים אורחים.

שיר געגוע מכאן (עם אביתר בנאי)

9
Selvehenter – Motion Of Large Bodies

אלבום חזק מאוד של חמש מוזיקאיות מדנמרק. שתי מתופפות, סקסופון, טרומבון וכינור. אפקטים שגורמים לכל העסק הזה להישמע כמו מוזיקה אלקטרונית לפרקים. הן מתמקמות בול בנקודת חיבור בין ז'אנרים: ג'אז, רוק, אלקטרוני, נויז, דרון וגם מקצבים אפריקאים. איך האלבום הזה לא מקבל יותר חשיפה אני לא מבין!

חמישה קטעים להאזנה

8
Kath Bloom – Pass Through Here

עוד גילוי משמעותי מהשנה היא קת' בלום. מוזיקאית פולק אאוטסיידרית שהקליטה סדרה של אלבומים מיוחדים מאוד בסוף שנות השבעים – תחילת שמונים. תוך כדי בדיקה לשלומה כיום גיליתי שישנו אלבום חדש. ובכלל מסתבר שהיא לא הפסיקה ליצור אף פעם. אבל כרגע, לשם השוואה, אני מדלג על כשלושה עשורים: הקול שלה לא דקיק כמו פעם ולא מצליח לנסוק גבוהה אבל החיבורים המסורבלים והמקסימים בין הלחן למילים עדיין כאן. השירים קליטים מאוד למרות שהם כאילו נכתבו על ידי היגיון מוזיקלי מוזר, קצת אחר. זה אלבום שהוקלט בטייקים בודדים ובאווירה ביתית. שומעים את זה באיכות ההקלטה, בכיווני גיטרות ואי דיוקים חינניים. מי שאוהב שירים לא מהודקים, רועדים, עם מלודיות שמתפזרות ונשפכות כמו שלוליות יאהב מאוד. יצירת מופת קטנה, לבבית, מעט רעועה, מלאת חיים ואנושית מאוד.

כולו להאזנה

7
Matana Roberts – Coin Coin chapter III: River Run Thee

מתנה רוברטס (את שמה הפרטי מבטאים כמו את המילה בעברית) היא אחת המוזיקאיות המעניינות והחשובות ביותר שפועלות כיום במחוזות של ג'אז ואוונגרד. מתנה היא סקסופוניסטית, מלחינה, אומנית וידאו ואקטיביסטית פוליטית-חברתית משיקגו. זה אלבומה השלישי מתוך סדרה בהתהוות, בת 12 כותרים, בשם Coin Coin. למרות שאפשר להקשיב לאלבום הזה במנותק משני החלקים הראשונים, אני חייב לומר שכוחו נובע גם ממה שקדם לו. בשני האלבומים הראשונים יוצרת מתנה יחד עם הרכב די גדול של מוזיקאים, יצירה של ג'אז, חופשי יותר ופחות, גוספל, ספוקן וורד ואפילו מעט אופרה. המוזיקה מחושבת עד הפרת האחרון בו זמנית יצרית ולא מרוסנת. יצירה רב שכבתית, מדהימה ביופייה ובתשומת לב לפרטים. יחד עם כל זה יש בה רגעים אלימים ורועשים. התוכן הוא לקט של סיפורים אישיים, בדיוניים וגם אוטוביוגרפיים של אפרו-אמריקאים מתחילת העבדות ועד היום. הסיפורים האישיים משולבים בשירים מסורתיים, ויוצרים מין קולאז' אישי, חברתי ופוליטי. הטקסטים עוברים מזיכרונות ילדות תמימים לתמונות ברוטליות של אלימות והחפצה. מתיאורי טבע לקרביים של מערכות יחסים. למרות העומס הרגשי והעומס בפרטים המוזיקה מצליחה לתפוס די מהר. היא נגישה מאוד לדעתי, גם אם לפעמים קולה הענוג מתפרץ בצרחות ואנקות. עד כאן החלק הראשון והשני של הסדרה.

בחלק הזה, השלישי, היא לבדה. עם סקסופון וכלים אלקטרוניים, רעשים, field recordings, לופים, שירה ודיבור. נקודת התייחסות מוזיקלית כאן היא נויז. השירים מתחברים זה לזה לרצף שנשמע בלתי ניתן להפרדה בפעמים הראשונות אבל עם הזמן חושף את האופי של כל אחד מהקטעים, את המלודיות החבויות בו ואת הייחודיות שלו. לא כל זמן התאים לי להאזין לאלבום הזה ולכן הוא רק במקום שביעי ולא גבוהה יותר.

All is written

6
John Dikeman / William Parker / Hamid Drake – Cleaning the mirror
John Dikeman / William Parker / Hamid Drake – Live at Resistenza

אם תעשו גוגל על וויליאם פרקר וחמיד דרייק בוודאי תמצאו הרבה אזכורים לכך שהם נחשבים לחטיבת קצב הכי טובה (או בין הטובות) בג'אז בעשרות השנים האחרונות. אין לי מספיק מקורות השוואה לכך, אבל מלראות אותם השנה בישראל עם אסיף צחר אני חייב לומר שמדובר בצמד משובח, וגם שכל אחד מהם בנפרד הוא מוזיקאי מבריק. חמיד דרייק מתופף מהפנט, יצירתי, לא צפוי שכל הזמן מייצר עניין ותופס מיד. נוכחותו של פרקר שקטה יותר, לוקח זמן להבין את רמת הדיוק והרגישות שלו, וגם את רוחב האופקים שמגלים ככל שנכנסים לעומק הקטלוג המוזיקלי שלו (תבדקו את הקופסה For Those Who Are Still, למשל, שיצאה השנה).
שני האלבומים הוקלטו בהופעות חיות של הצמד עם ג'ון דייקמן, סקסופוניסט אמריקאי שחי כיום באמסטרדם. שני האלבומים הם פצצת פרי-ג'אז משובחת. נגינה מתפרצת, מלאת חיים ומאוד מעוררת. פרקר לרוב מספק את עמוד השדרה והשניים האחרים פשוט משתוללים מסביב. הקטעים הארוכים לא משעממים לרגע, עבורי האוזניים החדשות שלי לפחות. יש גם אחד יוצא דופן, Longing of the heart, בו דרייק עובר לתופף עם ידיו ושר בשפה שאני לא מצליח לזהות, פרקר מנגן בחליל מעץ ודייקמן מוריד את האש בהתאם. פתאום הם בעולם אחר, וגם שם זה פשוט משובח.

Invocation (דוגמית)

Longing of the heart (דוגמית)

5
Dead Neanderthals – Worship The Sun

גם זה דואו, אבל בניגוד לשניים הקודמים לא מתאים לדבר עליהם במושגים של אינטראקציה ומשחקיות. כאן אנחנו מדברים על ארבעים דקות של התקפת תופים וסקסופון משותפת. זה האלבום הכי "כבד" ששמעתי השנה, ולא בכדי הם משייכים את עצמם למה שמכונה The New Wave of Dutch Heavy Jazz. ניאנדרטלים לא מתים, הם רק מתחלפים.

כולו להאזנה

4
Jake Xerxes Fussel – Jake Xerxes Fussel

עצם הבחירה של ג'ייק זרקסיז פאסל לקרוא בשמו לאלבום של קאברים לשירי בלוז ופולק (לא מוכרים יחסית) מעידה על כמה השירים האלה הם חלק מאישיותו. אחרת איך בחור צעיר שמתחיל את אלבומו עם המילים  "It's hippity hop to the bucket shop" יכול להישמע כל כך אותנטי. ב"אותנטי" רוצה לומר שהוא נשמע עכשווי ו- old timey בו זמנית. כל האלבום בעצם מצליח להיות מחובר לעבר ולהווה בו זמנית, וזה סוד הקסם שלו. וגם קול מצוין יש לו. והפקה נהדרת. ואורגן, כינור, סטיל-גיטר, מתופף מצוין… מומלץ מאוד. עוד אלבום שלא קיבל מספיק הערכה לדעתי השנה.

Star Girl

Pork and Beans

3
Bassekou Kouyate & Ngoni Ba – Ba Power

זה האלבום השני ממאלי. באסקו קויאטה מוכר כאיש שחישמל את הנ'גוני, כלי נגינה אקוסטי קטן בעל ארבעה מיתרים ממערב אפריקה. הגרסה החשמלית שלו הופיעה באלבום הבכורה של קויאטה לפני עשר שנים והשימוש בה משתכלל מאלבום לאלבום. בשלב הזה ארבעה נ'גוני כאלה מייצרים כל כך הרבה אנרגיה שאני חושב שאת האלבום הבא שלהם יפיק יצחק תשובה. ועוד לא אמרתי דבר על כלי ההקשה והשירה.
גם כאן, כמו במוזיקה של Tamikrest שמחת חיים מסתירה בחלק מהשירים טקסטים מלאי חרדה ופרנויה. לצד באסקו קויאטה ששר מופיעה גם אמי סאקו, אשתו שמכונה גם "טינה טרנר של מאלי". אני אישית פחות אהבתי את השירה של שניהם אבל גיליתי שזה טעם נרכש. המוזיקה, בכל אופן, מעוררת השתאות.

Siran Fen

ארבעה קטעים בהופעה חיה ב- KEXP

2
D'angelo – Black Messiah

האלבום השלישי של דיאנג'לו יצא בסוף דצמבר שנה שעברה והצליח ברגע האחרון להשתחל להרבה סיכומים. אמנם אנשים המתינו לו המון זמן המהירות בה הוא הגיע לטופ של רשימות רבות עוררה אצלי חשד כבד להייפ. זה הזמן להודות שלא רק שלא הייתי בין הממתינים, ברוב בורותי חשבתי עד אז שהוא מין גרסה אינטליגנטית יותר של אר. קלי.
כשהקשבתי לכמה קטעים כדי להבין מה הסיפור הדברים התערפלו עוד יותר. הייתי בטוח שבמקום שירים נוצצים ומבריקים שכולם שומעים אני נתקל לו-פיי שלהם. כאילו שבמהלך ההקלטות מיקמו את המיקרופונים בתוך ארונות ובתוך סוודר של דיאנג'לו. לי אישית לקח הרבה זמן להבין את הגאונות של האלבום הזה, אבל ברגע מסוים האסימון נפל ונשארתי פעור פה. זה אלבום קינטי ומגוון, עם סאונד שהוא הרפתקה לאוזניים, שירים מעולים, טקסטים, הכל. ליווה אותי כל השנה.

כולו להאזנה

1
Peter Brotzmann – Munster Bern
Oren Ambarchi / Jim O'rourke – Behold

הקשב ששני האלבומים האלה הוציאו ממני שייך לרגעי החסד המועטים שמצדיקים את שם הבלוג הזה, ולכן אני ממקם אותם יחד במקום הראשון. לשניהם נהגתי להקשיב במכונית וכל פעם שהתחילו להתנגן לא רציתי לשמוע שום דבר אחר.

פיטר ברוצמן נחשב לאחד הנגנים הברוטליים בפרי-ג'אז. אמנם אף אחד עוד לא מת מצרור סקסופון, אני חייב להודות שכאשר הקשבתי לפני כמה שנים ל- Machine Gun, אלבומו השני מ-1968 די נרתעתי. עכשיו האוזניים החדשות שלי מקבלות אותו בברכה להיכל התהילה הפרטי שלי. ברוצמן הופיע בישראל במרץ השנה עם המתופף פאל נילסן לאב. אני, שהכנתי את עצמי להתקפה בלתי פוסקת, הופתעתי מרוחב המנעד הרגשי ומריבוי הרגעים הליריים והמלודיים שהיו שם. באלבום הזה יש לא מעט מזה.
Munster Bern הוא תיעוד הופעת סולו בקתדרלת ברן בשוויץ. הקטע הראשון נפתח בקריאה טיפוסית שהפכה עבורי לסימן היכר שלו, אלא שהפעם הוא מנגן על טרוגטו, כלי נשיפה הונגרי ממוצא תורכי והצליל שלו מושך את המוזיקה לארצות האלה. בארבעת הקטעים הנוספים ברוצמן עובר בין סקסופונים לקלרינט. כל נשיפה שלו אקספרסיבית מאוד והחלל העצום של הקתדרלה הגותית, שמרים גבוהה לאוזני כולם כל תו ורחש, הוא כמו עוד שותף לנגינה. למרות שמדובר בכ-70 דקות של סולו אני לא מוצא כאן רגע משעמם אחד. כל אחד מהקטעים נשמע שונה ואף אחד מהם, למרות אורכם, לא ממצא את עצמו בתרם עת.

דוגמיות להאזנה

אורן אמברצ'י וג'ים אורורק הם שני אנשים מולטי-כישרוניים שיודעים לצרוב אוזניים לא פחות טוב ממלטף את הלב. אורורק מופיע ברשימות סיכום רבות השנה עם אלבומו Simple Songs, שמציג את הצד היותר נגיש שלו, יחסית. הוא גם המפורסם יותר מבין השניים, וגם אם שמו לא מצלצל מאוד מוכר אי אפשר לא להיתקל במשהו שהאיש היה מעורב בו (סוניק יות' או ג'ואנה ניוסום למשל).

הקרדיט על האלבום הזה ניתן לשניים שווה בשווה, ונכתב כך:

אמברצ'י – גיטרה, תופים וכו'
אורורק – סינתסייזר, פסנתר וכו'

אני אישית תופס אותו יותר כאלבום של אמברצ'י, כך לפחות זה נדמה לי מתוך היכרות עם עולמו המוזיקלי. באחד הראיונות איתו שקראתי אמברצ'י מספר על בתי קפה יפניים המכונים Jazz Kissaten המוקדשים להאזנה למוזיקה. המבקרים בו, בשקט מוחלט שנכפה עליהם על ידי כללי המקום, מאזינים לתקליטים אותם בוחר המארח תוך כדי לגימה מהמשקה שלהם. אמברצ'י מתאר את זה כחוויה טקסית ממש. האלבום הזה זורק אותי לחוויה שכזאת. מצב בו הכל הופך למשני פרט למוזיקה. שני הקטעים בו יוצרים מין חלל שעוטף את המאזין מהדקות הראשונות ולא מרפה עד הסוף. ההתחלה דורשת מעט סבלנות. הקטע הראשון מתחיל בצלילי רוח ופידבק עדין וסינתסייזר שמתקרב ומתרחק. אחרי כמה דקות מתגנבים בפייד-אין התופים. הקסם של המוזיקה כאן הוא בתנועה. בכלים שמופיעים פתאום, במשחקי קרבה וריחוק ובתחושה כללית של ריחוף. הקטע הראשון הוא אמביינטי יותר, השני הולך לכיוון של קראוט-רוק בזכות נוכחות גדולה יותר של תופים. ולאורך ארבעים הדקות יש צרימות קטנות ונעימות, רמיזות קלות לנויז, הבטחה שממומשת בדקות האחרונות של הקטע השני. טיסה נעימה. רות סוף.

Behold One
Behold Two

***

עוד אלבומים שאהבתי השנה (ודברים אחרים) אני מעלה בעמוד הפייסבוק של הבלוג