סיכום 2018 – אלבומים בריפיט

Photo: Andy Moor

זה הסיכום הקצר ביותר שהיה כאן. שמונה אלבומים בלבד. דברים ששמעתי הרבה וארצה לשמוע שוב. היתר בחוץ. אין הרבה אגב, סיננתי המון השנה. חזרתי להיות פחות מעודכן, רק בלי תחושת הפספוס שכל מי שעוסק במלאכת הסיכומים מכיר.

אצלי הייתה שנה מוזיקלית מצוינת. הייתי בהרבה הופעות טובות, קראתי ספרים מעניינים על מוזיקה. פשוט התעדכנתי פחות. בקצב הזה לא יודע אם יהיה סיכום בשנה הבאה. נראה… בינתיים, יש את אלה:

– 8 –

Kukuruz Quartet: Julius Eastman: Piano Interpretations

ארבעה פסנתרנים משוויץ מבצעים ארבע יצירות של ג'וליוס איסטמן, פסנתרן ומלחין שזוכה בשנים האחרונות להכרה מחודשת אחרי שמת חסר כל ב-1990. למרות שהיה פעיל ומוכר בשנות השבעים והשמונים הוא כל כך נשכח שההספד הראשון עליו נכתב שמונה חודשים אחרי פטירתו. איסטמן נחשב לאחד הראשונים ששילב אלמנטים של מוזיקה פופולרית בתוך יצירות מינימליסטיות. מניח שזה מה שמדבר אלי. שתי היצירות היותר מוכרות שלו מבין הארבע שכאן, Evil Nigger ו- Gay Guerilla (יש אמירה אישית, חברתית ופוליטית מאחורי השמות הפרובוקטיביים) לא ממתינות בנימוס אלא תופסות חזק באוזניים ולא מרפות.

קטע מתוך Evil Nigger בהופעה

(ממליץ מאוד על אוסף גדול של הקלטות שלו בשם Unjust Malaise, אפשר לשמוע כאן).

– 7 –

Khruangbin – Con Todo El Mundo

"אלבום הפופ" שלי. אין לי הרבה מה לומר עליו. הוא קליט וטוב. עבד יופי כמוזיקת רקע בבית, גם כשזה לכל המשפחה. אוהב מאוד את המלודיות, את הדיוק והליטוש שלהם. וגם את הפוני… למי שיש.

לכל האלבום

ממליץ גם על ההופעה קצרה שלהם ב- Tiny Desk

– 6 –

Kramer feat. Bill Frissel – The Brill Building, Book Two

כמעט שכחתי מהפנינה הזו שיצאה בתחילת שנה. כמה האזנות חוזרות והנה היא כאן. עשרה קאברים לליהטי פופ ישנים בעקמומיות מעודנת. כולם מזוהים עם בניין בריל בניו יורק. מרכז של אולפנים ומשרדים מוזיקליים למיניהם שנחשב לבית חרושת ללהיטים בשנות החמישים והשישים. האלבום מתחיל ב"אמריקה", אחד השירים הכי יפים של סיימון וגרפונקל ומסתיים בקטע פופ-פסיכודלי של המאנקיז – Porpoise song. באמצע ביצועים לכותבים כמו ברט בכרך, ניל דיימונד, ג'ק ניטשה, סוני בונו וקרול קינג.

מי שאחראי כאן על הכל (פרט לגיטרות) הוא קרמר, מוזיקאי ומפיק ותיק ומוערך, אם כי מוכר פחות. אקס Bongwater ועוד הרבה דברים טובים כמו שיתופי פעולה מעניינים עם ג'ון זורן, דאוויד אלן, ג'אד פייר, או הפקות ל-Galaxie 500 ו-Low… בקיצור, הבנתם. את החלק של הגיטרות משלים גיטריסט הג'אז (ומעבר לו) ביל פריזל, שמביא כאן את הצדדים החשמליים והפסיכדליים שלו. הביצועים חולמניים ומוזרים אבל במידה, בלי להתרחק מדי מהמקור, מה שהופך את כל העסק למחווה מעניינת ומהנה שראויה להאזנות מרובות.

לכל האלבום

– 5 –

Eleanor Friedberger – Rebound

סמוך עליה. אלבום סולו רביעי לאלינור פרידברגר וגם הפעם זה מצליח לנו. בקודם היא הייתה חזק בסבנטיז, הפעם אלינור מתקדמת בעשור, מוותרת על בס ותופים ונשארת רק עם סינטיסייזרים וגיטרות. בהשראת צלילים מהמועדון בו נהגה לרקוד בתקופת מגורים קצרה ביוון יצא אלבום פופי וקצת אפל. לא קודר אבל, למעשה חם ומזמין. לאוזני השינוי לא כזה גדול, הקול והשירים-מכתבים האישיים שלה עדיין במרכז, שוב פעם מצליחים לרגש אותי.

Make me a Song

Everything

– 4 –

Jemeel Moondoc Quartet – The Astral Revelations

את הסקסופוניסט והמלחין ג'מיל מונדוק הכרתי פעם ראשונה דרך The Zookeepers House מ-2014, אלבום פרי ג'אז שמשך אותי קודם כל בזכות העטיפה היפה שלו. זה אלבום מצוין שלא התעכבתי עליו מספיק אז ולכן גם די נשכח מבחינתי. עכשיו אני עושה לזה תיקון עם ההקלטה החיה הזו הכוללת רביעייה מאותן ההקלטות (מינוס רוי קמבפל וסטיב סוול שניגנו שם בחלק מהקטעים). ארבעה קטעים מולחנים-מאולתרים של פרי-ג'אז… קלאסי? אפשר לכנות את זה כך? כמו רוק קלאסי?

בקיצור, מונדוק, בן ה-67, מנגן מצוין, פעם צובט את הלב, פעם את עור התוף. ופאקינג מתיו שיפ בפסנתר מחלק ממתקים. מי שאוהב דברים כאלה – אל תפספסו!

Blues for Katie

– 3 –

Makaya McCraven – Universal Beings

מקאיה מקרייבן הוא מתופף ג'אז צעיר שגדל גם על היפ הופ ומביא את שני העולמות לתוך המוזיקה שהוא עושה. האלבום הזה מתחיל בקריאת "היי יו!" טיפוסית אבל זו הצהרת כוונות קצת מתעתעת מכיוון שאין כאן ראפ ואין כאן טכניקות עריכה חדות ותזזיתיות. ההיפ הופ נמצא בעיקר בתיפוף שלו ובתפרים. נוכח אבל לא משתלט. מקרייבן לקח חומרי גלם מאולתרים מתוך הופעות שלו עם ארבעה הרכבים שונים, ויצר מהם, בעבודה עדינה ומדויקת, קטעים מהפנטים מבוססי גרוב ומלאי סולואים קצרים.

בין הנגנים אפשר למצוא את כל המי והמי של הג'אז הצעיר העכשווי. רשימה חלקית כוללת את הקונטרבסיסטית טומיקה ריד, נגנית הנבל ברנדי יאנגר, סקסופוניסט שבאקה האצ'ינס (שעקף את קמאסי וושינגטון בפופולריות השנה, לפחות בקרב המבקרים) והגיטריסט ג'ף פרקר (חבר Tortoise בין היתר, שמביא את הטוויסט הכי מעניין לתוך הקטעים בהם מופיע). יש כאן שעה וחצי של מוזיקה. 22 קטעים. אף אחד מהם אינו מיותר.

לכל האלבום

– 2 –

The Ex – 27 Passports

האלבום הזה היה במקום הראשון עד שנדחף משם בכוח בחודש האחרון. ועדיין אני חושב שאם יש רק דבר אחד שמי שקורא פה יכול לקחת איתו הלאה – קחו את זה. אני אוהב את The EX מאוד. להקה ותיקה, חכמה, בועטת ועצמאית שלא נחה לרגע. ההשפעות האפריקאיות השונות שצברו עם הזמן הוטמעו כל כך טוב שהן כבר חלק אורגני מהצליל שלהם. אני מאוד אוהב את מה שהם מצליחים להפיק על ידי שלוש גיטרות (ללא בס) ותופים ואיך שכלי הנגינה שלהם מתפתלים אחד בתוך השני. אוהב את הקול של אנטון דה בואר הסולן ה(כבר לא ממש)חדש שלהם וגם את מה שיש לו לומר. Soon All Cities הוא שיר השנה מבחינתי.

לכל האלבום

– 1 –

Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs – King of Cowards

מה זה עושה פה? זה לא התחום שלי. אני אפילו לא יודע להגדיר מטאל… אולי… אולי אני יודע לזהות אחד טוב כשהוא מחטיף לי בפנים. זה דום? זה סטונר? זה חללי קצת אבל נכנע מהר מאוד לכוח המשיכה. זה כוח משיכה בפני עצמו! הקשבתי לאלבום הזה אולי פעמיים וחצי לפני הופעה שלהם בפסטיבל Le Guess Who בנובמבר. לאחר מכן זה הפך לדבר ששמעתי הכי הרבה השנה. בהתחלה מתוך ניסיון לשחזר את ההופעה הפראית והאדירה, אחר כך מתוך התמכרות לדבר עצמו. אלבום שני לחמישייה מניוקסל. כבד, מונוטוני אבל לא מדי, מלא ניואנסים, מתפקע, לא לוקח את עצמו לגמרי ברצינות, כמו קריצה במשקל של רבע טון. זה השתלט על כל חלקה טובה אצלי במוח וגם על המקום הראשון.

לכל האלבום

סיכום 2017 – אלבומים בריפיט

איור: Brandon Celi

שלום!

אני עדיין כאן. דבר שאינו מובן מאליו. אבל אם יש זמן לשמוע אז חשוב, מבחינתי לפחות, שיהיה גם זמן לספר על זה. לפחות פעם בשנה.

מטעמי קוצר זמן הסיכום כתוב בצורה תמציתית ומדוברת יותר מהרגיל. בכל זאת היה לי חשוב להגיד כמה דברים על כל אלבום, אחרת מה הטעם?

אלה האלבומים ששמעתי שוב ושוב השנה. אהבתי, הקשבתי להם הרבה ולא מיציתי. יש עוד כמה טובים מאוד שיכלו להיות כאן אבל נחרשו פחות. הם מוזכרים ברשימה נפרדת בסוף הפוסט.

.

14

Alice Coltrane – The Ecstatic Music of Alice Coltrane Turiyasangitanda

להגיד שהאלבום הזה הוא ראשון מהסוף לא תהיה התחכמות. מתחיל ממנו רק כי הוא לא באמת שייך לשנה הזאת. מוזיקה שהוקלטה בשנות השמונים והתשעים, והופצה על קלטות, נחתה ב-2017 כמו צלחת מעופפת בגן עדן (כך תיאר איש הסאונד של אליס קולטריין את ההקלטות). מעבר לאשראם או לכנסייה, הרבה מעבר לג'אז, NO Age רוחני וחללי.

לאלבום

 .

13

Fendika – Birabiro

פנדיקה הוא הרכב מוזיקה ומחול האתיופי. התאהבתי בהם בהופעה בשנה שעברה בהולנד במהלכה הם חלקו במה עם הרכב הרוק/פאנק/אקספרימנטל דה-אקס, איתו משתפים פעולה כבר כמה שנים. כאן אנחנו מקבלים רק את הפן המוזיקלי המסורתי שלהם שלא כולל ריקוד כמובן. אבל אפשר לדמיין. גם את החיבור לאנרגיות המתפרצות של דה-אקס אפשר לדמיין די בקלות האמת.

לאלבום

 

12

Dead Neanderthals – Womb of God

האלבום הרביעי שלהם רק לשנה זו. אותו הכי אהבתי. במקור מדובר בדואו בלבד, סקסופון ותופים עם כוח השווה לביג בנד של כדורי הריסה. זה לא מספיק להם כנראה כי הפעם הצטרף סקסופוניסט נוסף. יש סיכוי שזו המוזיקה הכי כבדה שהם יצרו עד כה. קראו לאלבום רחם של אלוהים. בטח התכוונו לפסקול של תחילת הבריאה. בראשית, פרק א' פסוק ב', משהו כזה…

לאלבום

 

11

Jeremy Danneman and Sophie Nzayisenga – Honey Wine

האלבום הזה איתי רוב השנה ואני כבר לא מצליח להיזכר איך הגעתי אליו. למרות השתתפותו של הבסיסט האדיר וויליאם פארקר, האלבום זכה לתשומת לב מזערית וחבל. אם לשפוט מהצילום האגבי שעל העטיפה זה כנראה לא מאוד מעניין אותם. לא היכרתי את השניים האלה עד כה. ג'רמי דנמן הוא נגן סקסופון וקלרינט מניו יורק, סופי נזייסנגה היא מוזיקאית מרוואנדה שמנגנת על כלי מיתר ששמו Inanga, ושרה בשפת אימה בחלק מהקטעים. התמהיל המוזיקלי בהתאם. האלבום הזה כאן בזכות הנגינה המצוינת של השניים, הגרוב העמוק שהרית'ם סקשן יוצרים, ובזכות חום אנושי גדול שמוקרן ממנו. מוזיקת נשמה.

לאלבום

 

10

Group Doueh & Cheveu – Dakhla Sahara Session

אם לא כוללים את אליס קולטריין זה כנראה האלבום הכי מיוחד ברשימה הזאת. אבל הוא לא ממוקם גבוהה מכיוון שלצד קטעים אדירים, מקוריים ומפוצצי מוח יש בו גם רגעים שהשאירו אותי אדיש. Cheveu הם הרכב רוק אלטרנטיבי (באמת אבל) מצרפת שחבר ל-Group Doueh ממערב סהרה ויצרו מין קלאש מוזיקלי מצלילים שמסרבים להתמזג ונשמעים מעולה תוך כדי.

לאלבום

9

Circuit Des Yeux – Reaching for Indigo

כמו האלבום הקודם גם כאן יש רגעים מעולים לצד כמה שפשוט לא תפסו אותי. היילי פוהר שמופיעה תחת שם הבמה Circuit Des Yeux נשמעת כמו בת של נינה סימון וסקוט ווקר. הקשבתי לה בעבר אבל הקול שלה היה מציף מדי עבורי. לא יודע מה השתנה אבל הפעם זה עובד, מעורר התפעלות ומצליח לרגש אותי. רוב השירים כאן מרתקים, גם בשירה שלה וגם במחוזות האינסטרומנטליים אליהם כל אחד מהם מפליג.

Black Fly

Brainshift

Paper Bag

 

8

Tarawangsawelas – Wanci

אלבום של צמד מוזיקאים המנגנים בסגנון בשם Tarawangsa שמזוהה עם האי ג'אווה שבאינדונזיה. האינטרנט לא אדיב איתי ואני כבר אמרתי שלא אעמיק בכתיבה לכן אדלג על הניסיון להסביר  מה זה ועל מה בדיוק מנגנים אותו. אומר רק שיש כאן מוזיקה לא מכאן, עם כלי מיתר מקומיים ומשהו אלקטרוני. היא מינימליסטית, רוחנית, מודרנית ועתיקה בו זמנית. אפשר אולי לנחש שהאלבום בעל פוטנציאל חפירתי די גבוהה והוא אכן מממש אותו, אבל יש בו גם משהו מאוד נוגע וקרוב, שלי אישית צובט באותם המקומות ששמורים בדרך כלל לכינורות של מוזיקת הקלייזמר.

לאלבום

 

7

Han Bennink Trio – Adelante

האן בנינק הוא מתופך מאוד ורסטילי, גם בסגנון שלו וגם במחוזות המוזיקליים אליהם הוא מפליג. הוא נע פנימה והחוצה, הולך, רץ, מקפץ ומתגנב איפה שמתחשק לו. בטריו הזה של תופים-פסנתר-קלרינט בנינק דווקא מתנהג יפה. הקטעים מלודיים מאוד, יותר מולחנים ממאולתרים, שניים פרי עטו של הפסנתרן מישה מנגלברג, חבר מוזיקלי ותיק שנפטר השנה. אלבום אלגנטי, חופשי ומלא חיים.

Adelante 1

6

Aldous Harding – Party

אלבום שני לזמרת הפולק הניו-זילנדית. פעם קודמת אלה היו "אגדות גותיות", הפעם השירים נשמעים אישיים יותר. המסתורין והדרמה עדיין שם ואני מאוד אוהב את זה. הרדינג היא זמרת אדירה לדעתי, הקול שלה יכול להישמע מערסל ועדין ואז פתאום לחתוך כמו סכין. אבל היא לא פוצעת עמוק, מאוד בשליטה, כמו שחקנית תאטרון. כאן זה לטובה מכיוון שהשירים מאוד יפים בפני עצמם והיא מאירה כל פינה בהם בדיוק רב. מבחינה אינסטרומנטלית האלבום מינימליסטי למדי . ג'ון פאריש הפיק.

Imagining my Man

Blend

5

Alvarius B – With a Beaker on the Burner and an Otter in the Oven

מבין הדברים המפתיעים באלבום המשולש המפתיע של אלן בישופ, הפתיעו אותי במיוחד הצלילות והדיוק שלו. ציפיתי למשהו נע שמדיף ריח של עשן וציניות, וקיבלתי משהו מבושל היטב שמדיף ריח של עשן וציניות. השירים הוקלטו בשנים האחרונות בקהיר (מקום מושבו הנוכחי) בשיתוף כל מיני חברים מכל מיני הרכבים שבישופ חבר בהם. אני לא עוקב הדוק אחרי הקריירה שלו אבל נדמה לי שיהיה נכון לומר שכאן הוא בשיאו ככותב שירים. בית ספר לפולק, פופ ופסיכודליה ממי שאף פעם לא הצטיין בביקור סדיר.

לאלבום

4

Afous D'Afous – Tenere

אלבום הפופ שלי לשנה זו. אלבום בכורה שהוקלט ב-2015 להרכב טוארגי מאלג'יר שכבר כמה שנים זוכה להצלחה מקומית ויצא השנה בלייבל Sahel Sounds. כמו בהרכבים טוארגיים מוכרים אחרים גם כאן הגיטרות במרכז והן מצוינות. כאן, בנוסף, יש גם צד דומיננטי של פופ, שבא לידי ביטוי בשימוש בקלידים שמוסיפים עוד צבעים וזורקים לכל מיני מקומות מעניינים. המפתיע שבהם הוא שיר אחד מסוים של ה-Cure שקופץ לראש כשאני מקשיב ל- Tarhanine Tegla. חייב לציין שיש בו גם מקצבי רגאיי מיותרים וכמה גלישות לקיטש, ועדיין עבורי הוא מוצלח ומרענן יותר ממה שחבריהם לגיטרות הוציאו השנה.

לאלבום

 

3

Anouar Brahem – Blue Maqams

אלבום הג'אז של השנה מבחינתי. מרוב שהוא רגוע ואיטי כמעט ופספסתי אותו. למזלי זה מאותם המקרים בהם המוזיקה מוצאת את המאזין ולא ההיפך. נגן העוד התוניסאי יחד עם שני ותיקי ג'אז ופסנתרן בריטי צעיר מנגנים ברמה גבוהה מאוד ג'אז ערבי מהמם ביופיו. אם לא קולטים מיד, קצת סבלנות וזה יקרה.

Blue Maqams

 

2

Kevin Morby – City Music

מוזיקאי שהפך לאהוב עלי מאוד לאחרונה. מאוד אהבתי את האלבום הקודם ואת זה לא פחות. הוא יותר רזה אינסטרומנטלית אבל עם אותה תשומת לב גבוהה לכל צליל, וקליט לא פחות. סינגר סונגרייטר מוכשר, שגם אם מזכיר אחרים, גדולים וותיקים ממנו, מצליח למצוא קול משלו. בהאזנה ממוקדת או ברקע, האלבום הזה הוא פשוט מתנה.

לאלבום

 

1

Bargou 08 – Targ

לבארגו, בצפון תוניס יש בסביבות חמשת אלפים תושבים וערך בן שורה אחת בוויקיפדיה. אפילו גוגל כבר בשורת חיפוש שלישית מדלג על המקום עצמו הישר אל האלבום הזה. ההרכב נקרא על שם הכפר ואזור החיוג. האלבום על שם הניב המדובר שם, שילוב של ברברית וערבית. זה פרויקט ייחודי של שירים מקומיים בני מאות שנים שבמצעים קפיצה בזמן. השירים לוקטו על ידי יליד האזור והוקלטו בתוך אולפן מאולתר בכפר. בחדר ארוך וצר מרופד בחבילות קש נוצר סאונד שכולו קרבה וצלילים עזים. אני מאוד אוהב את האופן בו האלבום הזה נשמע. את עוצמת השירה, את איך שכלי הנשיפה חורכים את עור התוף ואיך שהתיפוף הרזה מניע את הגוף. השירים, איך לא, הם שירי אהבה. המוזיקה היא גלויה… סליחה, כאפה מצלצלת ממקום רחוק.

לאלבום

 

 

 

 

Honorable Mentions

Ahmed – New Jazz Imagination
Ariel Pink & Weyes Blood – Myths 002 EP
Arto Lindsay – Cuidado Madame
Bobby Zankel & The Wonderful Sound 6 – Celebrating William Parker @ 65
Dream Syndicate – How Did I Find Myself Here?i
Jake Xerxes Fussell – What in the Natural World
Justin Walter – Unseen Fortress
Milk Music – Mystic 100s
Mike Cooper – Raft
Real Estate – In Mind
Sparks – Hippopotamus
St. Vincent – Masseduction
Tamikrest – Kidal
Tim Berne's Snakeoil – Incidentals
Wooden Wand – Clipper Ship

ועוד משהו,

יותר מכל דבר אחר השנה שמעתי את המוזיקה של ת'לוניוס מונק. במקרה יצא גם שזו שנת המאה להיוולדו. התחלתי לקרוא ביוגרפיה מרתקת שלו ויצאתי למסע. לא סיימתי, רק עצרתי לזמן מה כדי לתת מקום לצלילים אחרים. אני מת כבר לחזור. פרט לאיור למעלה אין למונק ביטוי כאן בסיכום, למרות שיצאה השנה הקלטה אבודה שלו וכמה מחוות מעניינות. אז למה בכל זאת אני מזכיר אותו? כי נזכרתי כמה העמקה בגוף יצירה של אומן מסוים היא מתגמלת. לאט, תוך כדי היכרות הדרגתית איתו וגיחות לכל מיני שבילים לאורך הדרך. לפני מונק היו אלה דיוק אלינגטון וצ'רלי פארקר, ויש רשימה ארוכה להמשך שבראשה עומדים כרגע אריק דולפי ואליס קולטריין.  וזה רק בג'אז. בקיצור, הסיכום של השנה הבאה בסיכון. אבל נחיה ונראה.

 

לא יזיק לעקוב אחרי עמוד הבלג בפייסבוק

 

סיכום 2016 – אלבומים בריפיט

Ink Makes a Sound / Amanda Schoofs

שוב חזרתי לסיכום בלבד, הקצר ביותר שהיה עד כה.

מפצה ברשימה ארוכה של ראויים לציון בסוף הפוסט.

כמו שכבר אמרתי בפעמים הקודמות. גם אם היו טובים יותר ויפים יותר, אלה האלבומים שהקשבתי להם שוב ושוב במשך השנה.

.

.

– 12 –
The Jayhawks – Paging Mr. Proust

היכרותי עם הג'ייהוקס התחילה בשני אלבומים משנות התשעים הנחשבים לפסגת היצירה שלהם, Hollywood town hall ו- Tommorow the green grass. לא התקדמתי משם למרות שהיה לאן. זאת הייתה מלכודת אבק ודבש ממנה לא רציתי לזוז. מקום טוב להיות בו, עם ההרמוניות, המלודיות, החשמל והחספוס העדין. השנה זינקתי מעל שני עשורים הישר אל האלבום החדש שלהם. הנחיתה הייתה רכה. אמנם הם שוב ללא מארק אולסן, צלע אחת מתוך צמד הכותבים-זמרים של הלהקה, אבל גארי לוריס כותב היטב ונשמע מצוין. האלבום הזה לא גאוני כמו השניים שהזכרתי אבל שומר על רמה גבוהה, בעיקר בקטעים היותר רגועים שלו. הפקה של פיטר באק הביאה לכמה שירים שם מין ליטוש סטייל אר.אי.אם של שנות האלפיים, דבר שאני פחות אוהב, אבל זה לא מקלקל לי. יש בו מספיק קטעים מרגשים, חכמים, קליטים, עם יופי של גיטרות והרבה רגעים ווקליים מושלמים.

Quiet Corners & Empty Spaces

I'll Be Your Key

.

– 11 –
Kristoffer Lo – Black Meat

אלבום סולו שני לכריסטופר לו, מולטיאינסטרומנטליסט נורבגי שמוכר בעיקר בזכות השימוש הניסיוני שלו בטובה. האלבום הקולט לייב, בלילה, בזמן סערה במגדלור שנמצא על אי קטן בחלקה הדרומי של נורבגיה. הוא מנגן על Flugabone (מין גרסה קומפקטית לטרומבון שנפוצה בתזמורות מצעדים) ובעיקר על טובה, ממנה מפיק בעזרת אפקטים שונים, צלילים נמתחים, רחוקים מהאומפה אומפה הטיפוסי. בפרפרזה על דבריו באיזשהו ראיון, אפשר לומר שהוא מנגן מעט תווים עם הרבה תוכן. דרון מתמשך שמתחיל רגוע ונגמר כמו פיצוץ אפוקליפטי בהילוך איטי.

Front Row Gallows View

סרט תיעודי קצר על יצירת האלבום

– 10 –
The Dwarfs of East Agouza – Bes

קראוט מצרי, צ'יל-אאוט מהגיהנום, פרי-ג'אז פסיכודלי, גרוב עקום שמתחפר עמוק בתוך גזע המוח… קשה למצוא מילים שיתארו את מה שיצרו הגמדים ממזרח אגוזה. הרכב מצרי-אמריקאי של שלושה מוזיקאים מרובי פרויקטים וכישרונות שכבר הקליטו אחד עם השני בכל מיני וריאציות. מוריס לוקה אחראי על הקלידים והביטים, אלן בישופ (איש הסאן סיטי גירלס) על הגיטרה האקוסטית, הסקסופון והקולות וסם שלאבי על הגיטרה החשמלית. האלבום מורכב מקטעים שהוקלטו ב-2014 בזמן ששלושתם גרו ברובע אגוזה בקהיר. לא יודע מה הם לקחו שם אבל זה בטח חומר מקומי משובח.

את קהיר מתאר שלאבי, בהקשר להלחנה, כבית שעשועים ללא הפסקה, מקום של השראה וטירוף שגם מאפשר מינון נכון להתבוננות פנימית. מקום שפותח ומאתגר אותו ומוביל למקומות אליהם לא היה מגיע בשום דרך אחרת. קחו את התיאור הזה של קהיר ושימו על שעה ורבע של מוזיקה שיש כאן. בול.

כל האלבום להאזנה

.

.

– 9 –
Eleanor Friedberger – New View

האלבום הכי פשוט וישיר ברשימה, שגדל עלי בהדרגה. מוזיקלית יש פה שימוש עכשווי בפולק, פופ ורוק מהסבנטיז, חכם ויצירתי, ללא גלישות נוסטלגיות. הטקסטים אישיים, ברובם שירי אהבה, פרידה וגעגוע. חלקם נשמעים כמו מכתבים מושרים, עטופים בסולואים קצרים ויפים של גיטרה או אורגן. אני מאוד אוהב את הקול וההגשה של אלינור פרידברגר. יש לה עומק וכריזמה ומין איפוק מרשים. נראה שעם כל אלבום סולו אלינור מתרחקת עוד יותר מרכבת ההרים שהייתה Fiery Furnaces, הלהקה בה התחילה יחד עם אחיה. מצליחה לצמצם ולמקד את הסינגר-סונגרייטר שבה. בקצב הזה, עוד אלבום או שניים והיא תעשה את זה סולו. כל מי ששמע אותה מבצעת את Cathy with the Curly Hair עם גיטרה בלבד בהופעה בישראל יודע שזה רעיון לא רע בכלל.

 .

Cathy with the Curly Hair

. 

Because I Asked You

.

 .

– 8 –
Mary Halvorson Octet – Away With You

עם מרי אלבורסון לקח לי זמן. הלסת נשמטה בהדרגה. הגיטריסטית הצעירה נחשבת לאחד הקולות המקוריים והמרעננים בג'אז היום. אלבורסון לוקחת חלק בהמון הרכבים ומקליטה גם חומרים משלה. כאן היא מנגנת עם שמינייה – הרכב שהתחיל מטריו ב- 2008 וגדל מאלבום לאלבום בהדרגה. הוא כולל שמות מבוקשים כמו ג'ון אירבגון וצ'ס סמית. שניהם, אגב, הופיעו בישראל בשנה האחרונה, אירבגון עם ה-Foxy Trio וסמית כחלק מה-Snakeoil של טים ברן. התוספת האחרונה והמפתיעה, שהפכה את ההרכב לשמינייה, היא גיטריסטית הפדל סטיל סוזן אלקורן.

הנגינה של אלבורסון ייחודית. הטון, האופן בו היא פורטת על המיתרים. סולואים שלה הם תחבולות ללכוד את המאזין בתוך רשת מיתרים. ריבוי הנגנים והלחנים המורכבים הופכים את האלבום לדחוס ולא קל לפענוח. התפעלתי מהפרטים בפעם הראשונה, הלכתי לאיבוד שוב ושוב לאחר מכן, עד שהדברים התחילו להתחבר. אלבורסון יודעת בדיוק לאן היא מובילה. היא פשוט עושה את זה בדרך הפתלתלה ביותר. זאת עם הנוף הכי יפה.

כל האלבום להאזנה

.

 .

– 7 –
Nate Wooley – Seven Story Mountain V

נייט וולי הוא חצוצרן ומלחין מאוד ורסטילי שנע בנוחות על הרצף הרחב שיש לג'אז להציע כיום. וולי הוציא שני אלבומים מדוברים השנה. מי שרוצה לשמוע אותו בהקשר יותר מסורתי של פיוז'ן א-לה מיילס דיוויס יכול לפנות ל- Argonautica.

כאן הוא מביא את הצד היותר ניסיוני שלו. זה חלק חמישי של פרויקט שאפתני בן שבעה חלקים שהחל מהקלטת טריו ב- 2007 וגדל בהדרגה ל- 19 נגנים. כל חלק מוקלט לייב ומשתמש בסלילים מהקלטות החלק הקודם כחומר גלם סביבו נבנית הנגינה. זאת יצירה מאוד מקורית, עוצמתית ומתגמלת שמומלץ לקחת בהאזנה רציפה אחת. היא סוחפת באינטנסיביות ודינמיות שלה גם אם לרגעים נדמה שהכל מתקדם לאט.

הפתיחה עמוסת כלי הנשיפה נשמעת כמו התחלה של סימפוניה עד שבהמשך מתגנבים כלי ההקשה במשיכות, חריקות ושריטות עוכרות שלווה. לאחר מכן מופיע רשרוש של סלילים עליו הולכות להיבנות ולהתפרק שכבות מוזיקליות עם אווירה משתנה. פעם מסתורית, פעם מורטת עצבים. השינויים מתרחשים במפתיע. נקישה בקסילופון, או העדרה, יכולים לשנות לגמרי את הטון. בהמשך מצטרפים דרונים של כלי מיתר, התפרצויות של כלי נשיפה, תופים שרועדים מתחת לפני השטח. לקראת הסוף כל העסק נשמע על סף התפקעות, עד שכלי הנשיפה מהפתיחה חוזרים ומצילים את המצב.

כל האלבום להאזנה

.

. 

– 6 –
Noura Mint Seymali – Arbina

נורה מינט סיימלי היא למיטב ידיעתי המוזיקאית המאוריטנית היחידה שמוכרת ופועלת כיום בקנה מידה בינלאומי. אלבום הבכורה שלה מ-2014 העיף לי את הראש והבא אחריו ממשיך באותו הדבר רק מעט צלול ומהודק יותר. יש לה וללהקה סגנון שלא שמעתי בשום מקום אחר. צליל תוסס וקוצני, כמו פסיכודלי, שנוצר משילוב של מוזיקה מורית מסורתית עם כלים ומקצבים מערביים.

נורה עצמה מנגנת על ארדין, כלי מיתר שמיועד לנשים בלבד. השירה שלה לא לחלשים. היא צורבת ומהממת בעוצמתה. ברגעים מסוימים אפשר לשמוע את האוויר מסתחרר בגרונה לפני שהוא יוצא החוצה ומבעיר את השירים. 40 דקות של מחול על גחלים לוהטות.

Mohammedoun

Richa

.

 .

– 5 –
Dinosaur Jr. – Give a Glimpse of What Yer Not

אלבום רביעי מאז האיחוד של הטריו המקורי. האם בשלב הזה חשוב לציין את זה בכלל? מניח שכן, ולו כדי להזכיר כמה טוב זה כשהאהבה של המוזיקאים ללהקה גדולה יותר מהטינה אחד כלפי השני.

אז מה יש לנו כאן? אחד עשר שירים סוחפים. תופים ובס מלאי חיים, ריפים עוצמתיים, סולואים מסנוורים והקול הבוצי והנהדר של ג'יי מסקיס. להסדרת הנשימה מפוזרים לא מעט רגעים רכים, כמו שני הקטעים מלאי התשוקה של לו בארלו, הפתיחה של Be a Part והחצי הראשון של Knocked Around בו ג'יי נשמע כמו חתול שמן ועצל במיוחד. בא לי ללטף אותו אבל אני חושש שהוא נושך. למה? תקשיבו ל- I Walk for Miles שמשתולל ומתרסק באימתניות לאורך חמש וחצי דקות, זה למה.

דינוזאור ג'וניור אחראים גם להופעה הטובה ביותר שראיתי השנה ובאופן כללי לשיעור מצוין באיך להתבגר ולהתגבר בכבוד.

Goin Down

Love Is

.

 .

– 4 –
Kevin Morby – Singin Saw

קווין מורבי, בן 28, גיטריסט, זמר, כותב ומלחין שנמצא כרגע בשיאו. זה סולו שלישי כשלפני כן הוא כבר הספיק לנגן בס במשך כמה שנים ב- The Woods הנהדרים ולהנהיג הרכב ניו-יורקי בשם The Babies.

המוזיקה, כך הוא מספר, היא מפלט מחרדות שמלוות אותו מגיל צעיר. שומעים את זה. יש סופה בחוץ וסופה בפנים הוא שר באחד השירים. נשרים חגים בשמים, מסור נועץ את שיניו בעץ ערבה, פרחים שחורים פרחו בגינת ביתו. השירה העדינה והעיבודים האלגנטיים מרסנים את העגמומיות של רוב הטקסטים, אבל את תיאור מותו של אריק גרנר ב- I have been to the mountain אי אפשר להמתיק. Dorothy לעומת זאת הוא שיר אהבה למוזיקה ולגיטרה שלו, שקרויה על שם של סבתו.

האלבום כולל הרכב גדול של מוזיקאים. כלי נשיפה, כלי מיתר, פסנתר, קולות רקע… השירים מתוזמרים בצורה מאוד מדויקת ועדינה, בלי להעמיס, עם רגעים כל כך ציוריים שהנגינה ממש הופכת לחלק מהטקסט. ויש גם מסור כמובן, שמזמר בשניים מהשירים.

I have been to the mountain

Ferris Wheel

.

.

– 3 –
Michael Formanek's Ensemble Kolossus – The Distance

תזמורות ג'אז לרוב הרתיעו אותי. בלי סיבה ברורה. אולי זו הייתה הימנעות ממשהו שנשמע לי זקן מדי, או אולי עמוס מדי. ואולי רק עם הגיל יורד האסימון. עם כל הכבוד לכל המוזיקה החדשה, התגלית הגדולה ביותר שלי השנה היא המוזיקה של דיוק אלינגטון. עולם אדיר של אפשרויות מוזיקליות שלא נתתי עליהן את הדעת. דמיינו לעצמכם איך זה לגלות גן בוטני מרהיב ביופיו שכל הזמן הזה היה מתחת לחלון שלכם.

The Distance של מייקל פורמנק הוא אחד הניסיונות הבודדים שלי לשמוע איך הרכב ג'אז גדול (19 נגנים במקרה הזה) נשמע בימינו. פורמנק לא מזכיר את המילה ביג-בנד אלא מכנה את ההרכב שלו אנסבמל ובכך מרחיק מקונוטציות הסווינג ומקרב למוזיקה קלאסית מודרנית. אבל לא כדאי להיכנס לתוויות. מה שחשוב כאן בעיני הוא שסיכום של אלבומי ג'אז שמכבד את עצמו לא יכול להתעלם מהיצירה הזאת. אני, כמו שאפשר להבין כבר, ממש לא סמכות בנושא, אבל בכל זאת צודק.

פורמנק, יליד 1958, הוא קונטרבסיסט ומלחין מוערך עם רקורד ארוך כסולן וכסיידמן. זאת למיטב הבנתי הפעם הראשונה שלו בהנהגה של הרכב כל כך גדול. הוא הרכיב את התזמורת בחשיבה על היצירה הספציפית הזאת, וכמו אלינגטון הלחין את הסולואים למידות וסגנונות האישיים של הנגנים. בהרכב אפשר למצוא את מרי אלבורסון שכבר הזכרתי למעלה, מרק אלאיס, טים ברן, אוסקר נורייגה, תומס פוג'יווארה וכריס ספיד.

האלבום מתחיל בקטע בשם The Distance שמשמם מעין פרולוג ל- Exoskeleton, יצירה בת שישה חלקים שנמשכת יותר משעה. שמתי לב שכשכותבים על יצירות לתזמורות ג'אז נוהגים לדבר על צבעים ומרקמים. אז יש צבעים ומרקמים. שפע מהם. יש במה להתעטף ובמה לנעוץ שיניים. יש נגינה משותפת שברגעים היותר אינטנסיביים שלה עוצרת נשימה. יש שפע של סולואים מרתקים שפזורים לאורך האלבום. יש שער כניסה מרשים ביותר לתוך עולם של תזמורות ג'אז במאה ה-21.

דוגמיות להאזנה

EPK של האלבום

.
…

.

– 2 –
Аукцыон – На Солнце
(אאוקציון – על השמש)

לפני שלושים שנה יצא אלבום הבכורה של אאוקציון. נחשפתי אליו לראשונה כדחקה, בזכות שיר שמתאר גבר המחדד את עפרונו בקומה השישית. לא זוכר בן כמה הייתי, מניח שצעיר מספיק כדי שמישהו יצטרך להבהיר לי למה הכוונה. את השורה "אני מוזיקאי והאבוב שלי תמיד איתי" כבר הבנתי לבד. מטפורות של רוסים, מה לעשות.

האלבום כולו היה בוסר מן הזן המשובח ביותר. הסולן הקבוע של ההרכב, לאוניד פיודורוב, עדיין לא שר שם בגלל שהתבייש בבעיית ההגייה שלו. הוא עוד לא ידע שהאות ר' שלו, רכה כמו ביצת עין, תהפוך לאחד מסימני ההיכר של ההרכב. סימן היכר נוסף הוא אולג גרקושה, לא בדיוק מוזיקאי, אבל חבר קבוע בהרכב. מין מוזה של הלהקה בדמות איש גבוהה וגמלוני, משורר נאיבי, ליצן חצר, נגן רעשנים וצעצועים למיניהם. הסגנון המוזיקלי התגבש, השתנה, התפרק והתחבר. פוסט פאנק, פולק, ג'אז, במין פיוז'ן חד פעמי שרק הם יכלו להציע. החותם של אאוקציון היה כל כך ייחודי שגם בסצנה המחתרתית הסובייטית הם נחשבו לחריגים למדי. למזלם הם נשארו מספיק זמן כדי להפוך מחריגים בלבד לחריגים, אהובים ומוערכים. מהלהקות הבודדות של העידן ההוא שהצליחה להישאר ביחד ולשמור על דרייב, יצירתיות ויושרה.

בשלב הזה הם קולקטיב של אנשים ותיקים, שלצד קריירות סולו, הרכבים מהצד וספרי שירה, מתחזקים גם חיי משפחה ובעיות בריאות כאלה ואחרות. "בשמש" הוא האלבום העשירי שלהם. השלישי מאז חזרה לפעילות רציפה יחסית ב- 2007 עם "נערות שרות", אלבום שאירח מוזיקאים מדאונטאון ניו-יורק (מרק ריבו, ג'ון מדסקי, נד רוטנברג ופרנק לונדון) לפריק אאוט חצי מאולתר.

כאן האווירה גם כן חצי מאולתרת אבל הפעם העניינים רגועים יחסית. שני קטבים מוזיקליים דומיננטיים באלבום. אחד של פולק, שמורגש בעיקר בשירה הנמתחת, כמו עממית, של פיודורוב. כך הוא שר בעיקר באלבומי הסולו שלו. השני של ג'אז, שבולט יותר מהרגיל הודות לחצוצרן הותיק יורי פרפיונוב שהצטרף בשנים האחרונות להרכב. באמצע התמהיל הרגיל של רוק ופאנק, תיאטרליות, רוח שטות ומלנכוליה. גיטרות עקומות, כלי נשיפה חסרי מנוחה, מלודיות שנכנסות בדלת האחורית והטקסטים הפיוטיים והסוריאליסטיים של הקלידן והכותב העיקרי שלהם, דמיטרי אוזרסקי.

לא חושב שיש מוזיקאי או להקה שהולכים איתי כברת דרך כה ארוכה כמו אאוקציון. אחרי אלבום קודם, שהיה חביב אבל מפוזר מדי, משמח מאוד לפגוש אותם בעוד שיא.

כל האלבום להאזנה 

.

.

– 1 –
David Bowie – Blackstar

נראה לי שנאמר מספיק על האלבום הזה ועל מותו של דיויד בואי, כך שאין פה הרבה מה להוסיף. אומר רק שבלאק סטאר הוא אלבום ממש לא מובן מאליו בעיני. במהלך טיפולי כימותרפיה ואחר כך תוך כדי ידיעה על סופו המתקרב, בואי יצר את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו. יש הרבה כאלה, אבל בחיי, עברה כמעט שנה, אני כבר לא תחת השפעת הפרידה ועדיין מרגיש אותו הדבר.

בין השפעה מסקוט ווקר לבין השראה מהחופש המוזיקלי של קנדריק לאמאר נולד הסאונד והוויז'ן של בלק סטאר: ג'אז-נואר, ארט-סול מתכתי, ניסיוני ונגיש בו זמנית. בס פועם, תופים חזקים מאוד, דורסניים לפעמים, גיטרה וקלידים מפותלים. הסקסופון של דוני מקאסלין דומיננטי וורסטילי מאוד. חודר עמוק בסולואים חופשיים ב- Tis a Pity She Was a Whore', ממתיק עד כדי רדיו-פרנדליות את Dollar Days. משמש קול שני לבואי. ודיויד בואי עצמו כמובן, שנסיונייר ניסיוני, תיאטרלי ומרגש. חד לנו חידות על רקע מוזיקלי כל כך חי ועוצמתי שגם כשהוא כבר שר במפורש על גן עדן וצלקות בלתי נראות ב-Lazarus אי אפשר היה להכיר במלוא נוכחותו של המוות. עד ה- 10 לינואר כמובן.

כל האלבום להאזנה

.

.

Honorable Mentions

Angel Olsen – My Woman
Bombino – Azel
Brian Eno – The Ship
Chuck Johnson – Velvet Arc
David Krakauer's Ancestral Groove – Checkpoint
Jeff Parker – The New Breed
Jenks Miller & Rose Cross NC – Blues for WHAT
Jim O'Rourke / Christian Fennesz – It's Hard for Me to Say I'm Sorry
King Creosote – Astronaut Meets Appleman
Larry Ochs – The Fictive Five
Lucinda Williams – The Ghosts of Highway 20
Martha Wainwright – Goodnight City
Michio Yagi / Joe McPhee / Paal Nilssen-Love / Lasse Marhaug – Soul Stream
Nels Cline – Lovers
Nick Cave – Skeleton Tree
Peter Brotzmann & Heather Leigh – Ears are Filled with Wonder
Shabaka & The Ancestors – Wisdom of Elders
Spain- Carolina
Steve Gunn – Eyes on the Lines
St. Francis Duo (Stephen O'Malley / Steve Noble) – Peacemaker Assembly
Swans – The Glowing Man
Tezeta – Seventh Place
The Comet Is Coming – Channel The Spirit
Thee Oh Sees – Live in San Francisco
Thumbscrew – Convallaria
Tindersticks – The Waiting Room
Ukandanz – Awo
Waclaw Zimpel – Lines
Wilco – Schmilco
William Tyler – Modern Country

Archival / Reissues etc

Hailu Mergia – Wede Harer Guzo
Inbal Perlmuter – Inbalance
Mike Watt – "ring spiel" tour '95
Nadav Haber Quartet – Addis Mist Live in Tel Aviv
Roscoe Holocomb – San Diego State Folk Festival 1972
V/A – Why the Mountain are Black: Primeval Greek Village Music 1907-1960

***

הפוסט הבא כנראה יגיע עוד שנה, וגם זה לא בטוח
אפשר לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג שנשאר פעיל יחסית

 

סיכום 2015 – אלבומים בריפיט

Still Life with Sopranino / Kyunghee Kim

מאז סיכום של שנה שעברה לא כתבתי. הבחירה להניח לבלוג פינתה אותי לדברים חשובים יותר אבל זה לא אומר שהפסקתי להאזין למוזיקה ויש אפילו מספיק מוזיקה חדשה כדי לסכם את השנה. לצערי או לשמחתי, לא יודע בדיוק, כתיבת הפוסט הזכירה לי למה הפסקתי לכתוב לפני שנה – כמות הזמן הנדרשת לכך לא עומדת לרשותי באמת. זה תמיד יבוא על חשבון דברים אחרים. עם זאת, הדברים הבאים לא נאמרים בפולנית, אלא מתוך אהבה למה שהכללתי כאן: אתם כבר פה? תעצרו רגע כדי לקרוא ובעיקר כדי לשמוע.

משהו קטן לפני כן. אולי זה רק אני, אבל השנה יש לי תחושה שיש פריחה גדולה במיוחד של סיכומי שנה עצמאיים ומושקעים שנכתבים בעברית וזה מאוד משמח אותי. אציין כאן כמה שאני אוהב במיוחד:
תומר מהרמוניה דרומית וארז מאנטנות השמיימה בסיכומים ענקיים סופר מושקעים.
גלי מ- Growing Backwards, הפעם עם יותר מילים מבדרך כלל, שזה מאוד משמח.
אורי מ- Ten to Butter Blood Voodoo עם הרבה דברים טובים שנותנים בראש.
אלעד, הקפטן של קולומבוס, בסיכום אלבומים אישי.
אפילו גיאחה מעונג שבת עם עשרה אלבומים שאהב במיוחד. תמצאו אצלו גם פרויקט ענק של סיכומים בשיתוף הקצה.
וגם קולות מאפריקה, בלוג חדש יחסית שתפס תאוצה בזמן האחרון וגם עבר להתפרסם בהארץ במין תרום סיכום (שווה לעקוב).
*
עוד סיכומים תוכלו למצוא אצל ארז שפתח פוסט מתעדכן במיוחד בשביל זה.

לענייניו. השנה הסיכום הזה אינסטרומנטלי יותר מהרגיל, עם הרבה פרי-ג'אז ועוד רעשים שנפתחתי אליהם לגמרי השנה ושינו לי במובן מסוים את האוזניים. יש כמובן גם את הכיוונים המוכרים יותר אליהם הבלוג הזה פונה, אז לא לדאוג. סך הכל 21 אלבומים שדחסתי ל- 17 מקומות. כמו כן, בעמוד הפייסבוק אני מציין עוד אלבומים  שראויים לתשומת לב לדעתי אבל לא נכנסו לרשימה.

כמו שכבר אמרתי בסיכומים הקודמים – היו טובים יותר, היו מעניינים יותר, אבל אלה האלבומים שחזרתי אליהם שוב ושוב מתחילת השנה.

 

17
David S. Ware / Apogee – Birth Of A Being

כמות ההוצאות המחודשות ותגליות מהעבר שיוצאות כל שנה יכולות להזין סיכום שלם שיעמוד בפני עצמו. מהשנה אני רוצה לציין לטובה את הקופסה המשובחת של הופעות במועדון ה- Matrix של הוולווט אנדרגראונד ואת Torch Of The Mystics של סאן סיטי גירלס, אלבום שיחסית למעמדו האגדי היה עד השנה קשה להשגה, לשומרי חוק לפחות. יש עוד כמה, אבל כאן אציין אחד בלבד וזה- Birth Of A Being של המלחין וסקסופוניסט הפרי-ג'אז דיוויד ס. וור.

האיש הוא אחד הגילויים הגדולים מבחינתי השנה. למי שחושב שפרי-ג'אז הוא קשקוש בלבוש (מה שנכון לפעמים וזה לאו דווקא רע) אני מציע לשמוע את Flight of I מ- 1992 כדי להיווכח שאפשר לצאת בצורה פרועה מהקווים ועדיין לשמור על הצורה. עד מותו ב- 2012 דיוויד ס. וור הספיק להשאיר לכך לא מעט הוכחות. לכל אלה הצטרפה השנה הוצאה מחודשת של תקליט ראשון תחת הנהגתו מ- 1979. כאן הוא חלק מטריו בשם Apogee שכולל את המתופף מרק אדוורדס והפסנתרן קופר-מור (האחרון מוכר גם בזכות בנייה ושימוש בכלי נגינה ייחודיים. הוא גם הופיע השנה בארץ עם הרכבו האמריקאי-ישראלי Digital Primitives). ההוצאה החדשה כוללת דיסק בונוס מוצדק ביותר של הקלטות נוספות מאותו סשן. סך הכל שעה ושלושת רבעי של פרי-ג'אז בוער, מלא ביטחון ונשמה באיכות סאונד מצוינת. מומלץ מאוד למי שרוצה לחמם את האוזניים בחורף.

האלבום המקורי להאזנה

16
Dexter Story – Wondem

אלבום הפופ שלי לשנה זו. מלאכה עדינה ומדויקת של חיבורים בין סגנונות מזרח אפריקאים, אתיופיים לרוב, לסול, Fאנק וג'אז מהחוף המערבי. סטורי, בן חמישים היום, הפך מגיל 14 לחלק מהנוף המוזיקלי של לוס אנג'לס. הוא מופיע בעשרות רשימות קרדיטים כמפיק, כותב או נגן אבל זה אלבום הסולו השני שלו בלבד. את "וונדם" (אח באמהרית) יצר אחרי שלקח חלק בהרכב אתיו-ג'אז מקומי בשם Ethio-Cali (שם, אגב, ניגן גם קמאסי וושינגטון, האיש שחתום על אלבום הג'אז הפופולארי של השנה). המוזיקה, כאמור, בהשראת צלילים מאתיופיה ושכנותיה, אבל באופן מפתיע מושפעת לא רק מ"תור הזהב" המוזיקלי של שנות השישים והשבעים באתיופיה, אלא גם מפופ אתיופי עכשווי, מה שמייחד את האלבום הזה מרוב השילובים האתיו-מערביים שלדעתי מתחילים למצות את עצמם.

כולו להאזנה

15
Eek – Kahraba

ההופעה המטלטלת ביותר שהייתי בה השנה הייתה של ה- Swans. הופעותיהם ידועות בכך שהן נעשות בווליום גבוהה ממנו אפילו אטמי אוזניים לא יכולים להציל. זה בדיוק מה שהיה – התקפת סאונד טוטלית. לא רק על האוזניים אלא על כל הגוף, מה שהוסיף מימד נוסף, פיזי מאוד להופעה. בין אם אוהבים את זה או לא, קשה להתכחש לעוצמת החוויה.
Eek הם לא ה- Swans המצרים, אבל גם כאן מדובר במוזיקה שלדעתי מחייבת מקסימות ווליום כדי לחוות אותה במלוא הדרה. הקלידן איסלאם צ'יפסי ושני מתופפים יוצרים מה שמכונה אלקטרו-שעבי. אני מתקשה להבין מה זה שעבי בדיוק מכיוון שנדמה שהסגנון הצפון אפריקאי משנה את צורתו ממדינה למדינה. בגדול מדובר במוזיקה עממית, מוזיקת חתונות, שכאן מנוגנת, או אולי נכון יותר לומר מכוסחת על סינתסייזר בליווי תופים. המתופפים יוצרים צליל יבש ורזה ומי שמוסיף את המיץ הוא צ'יפסי שמנגן על הקלידים בכל חלקי כף היד (תראו כאן למשל) ובאופן מדהים מצליח לדייק. התוצאה היא מחול סוחף ומטורף של סירנות ומכונות ירייה מלב קהיר. אין שם רגעים שקטים ובנייה של מתח, אלא שיא אחרי שיא אחרי שיא. האינטנסיביות יכולה גם להתיש ולכן לא קל לצלוח את כל האלבום בהאזנה רציפה.

Trinity

14
The Ex – At Bimhuis (1991-2015)i

כבר משנות השמונים דבק בהרכב הPאנק הדני The Ex התיאור אנרכיסטי. אחר כך בראיונות הם יגידו שזה לא מאפיין אותם. אבל אז יספר גיטריסט הלהקה, אנדי מור, כיצד ישב בשורה הראשונה במועדון ג'אז בשם Bimhuis באמסטרדם וברגע שקט במיוחד הניח את הרגליים עם נעליו הכבדות על הבמה. הרעש גרם לכמה אנשים בקהל ועל הבמה להביט בו בחוסר שביעות רצון. "זה היה אחד הרגעים האלה שאתה מרגיש נכון ולא נכון באותו זמן".
שנה לאחר מכן הם נתנו את ההופעה הראשונה שלהם שם. אותן הנעליים מופיעות על העטיפה של אלבום שמסכם יותר משני עשורים של הופעות הלהקה במועדון. מי שמכיר את The Ex על שלל גלגוליה וכיווניה יודע שמדובר בהרכב לא רגיל. האוסף הזה מדגים את זה יפה. יש כאן חבורה של פאנקיסטים עם חיבה רבה לאלתור ואופקים מוזיקליים ותרבותיים רחבים, שהפכו את הלהקה הזו לכלי למילוי המשאלות שלהם. כ- 70 מוזיקאים במצטבר עלו איתם על במת ה- Bimhuis, כאשר כל שיתוף פעולה הוביל לשינוי ברפרטואר. רוצים לגדול לתזמורת של 15 נגנים – בבקשה, רוצים ללוות את הסקסופוניסט האתיופי גטאצ'ו מקוריה – אין בעיה, רוצים להזמין את האן בנינק, אחד המתופפים היצירתיים ביותר בג'אז לשיתוף פעולה – בכיף. אקס גילו את מעיין הנעורים – חברים, אלתור, תנועה מתמדת, לא להתקבע בתוך גבולות ההרכב והז'אנר. ומה זה ז'אנר בכלל?

The Ex & Fendika & Guests – Gondar

Bird in the hand

13
Rocket from the Tombs – Black Record

הגלגול הראשון והאגדי של Rocket From The Tombs נמשך כשנה. הם לא השאירו הקלטות אולפן, רק תועדו בוערים על במות קליבלנד, אוהיו, עיר הולדתם. על עטיפת אלבום שמאגד הקלטות אלה, קליבלנד של 1975 מתוארת כ"גראונד זירו של הPאנק". אפשר להתווכח עם זה אבל קשה מאוד לשלול. שתי הוכחות לכך הן ה- Dead Boys ו- Pere Ubu, הרכבים שהוקמו אחרי התפרקותה של להקת האם.
Black Album הוא אלבומה השלישי של ה- Rockets אחרי שהתאחדו מחדש ב- 2003. ההרכב הנוכחי כולל שני חברים מהגלגול הראשון, הבסיסט קרייג וויליס בל והסולן דיוויד תומס, שהוא גם המוח המעוות, היפה והיצירתי שמאחורי Pere Ubu. קולו מוביל מיד עם תחילת האלבום לאווירה האפלולית והפרנואידית שהיא מומחיותו והגיטרות המתפתלות מזכירות קצת את טלוויז'ן. הקטע שאחריו זורק אסוציאטיבית ל- MC5, לאחר מכן מגיע קאבר ל- Sonics וכך הלאה… פאנק, גאראג' ורוק'נ'רול מפוצץ אדרנלין עם שירים משובחים שעומדים אחד אחד בפני עצמם. 40 שנה אחרי, עדיין מרגישים את גלי ההדף.

כולו להאזנה

12
Kaja Draksler / Susana Santos Silva – This Love
Mette Rasmussen / Chris Corsano – All The Ghosts At Once

כמה אלבומי דואו פרי-ג'אז משכו את האוזניים שלי השנה, ושני אלה זכו להרבה האזנות. לפני כן רק אציין לטובה את Candy, קופסה המתעדת שבע הופעות בשבע שנים של הסקסופוניסט ג'ון מקפי והמתופף פאל נילסן לאב, שאהבתי אבל לא האזנתי לה במלואה.
בהקשר של מפגש בין שני נגנים בלבד כל הזמן קופצת לי המילה Interplay, דווקא באנגלית, בזכות ה- Play בעל הכפל משמעות במקרה הזה. האלבומים כאן מלאי משחקיות ויצירתיות מוזיקלית, לפעמים עדינה לפעמים יצרית ואגרסיבית. שני כלים בלבד מצליחים ליצור עולם ומלואו בלי להעמיס מדי על המערכת.

This Love הוא מפגש בין קאיה דראקסלר פסנתרנית מסלובניה וסוסנה סאנטוס סילבה מפורטוגל שמנגנת בחצוצרה ופלוגלהורן.

Hymn to the unknown

All The Ghosts At Once הוא של המתופך האמריקאי כריס קורסנו (שכונה איפשהו ברשת בדיוק רב "baby faced devil") וסקסופוניסטית מטה רסמוסן מדנמרק.

ללא שם (מהופעה)

11
Tamikrest – Taksera (live)i

טמיקרסט הוא הרכב טוארגי מצפון מאלי אותו נוהגים לכנות "הבנים של טינאריוון". זה אומר שא' – הם מושפעים ישירות מ- Tinariwen, הרכב שתבע צליל שהוא ז'אנר בפני עצמו. וב' – הם יוצרים מוזיקה מקומית המושפעת מגיבורי גיטרה מערביים (מג'ימי הנדריקס עד מרק נופלר). Taksera הוא אלבום הופעה שיצא לו בשקט לרגל יום חנויות התקליטים ולא זוכה לחשיפה לה הוא ראוי לדעתי. את שלושת אלבומי האולפן של ההרכב אני בקושי מכיר. מהמעט ששמעתי אני מבין שבהופעה הזאת הם מציגים את הסאונד הכי רוק-מערבי שלהם עד כה. לא יודע מה אנשים שעוקבים אחריהם חושבים על זה, אותי אישית האיזון שהם יצרו מאוד הרשים. שתי גיטרות מרחפות ורוקדות מעל גרובים הדוקים שיוצרים בסיסט ושלושה נגני כלי הקשה, זמרות רקע ושירה בשפת הטמשק שהאוזן המורגלת שלי מקבלת בברכה.
פרט לאלבום הזה ישנו עוד אחד בהמשך הרשימה שמגיע ממאלי, ואני חושב שדי מתבקש להגיד כמה מילים על המצב הפוליטי-חברתי-בטחוני המאוד לא יציב שם, אבל אני לא מצליח להבין לגמרי את כל התמונה ומעדיף להימנע מגיבוב של מידע שאספתי באינטרנט. אומר רק שהמוזיקה המרקידה והמסחררת הזאת שמנענעת ישבנים רבים בעולם המערבי נוצרת על רקע של מלחמות, סכסוכים ועוני.

Fassous Tarahnet

Outamachek

10
Daniel Zamir – Redemption Songs 
דניאל זמיר – חי / Alive

דניאל זמיר הוא אחד מאומני הג'אז הכי פופולריים בישראל. היכולת שלו להגיע מעבר לקהל היעד הרגיל של הז'אנר מאוד משמחת אותי. לא אכפת לי שזה בזכות התרחקות מהקצה או חבירה למוזיקאים כמו אביתר בנאי וברי סחרוף (לא שיש לי משהו נגדם חלילה, להיפך). אפילו את השירה של זמיר אני מחבב. שיאו, בעיני, הוא באלבום "אמן" מ- 2006, שנמצא אי שם בפסגה יחד עם Flight of I של דיוויד ס. וור שכבר הזכרתי. לפני כן הוא גיבש את סגנון הג'אז היהודי שלו תחת קורת גגו של ג'ון זורן בלייבל Tzadik. האלבום הזה הוא חזרה שנייה לאותו הלייבל מאז ההצלחה בישראל. מגובה בשלישיית תופים-בס-פסנתר, ללא אורחים, ללא שירה, ללא קאברים לשירי ארץ ישראל, הוא מנגן תשעה קטעים פרי עטו (חלקם גרסאות לדברים שכבר הוקלטו בעבר). פרט לכך אין כאן הפתעות. דניאל זמיר לא מחדש דבר, רק נמצא בשיאו. האלבום הטוב ביותר מאז "אמן".

דוגמיות להאזנה

כמה חודשים לפני כן יצא בישראל אלבום הופעה חיה של זמיר. יש בו זו תמונה מייצגת של המוזיקה שלו כפי שהיא כיום. הרבה קלייזמר ג'אז, קצת מקצבים תימניים, שירה פה ושם, גרסאות כיסוי וזמרים אורחים.

שיר געגוע מכאן (עם אביתר בנאי)

9
Selvehenter – Motion Of Large Bodies

אלבום חזק מאוד של חמש מוזיקאיות מדנמרק. שתי מתופפות, סקסופון, טרומבון וכינור. אפקטים שגורמים לכל העסק הזה להישמע כמו מוזיקה אלקטרונית לפרקים. הן מתמקמות בול בנקודת חיבור בין ז'אנרים: ג'אז, רוק, אלקטרוני, נויז, דרון וגם מקצבים אפריקאים. איך האלבום הזה לא מקבל יותר חשיפה אני לא מבין!

חמישה קטעים להאזנה

8
Kath Bloom – Pass Through Here

עוד גילוי משמעותי מהשנה היא קת' בלום. מוזיקאית פולק אאוטסיידרית שהקליטה סדרה של אלבומים מיוחדים מאוד בסוף שנות השבעים – תחילת שמונים. תוך כדי בדיקה לשלומה כיום גיליתי שישנו אלבום חדש. ובכלל מסתבר שהיא לא הפסיקה ליצור אף פעם. אבל כרגע, לשם השוואה, אני מדלג על כשלושה עשורים: הקול שלה לא דקיק כמו פעם ולא מצליח לנסוק גבוהה אבל החיבורים המסורבלים והמקסימים בין הלחן למילים עדיין כאן. השירים קליטים מאוד למרות שהם כאילו נכתבו על ידי היגיון מוזיקלי מוזר, קצת אחר. זה אלבום שהוקלט בטייקים בודדים ובאווירה ביתית. שומעים את זה באיכות ההקלטה, בכיווני גיטרות ואי דיוקים חינניים. מי שאוהב שירים לא מהודקים, רועדים, עם מלודיות שמתפזרות ונשפכות כמו שלוליות יאהב מאוד. יצירת מופת קטנה, לבבית, מעט רעועה, מלאת חיים ואנושית מאוד.

כולו להאזנה

7
Matana Roberts – Coin Coin chapter III: River Run Thee

מתנה רוברטס (את שמה הפרטי מבטאים כמו את המילה בעברית) היא אחת המוזיקאיות המעניינות והחשובות ביותר שפועלות כיום במחוזות של ג'אז ואוונגרד. מתנה היא סקסופוניסטית, מלחינה, אומנית וידאו ואקטיביסטית פוליטית-חברתית משיקגו. זה אלבומה השלישי מתוך סדרה בהתהוות, בת 12 כותרים, בשם Coin Coin. למרות שאפשר להקשיב לאלבום הזה במנותק משני החלקים הראשונים, אני חייב לומר שכוחו נובע גם ממה שקדם לו. בשני האלבומים הראשונים יוצרת מתנה יחד עם הרכב די גדול של מוזיקאים, יצירה של ג'אז, חופשי יותר ופחות, גוספל, ספוקן וורד ואפילו מעט אופרה. המוזיקה מחושבת עד הפרת האחרון בו זמנית יצרית ולא מרוסנת. יצירה רב שכבתית, מדהימה ביופייה ובתשומת לב לפרטים. יחד עם כל זה יש בה רגעים אלימים ורועשים. התוכן הוא לקט של סיפורים אישיים, בדיוניים וגם אוטוביוגרפיים של אפרו-אמריקאים מתחילת העבדות ועד היום. הסיפורים האישיים משולבים בשירים מסורתיים, ויוצרים מין קולאז' אישי, חברתי ופוליטי. הטקסטים עוברים מזיכרונות ילדות תמימים לתמונות ברוטליות של אלימות והחפצה. מתיאורי טבע לקרביים של מערכות יחסים. למרות העומס הרגשי והעומס בפרטים המוזיקה מצליחה לתפוס די מהר. היא נגישה מאוד לדעתי, גם אם לפעמים קולה הענוג מתפרץ בצרחות ואנקות. עד כאן החלק הראשון והשני של הסדרה.

בחלק הזה, השלישי, היא לבדה. עם סקסופון וכלים אלקטרוניים, רעשים, field recordings, לופים, שירה ודיבור. נקודת התייחסות מוזיקלית כאן היא נויז. השירים מתחברים זה לזה לרצף שנשמע בלתי ניתן להפרדה בפעמים הראשונות אבל עם הזמן חושף את האופי של כל אחד מהקטעים, את המלודיות החבויות בו ואת הייחודיות שלו. לא כל זמן התאים לי להאזין לאלבום הזה ולכן הוא רק במקום שביעי ולא גבוהה יותר.

All is written

6
John Dikeman / William Parker / Hamid Drake – Cleaning the mirror
John Dikeman / William Parker / Hamid Drake – Live at Resistenza

אם תעשו גוגל על וויליאם פרקר וחמיד דרייק בוודאי תמצאו הרבה אזכורים לכך שהם נחשבים לחטיבת קצב הכי טובה (או בין הטובות) בג'אז בעשרות השנים האחרונות. אין לי מספיק מקורות השוואה לכך, אבל מלראות אותם השנה בישראל עם אסיף צחר אני חייב לומר שמדובר בצמד משובח, וגם שכל אחד מהם בנפרד הוא מוזיקאי מבריק. חמיד דרייק מתופף מהפנט, יצירתי, לא צפוי שכל הזמן מייצר עניין ותופס מיד. נוכחותו של פרקר שקטה יותר, לוקח זמן להבין את רמת הדיוק והרגישות שלו, וגם את רוחב האופקים שמגלים ככל שנכנסים לעומק הקטלוג המוזיקלי שלו (תבדקו את הקופסה For Those Who Are Still, למשל, שיצאה השנה).
שני האלבומים הוקלטו בהופעות חיות של הצמד עם ג'ון דייקמן, סקסופוניסט אמריקאי שחי כיום באמסטרדם. שני האלבומים הם פצצת פרי-ג'אז משובחת. נגינה מתפרצת, מלאת חיים ומאוד מעוררת. פרקר לרוב מספק את עמוד השדרה והשניים האחרים פשוט משתוללים מסביב. הקטעים הארוכים לא משעממים לרגע, עבורי האוזניים החדשות שלי לפחות. יש גם אחד יוצא דופן, Longing of the heart, בו דרייק עובר לתופף עם ידיו ושר בשפה שאני לא מצליח לזהות, פרקר מנגן בחליל מעץ ודייקמן מוריד את האש בהתאם. פתאום הם בעולם אחר, וגם שם זה פשוט משובח.

Invocation (דוגמית)

Longing of the heart (דוגמית)

5
Dead Neanderthals – Worship The Sun

גם זה דואו, אבל בניגוד לשניים הקודמים לא מתאים לדבר עליהם במושגים של אינטראקציה ומשחקיות. כאן אנחנו מדברים על ארבעים דקות של התקפת תופים וסקסופון משותפת. זה האלבום הכי "כבד" ששמעתי השנה, ולא בכדי הם משייכים את עצמם למה שמכונה The New Wave of Dutch Heavy Jazz. ניאנדרטלים לא מתים, הם רק מתחלפים.

כולו להאזנה

4
Jake Xerxes Fussel – Jake Xerxes Fussel

עצם הבחירה של ג'ייק זרקסיז פאסל לקרוא בשמו לאלבום של קאברים לשירי בלוז ופולק (לא מוכרים יחסית) מעידה על כמה השירים האלה הם חלק מאישיותו. אחרת איך בחור צעיר שמתחיל את אלבומו עם המילים  "It's hippity hop to the bucket shop" יכול להישמע כל כך אותנטי. ב"אותנטי" רוצה לומר שהוא נשמע עכשווי ו- old timey בו זמנית. כל האלבום בעצם מצליח להיות מחובר לעבר ולהווה בו זמנית, וזה סוד הקסם שלו. וגם קול מצוין יש לו. והפקה נהדרת. ואורגן, כינור, סטיל-גיטר, מתופף מצוין… מומלץ מאוד. עוד אלבום שלא קיבל מספיק הערכה לדעתי השנה.

Star Girl

Pork and Beans

3
Bassekou Kouyate & Ngoni Ba – Ba Power

זה האלבום השני ממאלי. באסקו קויאטה מוכר כאיש שחישמל את הנ'גוני, כלי נגינה אקוסטי קטן בעל ארבעה מיתרים ממערב אפריקה. הגרסה החשמלית שלו הופיעה באלבום הבכורה של קויאטה לפני עשר שנים והשימוש בה משתכלל מאלבום לאלבום. בשלב הזה ארבעה נ'גוני כאלה מייצרים כל כך הרבה אנרגיה שאני חושב שאת האלבום הבא שלהם יפיק יצחק תשובה. ועוד לא אמרתי דבר על כלי ההקשה והשירה.
גם כאן, כמו במוזיקה של Tamikrest שמחת חיים מסתירה בחלק מהשירים טקסטים מלאי חרדה ופרנויה. לצד באסקו קויאטה ששר מופיעה גם אמי סאקו, אשתו שמכונה גם "טינה טרנר של מאלי". אני אישית פחות אהבתי את השירה של שניהם אבל גיליתי שזה טעם נרכש. המוזיקה, בכל אופן, מעוררת השתאות.

Siran Fen

ארבעה קטעים בהופעה חיה ב- KEXP

2
D'angelo – Black Messiah

האלבום השלישי של דיאנג'לו יצא בסוף דצמבר שנה שעברה והצליח ברגע האחרון להשתחל להרבה סיכומים. אמנם אנשים המתינו לו המון זמן המהירות בה הוא הגיע לטופ של רשימות רבות עוררה אצלי חשד כבד להייפ. זה הזמן להודות שלא רק שלא הייתי בין הממתינים, ברוב בורותי חשבתי עד אז שהוא מין גרסה אינטליגנטית יותר של אר. קלי.
כשהקשבתי לכמה קטעים כדי להבין מה הסיפור הדברים התערפלו עוד יותר. הייתי בטוח שבמקום שירים נוצצים ומבריקים שכולם שומעים אני נתקל לו-פיי שלהם. כאילו שבמהלך ההקלטות מיקמו את המיקרופונים בתוך ארונות ובתוך סוודר של דיאנג'לו. לי אישית לקח הרבה זמן להבין את הגאונות של האלבום הזה, אבל ברגע מסוים האסימון נפל ונשארתי פעור פה. זה אלבום קינטי ומגוון, עם סאונד שהוא הרפתקה לאוזניים, שירים מעולים, טקסטים, הכל. ליווה אותי כל השנה.

כולו להאזנה

1
Peter Brotzmann – Munster Bern
Oren Ambarchi / Jim O'rourke – Behold

הקשב ששני האלבומים האלה הוציאו ממני שייך לרגעי החסד המועטים שמצדיקים את שם הבלוג הזה, ולכן אני ממקם אותם יחד במקום הראשון. לשניהם נהגתי להקשיב במכונית וכל פעם שהתחילו להתנגן לא רציתי לשמוע שום דבר אחר.

פיטר ברוצמן נחשב לאחד הנגנים הברוטליים בפרי-ג'אז. אמנם אף אחד עוד לא מת מצרור סקסופון, אני חייב להודות שכאשר הקשבתי לפני כמה שנים ל- Machine Gun, אלבומו השני מ-1968 די נרתעתי. עכשיו האוזניים החדשות שלי מקבלות אותו בברכה להיכל התהילה הפרטי שלי. ברוצמן הופיע בישראל במרץ השנה עם המתופף פאל נילסן לאב. אני, שהכנתי את עצמי להתקפה בלתי פוסקת, הופתעתי מרוחב המנעד הרגשי ומריבוי הרגעים הליריים והמלודיים שהיו שם. באלבום הזה יש לא מעט מזה.
Munster Bern הוא תיעוד הופעת סולו בקתדרלת ברן בשוויץ. הקטע הראשון נפתח בקריאה טיפוסית שהפכה עבורי לסימן היכר שלו, אלא שהפעם הוא מנגן על טרוגטו, כלי נשיפה הונגרי ממוצא תורכי והצליל שלו מושך את המוזיקה לארצות האלה. בארבעת הקטעים הנוספים ברוצמן עובר בין סקסופונים לקלרינט. כל נשיפה שלו אקספרסיבית מאוד והחלל העצום של הקתדרלה הגותית, שמרים גבוהה לאוזני כולם כל תו ורחש, הוא כמו עוד שותף לנגינה. למרות שמדובר בכ-70 דקות של סולו אני לא מוצא כאן רגע משעמם אחד. כל אחד מהקטעים נשמע שונה ואף אחד מהם, למרות אורכם, לא ממצא את עצמו בתרם עת.

דוגמיות להאזנה

אורן אמברצ'י וג'ים אורורק הם שני אנשים מולטי-כישרוניים שיודעים לצרוב אוזניים לא פחות טוב ממלטף את הלב. אורורק מופיע ברשימות סיכום רבות השנה עם אלבומו Simple Songs, שמציג את הצד היותר נגיש שלו, יחסית. הוא גם המפורסם יותר מבין השניים, וגם אם שמו לא מצלצל מאוד מוכר אי אפשר לא להיתקל במשהו שהאיש היה מעורב בו (סוניק יות' או ג'ואנה ניוסום למשל).

הקרדיט על האלבום הזה ניתן לשניים שווה בשווה, ונכתב כך:

אמברצ'י – גיטרה, תופים וכו'
אורורק – סינתסייזר, פסנתר וכו'

אני אישית תופס אותו יותר כאלבום של אמברצ'י, כך לפחות זה נדמה לי מתוך היכרות עם עולמו המוזיקלי. באחד הראיונות איתו שקראתי אמברצ'י מספר על בתי קפה יפניים המכונים Jazz Kissaten המוקדשים להאזנה למוזיקה. המבקרים בו, בשקט מוחלט שנכפה עליהם על ידי כללי המקום, מאזינים לתקליטים אותם בוחר המארח תוך כדי לגימה מהמשקה שלהם. אמברצ'י מתאר את זה כחוויה טקסית ממש. האלבום הזה זורק אותי לחוויה שכזאת. מצב בו הכל הופך למשני פרט למוזיקה. שני הקטעים בו יוצרים מין חלל שעוטף את המאזין מהדקות הראשונות ולא מרפה עד הסוף. ההתחלה דורשת מעט סבלנות. הקטע הראשון מתחיל בצלילי רוח ופידבק עדין וסינתסייזר שמתקרב ומתרחק. אחרי כמה דקות מתגנבים בפייד-אין התופים. הקסם של המוזיקה כאן הוא בתנועה. בכלים שמופיעים פתאום, במשחקי קרבה וריחוק ובתחושה כללית של ריחוף. הקטע הראשון הוא אמביינטי יותר, השני הולך לכיוון של קראוט-רוק בזכות נוכחות גדולה יותר של תופים. ולאורך ארבעים הדקות יש צרימות קטנות ונעימות, רמיזות קלות לנויז, הבטחה שממומשת בדקות האחרונות של הקטע השני. טיסה נעימה. רות סוף.

Behold One
Behold Two

***

עוד אלבומים שאהבתי השנה (ודברים אחרים) אני מעלה בעמוד הפייסבוק של הבלוג

 

סיכום 2014 – אלבומים בריפיט

[פורסם במוזיקה להתעכב עליה באתר "הארץ"]

צילום: Stuart Addelsee, מתוך התערוכה The Obliteration Room של יאיוי קוסמה.

סתם קשקוש השם של הבלוג הזה. אני שומע כל כך הרבה מוזיקה חדשה בכל כך מעט זמן שלא ברור איך עדיין לא התפוצצתי. מדובר בהפרעת קשב חמורה. הפתרון – שני כדורי ריטלין, אחד בכל אוזן.

והנה מגיע דצמבר – חודש של חשבון נפש בו עלי להחליט איפה מדובר באהבה ואיפה בהתאהבות רגעית. אז כמו שכבר אמרתי בסיכומים הקודמים: היו יפים יותר, היו אמיצים יותר, אבל אלה הם האלבומים שחזרתי אליהם שוב ושוב במשך כל השנה.

רק עוד כמה הערות קטנות לפני:

* זאת הזדמנות בשבילי לכתוב על מוזיקה חדשה, משהו שעשיתי מעט מאוד במהלך השנה.
*  יש כאן לא מעט שמות שהיה קשה לתעתק לעברית. ויתרתי על הניקוד ועל כתיבה באנגלית בסוגריים. מקווה שיהיה בסדר.
* בזמן האחרון התגובות עוברות לפייסבוק, אבל אני אשמח לתגובות old school – בפוסט עצמו.
* בעיקר אשמח אם משהו מכאן יגיע לאוזניים חדשות.

אז הנה, סיכום אישי של מוזיקה להתעכב עליה מ- 2014:

– 16 –
Aldous Harding – Aldous Harding

הדבר הראשון שתפס אותי כאן זה המבטא. אלדוס הרדינג שרה במבטא ניו-זילנדי מקסים שירים אפלים ומסתוריים אותם היא מכנה "אגדות גותיות". היא בת 23 ואלבום הבכורה שלה נשמע כמו תקליט אבוד מ- 1970. אחד כזה שחולק את גורלו עם אלבומי הבכורה של ושטי בניאן ולינדה פרהקס – פניני פולק נשכחים שהתגלו עשורים מאוחר יותר.
הטקסטים שלה, לדבריה, הן וריאציות על אותם הנושאים עליהם כתבו מאז ומעולם: טוב ורע, חיים ומוות, תקווה וייאוש, אהבה ושנאה. אבל המילים כאן, למעט רגעים מסוימים, אינם הדבר להתעכב עליו. העיקר הוא בשירה. בקול המכשף שלה שכאילו נאסף מהטבע – משורשי עצים ואדמה, מפלגי מים, אבנים ומהרוח. רוב השירים מלווים בגיטרה עם מעט כלים אחרים וקולות רקע. רק Hunter בולט בהפקת אינדי-פולק עשירה ומעט זרה לאווירה הכללית. הסאונד הזה נשמע כמו צעד מתבקש אם תרצה לפרוץ לתודעה רחבה יותר עם אלבום שני. אני אישית מקווה שזה לא מה שהיא תעשה, אלא תהדק את כתיבת השירים שעדיין בוסריים מעט. מה שבטוח – מתכוון לעקוב.

Beast

Hunter

Stop Your Tears

 – 15 –
Nels Cline Singers – Macroscope

בפעמים הראשונות בהם הקשבתי ל- Macroscope תהיתי אם זה אותו האלבום שהאזנתי לו קודם. לא באמת ידעתי מה לצפות מגיטריסט ומלחין שבשלושה עשורים הספיק לנגן בכל ז'אנר אפשרי. את נלס קליין אני מכיר בעיקר כגיטריסט ווילקו והוא הופיע פעם אחת בבלוג, בסיכום 2012, כחבר בלהקתה של ג'ני שיינמן (שתופיע בהמשך הסיכום).
האלבום הזה הוא השישי של ה- Singers. מדובר בטריו: נלס קליין בגיטרות עם המתופף סקוט אמנדולה והבסיסט טרוור דאן. אליהם מצטרפים לחלק מהקטעים הפרקשניסט הברזילאי סיירו בפטיסטה, בת זוגו של קליין – יוקה הונדה שמנגנת על קלידים וסינתסייזרים וזינה פרקינס בנבל חשמלי. אף אחד מהם לא שר.
זה אלבום מרובה פנים, צבעוני ומעורר. מזגזג בקלות מג'אז לרוק, מלאונג' לפריק-אאוט ברזילאי. אפשר לומר שמדובר במוזיקה ניסיונית, אבל לא במובן של "בואו ננגן עם ספוג רחצה על צ'לו ונראה מה יקרה", אלא יותר במובן של "בואו נחבר מ'בירה (כלי הקשה אפריקאי שמכונה גם פסנתר אגודל) לאפקט פאז ונראה מה יקרה" או "בואו ננגן סמות'-ג'אז כמחווה לג'ורג' בנסון ובאמצע האווירה הנינוחה נבעיר סולו קצר א-לה ג'ימי הנדריקס". קטע הנושא של האלבום מוקדש לאומנית היפנית יאיוי קוסמה, שתמונה מהמייצג שלה נמצאת בראש הפוסט. מבט וירטואלי חטוף בשלל יצירותיה מעורר חלק מהתחושות שהאלבום הזה יוצר. הרפתקה מוזיקלית מסחררת של צלילים, צבעים ומצבי רוח.

Canalez Cabeza

– 14 –
Steve Gunn – Way Out Weather 
Steve Gunn & Mike Cooper – FRKWYS vol.11: Cantos De Lisboa

את הגיטריסט וכותב השירים סטיב גאן גיליתי בשנה שעברה עם Time Off, אלבום סולו ראשון בו הוא התחיל לשיר. כבר אז התרחב מעגל המעריצים שלו, אבל ה-שנה של סטיב גאן, עד כה, היא 2014, בה יצא אלבום שזכה לפופולריות והכרה עוד יותר גדולה, ועוד שני שיתופי פעולה ניסיוניים. מתוך השלושה לסיכום הגיעו שניים. אלבומים המאירים צדדים שונים של אותו היוצר. האמת, הייתי שמח לאיזשהו מיזוג ביניהם, למרות שאז בטח אתלונן על כך שהתוצאה לא אחידה מספיק.

ובכן, Way Out Weather הוא האלבום הכי נגיש שהוציא עד כה. גאן כתב והלחין שמונה שירי פולק-רוק, שמזכירים, למשל, את הרגעים היותר חשמליים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. קטעים מפותלים מרובי כלים עם שכבות של גיטרות ונגינה משובחת ביותר. חלק משירי האלבום הייתי מעדיף לשמוע בגרסאות רזות יותר, וזאת הסיבה שלקח לי קצת זמן להתחבר אליהם. לצדם יש כמה מהשירים הטובים ששמעתי השנה. במיוחד Milly's Garden שנשמע כמו קלאסיקה מיידית ו- Tommy's Congo הסוגר את האלבום בנימה יותר קצבית, היפנוטית ואינטנסיבית. אני רוצה לשמוע ממנו עוד כמה דברים בסגנון. אולי בשנה הבאה.

 Milly's Garden

Tommy's Congo

ב- Cantos De Lisboa גאן משחרר את הפן המאלתר והניסיוני שלו. לאור ההצלחה של Way Out Weather אני חושש שהאלבום הזה יהיה, לגמרי לא בצדק, רק הערת שוליים בדיסקוגרפיה הגדלה שלו.
גאן חובר למייק קופר, גיטריסט ותיק, שהוציא בשנות השבעים רצף של אלבומי פולק-רוק-ג'אז מצוינים ואחר כך פנה לכיוון אקספרמנטלי יותר. זה שיתוף פעולה שנוצר כחלק מפרויקט שמחבר בין מוזיקאים ותיקים לצעירים שהושפעו מהם. השניים שהו עשרה ימים בפורטוגל, הופיעו ובילו במועדוני פאדו – הסגנון המוזיקלי העממי נשאב לתוך האלתורים שלהם ואפשר לשמוע את המלנכוליות שלו בבירור בכמה רגעים באלבום. 

יש כאן שבעה קטעים מעניינים מאוד. הראשון הוא אלתור מתמשך של שתי גיטרות המתפתלות אחת לתוך השנייה. בשני, בצרוף צ'לו, הם יוצרים משהו שנשמע חלק מהזמן כמו הקרביים של Cello Song של ניק דריייק. אחר כך עוברים לקטע נויז ומיד אחריו ללב האלבום – קאבר מרשים מאוד לאחד מחלוצי הדלתא-בלוז, צ'רלי פטון. בקטע הזה ובשניים הנוספים מייק קופר שר. יתר האלבום ממשיך ומסתעף בשבילים שונים ומשונים והוא מומלץ מאוד למי שנהנה לטייל ללא מפה. בחושך.

Saudade do Santos-o-Velho

Pony Blues

– 13 –

Jenny Scheinman – The littlest prisoner

זהו אלבומה השמיני של ג'ני שיינמן והשני בו היא שרה, לעומת אחרים בהם היא מנגנת בכינור את הג'אז-פולק-קלייזמר בזכותו התפרסמה. Littlest Prisoner צנוע יחסית מבחינה מוזיקלית עם שבעה שירים-סיפורים ושלושה קטעים אינסטרומנטליים קצרים. שיינמן לא זמרת גדולה אבל יש משהו מאוד מושך בהגשה הצלולה שלה ובגוון הקול המרגיע. מנגנים איתה ביל פריזל ובריאן בלייד, שני נגני ג'אז ותיקים שמוותרים על האגו ומספקים ליווי צנוע ומינימליסטי. יש תחושה של חיבור הרמוני מאוד בין המוזיקאים, בלי שאף אחד מהם מנסה להתבלט.
פספוס משמעותי אחד באלבום הזה, שאני חייב לציין, הוא בחוסר ההלימה בחלק מהשירים בין התוכן לשירה. כאשר ג'ני מספרת על "האסירה הקטנה ביותר" שהיא עובר ברחמה של אמה הנידונה למאסר, ושרה בשם האם שורות כמו "כשיקחו אותה מהכלא האם עדיין תהיה שלי?" היא נשמעת מרוחקת ולא מחוברת רגשית. גם My Old Man המאוד מטריד מוגש משום מה בנימה משעשעת מדי. בשירים אחרים, שנכתבו מזווית אישית ויתר, כמו Just a Child האוטוביוגרפי, הכל יושב במקום. אלבום קטן ועדין, עם הרבה אוויר ואור, למרות הצללים שמבליחים פה ושם. אוהב אותו מאוד.

Run Run Run

Just a Child

– 12 –
Ethnic Heritage Ensemble – Black is Back

היה גם מעט ג'אז השנה, עם גיחות חובבניות למחוזות היותר חופשיים שלו.  אבל רק מעטים הגיעו לכאן.
Ethnic Heritage Ensemble זה הרכב שהוקם בשנות השבעים על ידי המלחין והמקישן (הנוסח העברי לפרקשניסט, מסתבר) קהיל אל-זאבאר, במטרה לשלב בין הג'אז האמריקאי המודרני לבין מקצבים וכלים אפריקאיים מסורתיים. את זה הם עושים עד היום, בהרכב משתנה, כשקהיל הוא החבר המקורי היחיד בו. זאת פעם ראשונה שאני נחשף לאיש ולמוזיקה שלו. קהיל עובר לאורך האלבום בין כלי הקשה מסורתיים לבין סט תופים סטנדרתי וזה מאוד משפיעה על אופי השיר. אלה בהם הוא מנגן, למשל, על מ'בירה או פעמונים הקשורים לרגליו (כמו בקליפ שבקישור) הם קטעים מבוססי גרוב, מהפנטים ומאוד פיזיים. בחלק מהם הוא שר, או לפחות משמיע קולות ואנחות למיניהן. כאשר הוא מתיישב מאחורי סט תופים המוזיקה נשמעת כמו ג'אז "סטנדרטי" יותר. אני לא בקיא מספיק אבל אנסה לדייק ואומר בהיסוס – הארד-בופ. השוני בין הקטעים יוצר מין אלבום מפוצל עם מעברים חדים מדי שמקשיב על האזנה רציפה. אפשר לחיות עם זה כי כל קטע מוצלח מאוד בפני עצמו. כמו לרקוד על אונייה באמצע האוקיינוס האטלנטי, כשאוזן אחת פונה מזרחה והשנייה מערבה.

 Black is Back

 – 11 –
Dean Wareham – Dean Wareham

Galaxie 500 זה אחד (מיני רבים) מהחורים בהשכלה שלי. את הצליל החלומי שלהם אני בקושי מכיר. כנ"ל לגבי דברים נוספים שדין וורהאם, הסולן והגיטריסט שלהם עשה מאז שהתפרקו ב- 1991. אבל אם לו מותר להוציא אלבום סולו ראשון בגיל 51, אז לי מותר להתחיל את ההיכרות כאן.
קולו הוא אחד היפים שליוו אותי השנה. הסאונד חם ולבבי, מחבר ברכות בין החלקים העדינים יותר של הולווט אנדרגראונד, סופט-רוק של שנות השבעים, דרים-פופ ואלקטרוניקה. ג'ים ג'יימס מ- My Morning Jacket שהפיק את האלבום, הזמין את דין והלהקה לחיות בביתו בזמן ההקלטות. החמימות הביתית מאוד ניכרת באווירה של האלבום, אפילו ברגעים בהם הגיטרות נשמעות כאילו הן מתות לפרוץ לאצטדיון. ג'יימס הצטרף אליהם גם בנגינה והמגע שלו ניכר מאוד, בעיקר בשירים בחצי השני. ככל שאני שומע את האלבום הזה יותר, כך אני מצטער יותר על ביטול ההופעה של וורהאם בישראל הקיץ.

Heartless People

I Can Only Give My All

My Eyes are Blue

Happy and Free

– 10 –
Jason moran – All Rise: A Joyful Elegy for Fats Waller

"פעם רקדו בהופעות ג'אז", אומר ג'ייסון מוראן בהקשר לפאטס וולר, הפסנתרן והמלחין האגדי ששימח אנשים בתקופת השפל הגדול. מוראן, פסנתרן ומלחין מוערך בעצמו, שמנגן, כמו רוב בני דורו, מול קהל יושב, מתאר את פאטס כמוזיקאי פופולארי שתמיד היה אחד מהחבר'ה, אחד ש"ינגן אצלך בבית ויגמור לך את כל האלכוהול".
ההיכרות שלי עם המוזיקה של פאטס היא כמו של הברנש הממוצע – מכיר את הלהיטים הגדולים בלבד כמו Honeysuckle Rose  ו- Jitterbug Waltz. מה שלא מונע ממני לטעון שמדובר במחווה מעולה מהתו הראשון ועד האחרון. מה שמוראן רצה להשיג באלבום הזה, שנולד תחילה כמופע, הוא להביא פרשנות חדשה לרוחו של פאטס כפסנתרן–בדרן. מוזיקאי וירטואוז חדשני לזמנו, שהביא שמחת חיים מתפרצת לבמה, לחנים אקספרסיביים, נגינת סטרייד מקפיצה, בדיחות, גלגולי עיניים, ריקודי גבות וחיוך מאוזן לאוזן. כל זה ברצינות ומסירות גמורה.
שותפה של מוראן לעבודה על האלבום, שגם מתארחת בכמה מהשירים, היא מ'של נדגאוצ'לו, זמרת-יוצרת רב-גונית שנעה בחופשיות בין סול, רוק וג'אז. מ'של, הנוטה בדרך כלל לשירה עכורה מעט, משחררת כאן את הפאטס הפנימי לכמה ביצועים ווקאליים נהדרים. על הסאונד השמנמן והנוצץ אחראי בוב פאוור, מפיק היפ-הופ, שמוכר בזכות עבודה עם ה"רוטס", אריקה באדו ו"הטרייב קולד קווסט". מוראן מנגן בקלידים על שלל הסוגים שלהם, מגובה ברית'ם סקשן וכלי נשיפה, ועובר בקלילות על פני כמעט מאה שנים של היסטוריה מוזיקלית: מסטרייד לפאנק, מסווינג לסול, מהארד-בופ לאר-אנד-בי. לא הכל כאן באמת רקיד, אבל ללא ספק משמח, גם בקטעים היותר מהורהרים שלו.

Ain't Misbehavin

– 9 –
Big blood – fight for your dinner vol. 1

Big Blood הם כאלב וקולין, זוג נשוי מפורטלנד, היוצרים יחד פולק פסיכודלי ומסתורי. הם מקליטים ומוציאים באופן עצמאי את המוזיקה שלהם על קסטות, דיסקים ותקליטים מ-2006. רובה ניתנת להורדה חינם ברשת. גם האלבום הזה.
Fight For Your Dinner הוא לא אלבום אולפן רגיל (גם כזה הם הוציאו השנה, אבל אותו אהבתי פחות), אלא אוסף של קטעים ישנים, גרסאות אלטרנטיביות, הקלטות ביתיות ושירים חדשים. זה האלבום הראשון שלהם לו אני מאזין ברצף, ואם תשאלו מעריצים ותיקים של ההרכב (קודם נראה אתכם מאתרים כאלה) כנראה שהם ימליצו להתחיל ממקום אחר להיכרות ראשונית. אני לא מתלונן. יש כאן כמה שירים משובחים ביותר, מהטובים ששמעתי השנה, וגם הקטעים הפחות חזקים משמרים אווירת לו-פיי ביזארית, משחקית ואפלה. למרות שמדובר באוסף מקוטע ומפוזר, הוא מצליח להישמע אחיד למדי. מה שמחזיק את הכל ביחד, פרט לשכבות של צלילים אקוסטיים וחשמליים וקולות רקע מוזרים, הוא קולה הגבוה של קולין הנטוע עמוק במסורות פולק אמריקאי. האלבום כולל גם כמה קאברים מעניינים, בין היתר למיסי אליוט ולולווט אנדרגראונד. זהו פולק אקספרמנטלי שמרומם את הנפש כמו טיול בגן של עשבים שוטים.

האלבום המלא

– 8 –
Kazanchis + 1 – Dinkenesh

החיבור בין מוזיקה אתיופית ומערבית ממשיך לצבור תאוצה בשנים האחרונות, עוד ועוד הרכבים חדשים נוצרים, רק שחלקם הגדול נשמעים דומים אחד לשני, מין גרסה מודרנית לסאונד האתיו-מערבי שנולד בשנות השישים והשבעים, בתקופה המכונה כיום "תור הזהב של המוזיקה האתיופית". לכן כיף גדול לגלות מוזיקאים ששואבים משם את השראתם אבל לא נשארים באותו המקום.
Kazanchis +1 הם הרכב שהתחיל משלישייה: מלסה אסממה, מוזיקאי אתיופי, זמר ונגן קראר (מעין נבל קטן בעל שישה מיתרים) עם קריירה בינלאומית של עשור לפחות, יירון ויסר, נגן סקסופון וקלידים שמגיע מסצינת הפאנק הדנית, ופביאן דושקומבס, מתופף מצרפת. להרכב קראו על שם הרובע באדיס-אבבה בו נפגשו השלושה – קזנצ'יס. אחרי אלבום הבכורה הצטרף אליהם ה"פלוס אחד" – נגן המסינקו (כלי בעל מיתר אחד בלבד עליו מנגנים עם קשת) אנדריס חאסן.
Ethiopian traditional impro punk – כך הם מכנים את המוזיקה הבלתי ניתנת להגדרה שלהם. הייתי גם מוסיף פרי-ג'אז בלי להסס. אבל גם זה לא אומר הרבה. צריך לשמוע, ועדיף כמה שירים ברצף כדי להבין את רוחב היריעה המוזיקלית של ההרכב הזה.

האלבום המלא

– 7 –
Half Japanese – Overjoyed

"ג'וי זה ג'וי" כתב לב טולסטוי, או משהו כזה… ואובר-ג'וי מה זה? אובר-ג'וי זה לשלוח למישהי צליל לא מכוון אחרי שנים של חוסר ודאות – שזה בדיוק מה שג'אד פייר עושה כאן. אובר-ג'וי זה "להחזיק מפרט ביד אחת וגיטרה ביד השנייה ובתנועה קלה לשלוט בעולם" – כדברי אחיו, דיוויד. אובר-ג'וי זה להכין דילגית מהרצועה של האייר-גיטר, למעוד, ליפול ולדמם שוקולד מהאף.
Half Japanese הוקמה בחצי השני של שנות השבעים על ידי ג'אד ודיוויד פייר, שני אחים שלא עשו עניין מכך שאינם יודעים לנגן ולשיר. להיפך, אי ידיעה של אקורדים, לדברי דיוויד, פותחת בפני המוזיקאי אין סוף אפשרויות. מאז הם הקליטו שלושה-עשר אלבומים של גראג'-פאנק-ג'אז נאיבי ומאני ולמדו לנגן קצת יותר "נכון" אבל לא ויתרו על הגרעין החובבני. דיוויד, שמעדיף להיות בבית, כבר מזמן לא חבר פעיל בלהקה אלא מופיע איתם רק כאשר הם בסביבה. ג'אד ממשיך ליצור ללא הפסקה, לבד או בשיתופי פעולה שונים.
Overjoyed הוא אלבום ראשון מזה 13 שנה והוא שונה יחסית מהדברים שעשו בעבר (פרט ל- Charmed Life מ- 88') מכיוון שבמקום הרישול וסאונד הלו-פיי שמאפיין אותם, הנגינה כאן די מהודקת והצליל עשיר ומלא יותר הודות להפקה של ג'ון דיטריך מ- Deerhoof. הכל יחסי כמובן.
הסאונד החיוני מתאים מאוד לטקסטים שמתפקעים מאופטימיות. שלושת השירים הראשונים באלבום הם טור-דה-פורס של שמחת חיים רועשת ומתפרצת שמובילים במעבר חד לקטע אפל ואגרסיבי המזכיר דברים כבדים יותר שעשו בעבר. יתר השירים מדלגים להם, באווירה שמשית, מרגוע לקצבי. גם כאשר הם מדשדשים בכמה מקומות, רמת האדרנלין עדיין נשארת גבוהה. הטקסטים לרוב סכריניים ביותר, מעודדים לתפוס את הרגע, להיות הכי טוב שאפשר, לאהוב מכל הלב ולהוסיף תפוחים לפאי לימון… מכיוון שאת כל זה שר איש בן שישים עם קול מאנפף וגיטרה לא מכוונת זה עובד. הגיוני, לא? עבור כל מי שעדיין יש בתוכו ילד המשוכנע שקשקוש בלבוש זו יצירת אומנות – כן! Hapiness is Victory, Yeah

 In It's Pull

Do it Nation

The Time is Now

 – 6 –
Carla Bozulich – Boy

קרלה בזוליך מכנה את Boy אלבום הפופ שלה. ואכן, למרות כל מה שאומר בהמשך, מדובר באלבום נגיש למדי. על קרלה שמעתי לראשונה רק השנה. היא מוזיקאית ותיקה שפעילה מתחילת שנות השמונים במגוון ז'אנרים – מקאנטרי אלטרנטיבי עד אינדסטריל ונויז.
באלבום הזה יש את כל הרכיבים האלה ועוד, מהם היא יוצרת עשרה שירים קונבנציונליים יחסית. זה אלבום אינטנסיבי מאוד, אלגנטי ואפל, לעיתים נוגה, לעיתים מאיים, מלא בצלילים מתכתיים או עמומים שמתגנבים משום מקום. התופים והבס משחקים תפקיד מכריע בחלק מהשירים, לא ככלים ריתמיים אלא כמארגנים ואוספים את כל צלילי הגיטרות, הסינתסייזרים והסימפולים שמבליחים לאורך האלבום. מחזיקים ומקרקעים את השירים ומונעים מהם להתפרק. בתוך כל הכאוס המאורגן למחצה נמצא קולה העמוק וחסר הגיל של קרלה.
מוזיקה היא כל חייה. מגיל 21 אין לקרלה מקום מגורים קבוע, היא נעה בעולם בעקבות המוזיקה שלה, מקליטה ומופיעה, ישנה בבתים של אנשים אותם מכירה יותר או פחות. על האלבום הזה אומרת: "השירים האלה מהדהדים את מה שאני חושבת עליו בזמן המסעות שלי". בשנה האחרונה קרלה איבדה שני חברים שמתו בטרם עת, ואת האלבום הזה היא מקדישה לנערים האאוטסיידרים שפקדו את ההופעות שלה באזורים היותר קונסרבטיביים של ארה"ב בשנות התשעים. ספציפית לאותם נערים, שכמו חבריה, גדלו ומתו בטרם עת. זה הרגע להזכיר שוב שמדובר באלבום נגיש למדי למרות כל מה שכתבתי.

Ain't no Grave

Lazy Crossbones

One Hard Man

– 5 –
Marius Neset & Trondehim Jazz Orchestra – Lion

הבחור הצעיר והחמוד הזה הוא בין מוזיקאי הג'אז הבודדים שאני עוקב אחריהם. מריאוס נסט, בן 29, סקסופוניסט ומלחין נורבגי שהעיף אותי עם Golden Xplosion, איתו פרץ לתודעה בינלאומית ב- 2011. שנה לאחר מכן הזכרתי בבלוג את אלבומו המשותף עם נגן הטובה דניאל הרסקדל – יצירה קרירה, אצילית ויפה לסקסופון וטובה בלבד. לאחר מכן, ב- 2013, נסט הוציא את Birds, אלבום שאפתני מאוד עם הרכב עתיר נגנים שזכה לשבחים רבים וכישורי ההלחנה שלו עוררו השוואות לאיגור סטרבינסקי, סטיב רייך, ויין שורטר, גיל אבנס ופרנק זאפה. שם קצת איבדתי אותו מכיוון שלמרות העושר המוזיקלי התוצאה הסופית נשמעה לי מחושבת וסטרילית מדי.
את המוזיקה ל- Lion, הנוכחי, נסט הלחין ב- 2011, לקראת הופעתו המשותפת עם תזמורת הג'אז של טרונדהיים. הרכב משתנה של נגנים צעירים ומוכשרים שמתחילת שנות האלפיים מלווה סולנים מתחלפים, בין היתר את צ'יק קוריאה, פט מתיני וג'ושואה רדמן. הקטעים הוקלטו לאחרונה מתוך געגוע ורצון לשמר את מה שנוצר שם. שלושה מתוך שבעת הקטעים מוכרים כבר מאלבומים קודמים של נסט. הקו המוזיקלי כאן דומה ל- Lion, אותו כאמור אהבתי פחות, אבל יש בקטעים האלה משהו חיוני יותר שלדעתי עובד טוב יותר. התוצאה הסופית היא רצף של קומפוזיציות מתפקע מרעיונות ומלא חיים. מוזיקה מוקפדת ומחושבת עם רגעים פרועים שכל האזנה בה מגלה משהו חדש.

Birds

 Golden Xplosion

– 4 –

Angel Olsen – Burn Your Fire for No Witness

משהו מיוחד מתרחש אחרי כחצי דקה לתוך Unfucktheworld, השיר הראשון באלבום. הוא מתחיל מפריטת גיטרה מונוטונית בשני אקורדים. אנג'ל אולסן נכנסת בשירה אדישה, חצי מנונמנת, הולמת מאוד את איכות ההקלטה הבינונית. ואז, פתאום, ללא שום הכנה מוקדמת, משהו מתהפך – הקול שלה נפרש, גדל ומשתנה לגוון ג'אזי מהמם ביופיו. המעבר הזה הוא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ששמעתי השנה. בקטע הזה וביתר שירי האלבום, שהנושא העיקרי בו הוא בדידות, אנג'ל אולסן בוערת גם כאשר אף אחד לא רואה אותה.

בת 27, זה אלבום האולפן השני שלה. הקודם היה אלבום פולק לו-פיי קטן ואינטימי. כאן הסאונד מלא, עשיר וחשמלי יותר, שבכל זאת מצליח לשמור על איכות אינטימית. הקול שלה משנה את צורתו כל הזמן – עובר מבלדות רוק מדממות, לפופ מתוחכם של שנות השישים, ג'אז ישן וקאנטרי. למרות היכולות הווקאליות היא לא יוצאת מגדרה ומשוויצה בקול שלה ולכן השירים מצליחים לשמור על אחידות ולכידות. זמרות כאלה בדרך כלל מתקיפות את האוזניים בצליל מלוטש עד כאב. כאן ההפקה משאירה שכבת אבק דקיקה מעל לזוהר. קדימה, שמישהו כבר יביא אותה לארץ!

האלבום המלא

 – 3 –

Mac Demarco – Salad Days

My salad days
When I was green in judgment: cold in blood
[Antony and Cleopatra, William Shakespeare]

 לפני שנתיים, בגיל 22, עם אלבומו "2", מק דמרקו נגע בתהילה והתהילה נגעה בו בחזרה. צבטה אותו בלחי ואז גילתה שזו בכלל לחי של תחת. איבר שרואים לא מעט בהופעות שלו. כך מספרים לפחות. כאן בישראל לא ראינו, כי ההופעה שהייתה אמורה להתקיים באוגוסט הועברה למועד לא יודע. אלבומו השני (או השלישי, תלוי איך סופרים) הוא אלבום הפופ של השנה מבחינתי. בליווי של גיטרות מנצנצות וסינתיסייזרים שניגרים לאט כמו דבש, הוא שר שירים אישיים בשבח האהבה ובשבח האיטיות אותם הקליט אחרי סיבוב הופעות מתיש.

האלבום המלא

– 2 –
Noura Mint Seymali – Tzenni

 

איך אני מתאר את זה? אתחיל בהצצה בוויקיפדיה. הרפובליקה האסלמית של מאוריטניה נמצאת בצפון מערב אפריקה. היא גובלת במאלי, אלג'יריה, סנגל וסהרה המערבית (שנמצאת בשלטון מרוקו), וצידה המערבי פונה אל האוקיינוס האטלנטי. אני אוהב כשמוזיקה מלמדת אותי גאוגרפיה!
בניגוד לשכניה, מוזיקה מאוריטנית כמעט ולא מוכרת במערב. כנקודת מוצא אפשר להתייחס לצלילים המגיעים אלינו בשנים האחרונות ממערב סהרה (טינאריוון, בומבינו, מרים חסן). יש כאן את התמהיל המיוחד של מוזיקה מקומית, בלוז ופסיכודליה. האסוציאציות האישיות שלי הולכות גם למוזיקה מרוקאית – משהו בשירה החזקה של נורה מינט סיימאלי ובמלודיות לוקח אותי לשם, או יותר נכון, למה ששמעתי בתור ילד שעלה מברה"מ בבית שאן. בטח גם משהו מהרגשות המעורבים שמתלווים לתחושת הזרות מתערבבים עם זה.
המוזיקה כאן, כמו שאני מבין, היא מאוריטנית מסורתית עם רית'ם סקשן מערבי וכלי נגינה אקוסטיים מקומיים אותם "חשמלו" במיוחד. נורה מנגנת על ארדין, כלי מיתר ארוך צוואר עם גוף חצי עגול, עליו במאוריטניה מנגנות נשים בלבד. ג'ייש אולד צ'יגלי (הסיכוי שאני מאיית את זה בלי טעויות בשלב הזה קלוש), שהוא גם בעלה ואבא לארבעת ילדיה, מנגן על דיטניט, כלי דמוי גיטרה וגם על גיטרה מערבית שעברה התאמה לנגינה על סולמות מוריים. מתוך הסאונד הדינמי והפסיכודלי שהלהקה הזאת מפיקה מתפרצת השירה החזקה והמסחררת של נורה מינט סיימאלי. היא שרה בשפה שאינני מבין, על נושאים כמו "אהבה, הנביא מוחמד, חולי, כדור הארץ והיסטוריה". שהם בעצם (תחליפו את מוחמד, אם תרצו, בנביא המועדף עליכם) נושאים אוניברסליים למדי. שם האלבום היא מילת רבת משמעות המסמלת תנועה מעגלית, סחרור, גם פיזי וגם נפשי, ואין שם הולם יותר כדי לתאר את מה שנוצר פה. 

 Eguetmar

Habebeb

Tzenni

– 1 –
Lucinda Williams – Down Where the Spirit Meets the Bone

אלבום כפול בו עשרים שירים של זמרת בת 61 זו לא הבחירה המתבקשת למקום הראשון. ובכל זאת אין לי ספק לגבי מיקומו כאן. למעט הפתיחה האקוסטית המרשימה, אין באלבום הזה אף שיר שתופס מיידית. זה אלבום שזקוק לזמן על מנת להיספג ולגעת עמוק. ולמרות אורכו, במקום להיות עמוס ושאפתני, כיאה לאלבומים כפולים, הוא מצליח להיות נדיב ומעורר הכרת תודה.
האלבום מתחיל בהקלטת דמו שהוחלט להשאיר כפי שהיא. לוסינדה, עם גיטרה בלבד, שבשלב מסוים הופכת להיות כל כך לא מורגשת שהשיר נשמע כמו א-קפלה, מלחינה לראשונה טקסט של אביה, המשורר מילר וויליאמס. Compassion מעודד לחמלה ללא תנאי, מדבר על האזורים הנסתרים של הנפש, בהם נותרו סימנים של מה שאף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה.
לוסינדה וויליאמס היא אחת מכותבות השירים הטובות שאני מכיר. באוצר מילים מצומצם למדי היא מצליחה, וכאן אני מצטט את מה שאמר עליה אביה: "להגיע לחלקים הבסיסיים ביותר של החיים". אם להתמקד רק בטקסטים, נראה שמדובר באלבום די טעון שעוסק בפגיעות, נבגדות, אבדן, חרדה, כעס וסגירת חשבונות. אבל לא רק. לוסינדה, בפרפרזה על שיר של לאונרד כהן, יוצרת סדקים דרכם נכנס האור. מעודדת, מרגיעה ומנחמת. ואפרופו סדקים, גם הקול שלה נעשה מלא בהם עם הזמן ובעיני זה מאוד הולם אותה.
ויש את המוזיקה. אף שיר כאמור לא בולט באופן מיוחד, אבל בהאזנות חוזרות כל אחד מתגלה כעומד בפני עצמו. שבעה גיטריסטים מנגנים באלבום הזה. ביניהם – טוני ג'ו וייט, ג'ונתן ווילסון וביל פריזל (שהוזכר כבר כאן באלבום של ג'ני שיינמן), גיטריסט ג'אז שהמחוזות המוזיקליים האלה לא זרים לו. בנוסף ניגן בכמה שירים איאן מקלגן, קלידן ה- Faces וה- Small Faces שנפטר בדצמבר השנה. האלבום נמצא כל הזמן בתנועה מלייד-בק לקצבי, עם גיחות לאזורים מובהקים יותר של רוק, בלוז או גוספל, אבל בגדול שומר על צליל אחיד, זורם ועוטף של קאנטרי אלטרנטיבי.
השיר האחרון הוא קאבר לג'יי ג'יי קייל המנוח. Magnolia בביצוע יפהפה שנמתח ספונטנית באולפן לעשר דקות, עם משב רוח ג'אזי מהגיטרה של ביל פריזל. הסיום הזה מוביל גם להבטחה לאלבום חדש שיצא בקרוב, ואמור לכלול עוד מהנגינה שלו בקטעים שהוקלטו ולא נכנסו לאלבום, הכוללים גם קאברים לולווט אנדרגראונד, ברוס ספרינגסטין ומיסיסיפי פרד מקדאוול. יש למה לחכות.

Something Wicked This Way Comes

Magnolia

Foolishness

Temporary Nature of Any Precious Thing

Compassion

 * * * 

לסיכומים קודמים:

2012 –  חלק 1 / חלק 2 / חלק 3
2013 – חמישה אלבומים להתעכב עליהם
2013 – חלק 1 / חלק 2 / חלק 3

תשעה שירים מהשנה שחלפה

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

זאת פעם ראשונה שאני מסכם שנה במוזיקה ישראלית.

לא עשיתי את זה עד עכשיו מכיוון שאני לא עוקב מספיק אחרי דברים שנעשים בארץ על מנת לברור ולבחור את הבולטים ביותר. הרגלי ההאזנה שלי כוללים אלבומים ישראלים בודדים כל שנה ולא יוצא לי להיות בהרבה הופעות חיות שהן חלק חשוב למי שרוצה להבין מה קורה במוזיקה מקומית. ובכל זאת, אני רוצה לתת מקום לכמה שירים שמשכו את תשומת לבי יותר מאחרים. הסיכום הזה אישי, מפוזר בין המיינסטרים לשוליים ויש בו ריבוי שפות מאוד משמח. לצד שירים בעברית יש שניים באמהרית, אחד בפרסית ואחד ברוסית (וזה לא "נדלן" של "לא כוחות").

שתהיה האזנה טובה ושנה טובה.

  

אסתר רדא – ננו ניי

יום אחד, אני מקווה, מוזיקה אתיופית ואלמנטים ממנה יהיו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. עד אז, צעד אחר צעד. בהקשר הזה הכניסה של "ננו ניי" לפלייליסט של גלגל"צ זו הצלחה תרבותית, קטנה אבל חשובה. מדובר בשיר הראשון הכולו באמהרית בלב המיינסטרים. אני מניח שהצלחתה של אסתר רדא עצמה תרמה לכך, וגם העובדה שקטע ממנו מוכר לכל מי ששמע את "ממעמקים" של עידן רייכל. ובכל זאת, בשורה התחתונה, המון אנשים נחשפו אליו השנה. ולמה הוא כאן ברשימה? כי רדא והלהקה מגישים אותו בעיבוד פאנק מהודק ומלא ניואנסים, עם קצב שקשה לעמוד מהפתיחה המקפיצה ועד הכסאח המאורגן בסופו, כן ירבו!

* המקור – מולקן מלסה

קוב – פתאום את

יכולתי לבחור כל שיר מתוך אלבומו החמישי של קוב "תוגת המפסידים" ולומר עליו פחות או יותר את אותם הדברים: אם הסאונד היה מלוטש יותר, והיה שר אותו, נגיד, ברי סחרוף, היו מריצים אותו ברדיו עד שהיה נופל מהרגליים ואז חיילים ותרמילאים היו מרימים אותו ונושאים אותו בעיניים נוצצות בלי לפספס אף מחיאת כף.
אז טוב שזה לא קרה. אני אוהב את איך שקוב שר, את העוקץ שבקול שלו ואת הצליל המעט דהוי של האלבום. יש שם שישה כמעט-להיטים וגם גרסה חולמנית-חרדתית ל"על כל אלה".

להאזנה לכל האלבום

מורין נהדר –  לאלאי

 

הורים, בואו נודה בזה, אי אפשר לעשות רומנטיזציה לשירי ערש. הניגון הזה שעוטף את העולל הרך בשמיכה מוזיקלית ושולח אותו רגוע ונינוח לשנת הלילה, זו פנטזיה שמתגשמת יום כן, יומיים לא (ואני עוד אופטימי). ועדיין, להקשיב לביצוע א-קפלה של מורין נהדר לשיר ערש פרסי ישן, מחבר בדיוק לפנטזיה הזו – של קול רך ועוטף שאין דבר מלבדו בתוך החשכה.
את השיר הכרתי  דרך "בת המקום" – אוסף שירת נשים של "קפה גיברלטר", שמתחיל, אגב, עם "ננו ניי" של אסתר רדא. מורין נהדר, ילידת אספהאן, הוציאה לאחרונה אלבום של פיוטי יהודי פרס, בשם "ישנה בחיק ילדות". חמישה שירים מתוכו אפשר לשמוע כאן. 

נקמת הטרקטור ושלמה בר – כתונות פסים

 

הישג גדול לשלמה בר ונקמת הטרקטור בכך שגרמו לי להתאהב בטקסט הזה למרות שלמדתי אותו בתיכון. שיר חגיגי על טבע, מחזוריות ויין, בדיוק לתקופה הזו של השנה, שנכתב על ידי משורר יהודי-ספרדי משה אבן עזרה אי שם במאה ה-11 או ה-12. מתוך "מה לאהובי" של נקמת הטרקטור המוקדש כולו לשיריו. הלחן של אבי בללי והשירה הנפלאה של שלמה בר, שמדגיש כל צליל וכל מילה הופך את "כתונת פסים" לשיר שכבר מהאזנה הראשונה נשמע כאילו היה כאן תמיד.

 להאזנה לכל האלבום

הפה והטלפיים – אני הולך לשרותים

בעניין כמה  מהסעיפים בקוד של הפה והטלפיים:

1. שאפו על ההתמדה.
3. אכן, אין על קסיו, וגם לא על זמזום הגיטרה של רם אוריון בשיר הזה.
7. לא מובן לי מכותרת האלבום אם הם בתחת או מתחת.
8. כמעט ושמתי פה את שיר הנושא של האלבום הקודם. הוא יפה ממש.
10. חבל על "אנובה", דווקא אחלה לייבל.
14. זהו בעצם השיר "אשר פונה ישירות אל נציגה דמיונית של המין השני בשורה של טענות".

 להאזנה לכל האלבום

Fedorov & Kruzenshtern – U

השיר הספציפי הזה כאן בזכות הגיטרות המשובחות לאורכו ולרוכבו. מיקומו בסיכום הזה לא מובן מאליו. מדובר באלבום הפונה לקהל הרוסי (לאו דווקא מישראל). שיתוף פעולה בין איגור קרוטוגולוב וגיא שכטר – חלק מההרכב הישראלי האקספרמנטלי "קרוזנשטרן ופרוחוד" לבין לאוניד פיודורוב, מוזיקאי רוסי ותיק ומוערך המגיע לעיתים קורובות להופעות בישראל, סולו או עם להקתו "אאוקציון". מכיוון שאני לא מוצא הגדרה טובה יותר, אתאר את המוזיקה הזו כרוק אלטרנטיבי, בו כל אחד מהצדדים מוותר קצת על המוזרויות שלו ונפגש איפשהו באמצע. הוא יצא בלייבל המקומי המצוין Auris Media ולכן מבחינתי נחשב לאלבום ישראלי לכל דבר.

להאזנה לכל האלבום – Eveywhere

* איגור קרוטוגולוב וגיא שכטר עומדים מאחורי תזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב, חבורה שעושה מוזיקה שתגמול את הילדים שלכם ממיכל הקטנה. הופעה שלהם השנה הובילה אותי לכתוב את הפוסט ההרפתקני הזה.

Zvuloon Dub System – Yene Almaz

עוד אלבום שהקשבתי לו הרבה השנה הוא Anbessa Dub. הרבה דאב אין שם, אבל יש חיבור מוצלח בין רגאיי למוזיקה אתיופית בהפקה צלולה ועשירה, קטעים מקוריים לצד קאברים, אמהרית ותיגרינית והרבה אורחים, בין היתר אחד מהזמרים הגדולים של אתיופיה, מחמוד אחמד, שהופיע השנה בירושלים.
Yene Almaz סוגר את האלבום. הוא מאט את הקצב ומקרב לאווירה המשכרת של דאב. הצליל הצורם והמהפנט ששומעים לאורכו מגיע ממסנקו (סוג של כינור חד מיתרי) עליו מנגן מוזיקאי בשם דג'ן מנצ'לוט.

להאזנה לכל האלבום – Anbessa Dub

דויד פרץ – למכור את נשמתי לשטן

השנה היה עמוד הבנדקמפ של דויד פרץ שוקק חיים. הקלטות חדשות לצד ישנות, הופעות חיות וניסויי אולפן, קטעים אינסטרומנטליים ושירים עם מילים. אם ספרתי נכון, מדובר בעשרה אלבומים מלאים ומיני אלבומים שיצאו השנה. אני אוהב במיוחד את קטעי הגיטרה והקלידים שנעים על רצף של בלוז, פולק ואמביינט (על אחד מהם כתבתי את הפוסט הלפני אחרון).
השיר הזה הוקלט, יחד עם שלושה נוספים, במועדון הציקלורמה של מרכז הצעירים בבאר שבע כחלק מפרויקט הטלוויזיה שלהם. כל הנגנים שם, כולל דויד פרץ חיים כיום בבאר שבע. התוצאה – בלוז ישראלי מלא חיים.

להאזנה לכל האלבום

עמיר לב – חזי ורות

אסיים עם "חזי ורות", מתוך ה-אלבום של השנה מבחינתי. 11 שירים שמגיעים בזמן הנכון במקום הנכון, ויש בהם את כל מה שלמדתי לאהוב אצל עמיר לב. הקול הנמוך, הגיטרות, היכולת לתאר בפרטים קטנים ובמילים בודדות עולם ומלואו, לעורר חוויות חושיות ורגשיות כבדרך אגב, והאנשים השקופים, אלה שבדרך כלל לא כותבים עליהם.
ב"חזי ורות" לקח לי זמן להבין על מי ועל מה הוא שר. ערבים – יהודים, ברור, אבל מה בדיוק? ומה זה המספרים האלה? ואיפה הוא עצמו עומד? בלי להבין את כולו נזכרתי בשיר מיד אחרי שראיתי כיצד פורסמו השמות הפופולריים בישראל בשנה החולפת. אבל העיקר שכולם יודעים איפה החומוס הכי טעים.
בחרתי בשיר הזה גם בזכות הויולה של גליה חי, שמצליחה להיות יותר קומוניקטיבית מהטקסט כשהיא עוברת לאורך השיר בין מערבי לערבי עד שמתפרצת בצליל של סירנה בסיום. הנגינה שלה כאן היא הרגע האינסטרומנטלי הטוב ביותר של השנה מבחינתי.

 להאזנה לכל האלבום

ימי סלט, לילות ניקוטין

דן שילון: קובי אור, איך היית מתאר את הצליל שלו?

קובי אור: הבחור הזה נשמע כמו עירוב בין לו ריד ואיאן דיורי במוזיקה שהקלידים הולכים מתחת למים ולא נשמעים. *

הראל סקעת: לרוב אני מבין שאני לא מבין את קובי, אבל בזה אני מסכים איתו. חוץ מדבר אחד – מק דמרקו הוא ילד.

רון בן ישי: אני מוכרח לשאול אותך שאלה הראל. תגיד לי, למה אתה קורא לו ילד? כי הוא קנדי? שיעשה עליה ותראה איך זה יעבור לו. נעשה ממנו גבר צעיר שלא צריך יד מלטפת ולא צריך להנמיך אותו. אולי אז יפסיק עם הגיהוקים האלה באמצע ההופעות. שלא לדבר על האינצידנט המזעזע עם המקל תופים. זה לא הולם, הרי השירים שלו כל כך נוגים ומלודיים, ממש כמו השירים שלך הראל.

שלי יחימוביץ': שניכם צודקים. יש לזכור שבקנדה זכרים בגיל הזה יכולים לנוע בחופשיות על הציר של ילד-נער-גבר כי אין להם חוק גיוס חובה. וזה בדיוק מה שהבחור הזה עושה. בחן רב אני חייבת לציין. 

רבקה מיכאלי: הוא רק בן 24 תראו את ההתקדמות. אמנם חלק מהשירים שלו דומים אחד לשני, אבל  זה לא נורא כי נכון להיום אף אחד לא נשמע כמוהו. הסאונד שלו הוא כמו זרזיף של לימונדה קרה ביום קיץ חם, על העורף, מתחת לחולצה. ושימו לב, איך באלבום המלא הראשון שלו "2" מק מתנצל בפני אמו על ההתנהגות המביכה שלו, ובאלבום הבא, "סלד דייס", הוא שר "הו אמא, אני מתנהג כאילו חיי כבר נגמרו". אם זו לא התבגרות אז אני לא רבקל'ה. ועדיין, הוא ילד!

רו בן ישי: סליחה אבל כל זה מתוחכם מדי בשבילי…

דן שילון: בקיצור, ב- 13.8.14 היוצר הצעיר והמצליח הזה בבארבי. ובנתיים תרשו לי להכניס כאן אתנחתא שהיא בוודאי תהנה את כולנו…"

.

אני מכבה את הטלוויזיה והולך לסיים את המיקסטייפ שהכנתי מהשירים שלו.

אחר כך מגלה שההופעה נדחתה למועד לא ידוע, מקלל ובוכה.

משאיר את המיקסטייפ ( + האלבומים המלאים להאזנה בלחיצה על הקישור).

* הציטוט (המבריק והכל כך מדויק) של קובי אור אכן נכתב על ידו

Cooking up something good [2] 2012

Passing out the pieces [Salad days] 2014

Annie [2] 2012

Cocaine (live) [Live at Russian Recording] 2013

She's really all I need (live) [Live at Russian Recording] 2013

Rock 'n Roll night club (live) [Live at Russian Recording] 2013

Freaking out the neighborhood [2] 2012

Salad Days [Salad days] 2014

Ode to Viceroy [2] 2012

Moving like Mike [Rock 'n Roll night club] 2012

Me and Jon, Hanging on [Rock 'n Roll night club] 2012

Chamber of reflection [Salad days] 2014

Eating like a kid (Cum on my lip) (live) [Live and acoustic, vol. 1] 2013

Brother [Salad days] 2014

Treat her better [Salad days] 2014

Robson girl [2] 2012

Blue boy [Salad days] 2014

The stars keep on calling my name [2] 2012

Baby's wearing blue jeans (live) [Live at Russian Recording] 2013

Together (live) [Live at Russian Recording] 2013