סיכום 2014 – אלבומים בריפיט

[פורסם במוזיקה להתעכב עליה באתר "הארץ"]

צילום: Stuart Addelsee, מתוך התערוכה The Obliteration Room של יאיוי קוסמה.

סתם קשקוש השם של הבלוג הזה. אני שומע כל כך הרבה מוזיקה חדשה בכל כך מעט זמן שלא ברור איך עדיין לא התפוצצתי. מדובר בהפרעת קשב חמורה. הפתרון – שני כדורי ריטלין, אחד בכל אוזן.

והנה מגיע דצמבר – חודש של חשבון נפש בו עלי להחליט איפה מדובר באהבה ואיפה בהתאהבות רגעית. אז כמו שכבר אמרתי בסיכומים הקודמים: היו יפים יותר, היו אמיצים יותר, אבל אלה הם האלבומים שחזרתי אליהם שוב ושוב במשך כל השנה.

רק עוד כמה הערות קטנות לפני:

* זאת הזדמנות בשבילי לכתוב על מוזיקה חדשה, משהו שעשיתי מעט מאוד במהלך השנה.
*  יש כאן לא מעט שמות שהיה קשה לתעתק לעברית. ויתרתי על הניקוד ועל כתיבה באנגלית בסוגריים. מקווה שיהיה בסדר.
* בזמן האחרון התגובות עוברות לפייסבוק, אבל אני אשמח לתגובות old school – בפוסט עצמו.
* בעיקר אשמח אם משהו מכאן יגיע לאוזניים חדשות.

אז הנה, סיכום אישי של מוזיקה להתעכב עליה מ- 2014:

– 16 –
Aldous Harding – Aldous Harding

הדבר הראשון שתפס אותי כאן זה המבטא. אלדוס הרדינג שרה במבטא ניו-זילנדי מקסים שירים אפלים ומסתוריים אותם היא מכנה "אגדות גותיות". היא בת 23 ואלבום הבכורה שלה נשמע כמו תקליט אבוד מ- 1970. אחד כזה שחולק את גורלו עם אלבומי הבכורה של ושטי בניאן ולינדה פרהקס – פניני פולק נשכחים שהתגלו עשורים מאוחר יותר.
הטקסטים שלה, לדבריה, הן וריאציות על אותם הנושאים עליהם כתבו מאז ומעולם: טוב ורע, חיים ומוות, תקווה וייאוש, אהבה ושנאה. אבל המילים כאן, למעט רגעים מסוימים, אינם הדבר להתעכב עליו. העיקר הוא בשירה. בקול המכשף שלה שכאילו נאסף מהטבע – משורשי עצים ואדמה, מפלגי מים, אבנים ומהרוח. רוב השירים מלווים בגיטרה עם מעט כלים אחרים וקולות רקע. רק Hunter בולט בהפקת אינדי-פולק עשירה ומעט זרה לאווירה הכללית. הסאונד הזה נשמע כמו צעד מתבקש אם תרצה לפרוץ לתודעה רחבה יותר עם אלבום שני. אני אישית מקווה שזה לא מה שהיא תעשה, אלא תהדק את כתיבת השירים שעדיין בוסריים מעט. מה שבטוח – מתכוון לעקוב.

Beast

Hunter

Stop Your Tears

 – 15 –
Nels Cline Singers – Macroscope

בפעמים הראשונות בהם הקשבתי ל- Macroscope תהיתי אם זה אותו האלבום שהאזנתי לו קודם. לא באמת ידעתי מה לצפות מגיטריסט ומלחין שבשלושה עשורים הספיק לנגן בכל ז'אנר אפשרי. את נלס קליין אני מכיר בעיקר כגיטריסט ווילקו והוא הופיע פעם אחת בבלוג, בסיכום 2012, כחבר בלהקתה של ג'ני שיינמן (שתופיע בהמשך הסיכום).
האלבום הזה הוא השישי של ה- Singers. מדובר בטריו: נלס קליין בגיטרות עם המתופף סקוט אמנדולה והבסיסט טרוור דאן. אליהם מצטרפים לחלק מהקטעים הפרקשניסט הברזילאי סיירו בפטיסטה, בת זוגו של קליין – יוקה הונדה שמנגנת על קלידים וסינתסייזרים וזינה פרקינס בנבל חשמלי. אף אחד מהם לא שר.
זה אלבום מרובה פנים, צבעוני ומעורר. מזגזג בקלות מג'אז לרוק, מלאונג' לפריק-אאוט ברזילאי. אפשר לומר שמדובר במוזיקה ניסיונית, אבל לא במובן של "בואו ננגן עם ספוג רחצה על צ'לו ונראה מה יקרה", אלא יותר במובן של "בואו נחבר מ'בירה (כלי הקשה אפריקאי שמכונה גם פסנתר אגודל) לאפקט פאז ונראה מה יקרה" או "בואו ננגן סמות'-ג'אז כמחווה לג'ורג' בנסון ובאמצע האווירה הנינוחה נבעיר סולו קצר א-לה ג'ימי הנדריקס". קטע הנושא של האלבום מוקדש לאומנית היפנית יאיוי קוסמה, שתמונה מהמייצג שלה נמצאת בראש הפוסט. מבט וירטואלי חטוף בשלל יצירותיה מעורר חלק מהתחושות שהאלבום הזה יוצר. הרפתקה מוזיקלית מסחררת של צלילים, צבעים ומצבי רוח.

Canalez Cabeza

– 14 –
Steve Gunn – Way Out Weather 
Steve Gunn & Mike Cooper – FRKWYS vol.11: Cantos De Lisboa

את הגיטריסט וכותב השירים סטיב גאן גיליתי בשנה שעברה עם Time Off, אלבום סולו ראשון בו הוא התחיל לשיר. כבר אז התרחב מעגל המעריצים שלו, אבל ה-שנה של סטיב גאן, עד כה, היא 2014, בה יצא אלבום שזכה לפופולריות והכרה עוד יותר גדולה, ועוד שני שיתופי פעולה ניסיוניים. מתוך השלושה לסיכום הגיעו שניים. אלבומים המאירים צדדים שונים של אותו היוצר. האמת, הייתי שמח לאיזשהו מיזוג ביניהם, למרות שאז בטח אתלונן על כך שהתוצאה לא אחידה מספיק.

ובכן, Way Out Weather הוא האלבום הכי נגיש שהוציא עד כה. גאן כתב והלחין שמונה שירי פולק-רוק, שמזכירים, למשל, את הרגעים היותר חשמליים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. קטעים מפותלים מרובי כלים עם שכבות של גיטרות ונגינה משובחת ביותר. חלק משירי האלבום הייתי מעדיף לשמוע בגרסאות רזות יותר, וזאת הסיבה שלקח לי קצת זמן להתחבר אליהם. לצדם יש כמה מהשירים הטובים ששמעתי השנה. במיוחד Milly's Garden שנשמע כמו קלאסיקה מיידית ו- Tommy's Congo הסוגר את האלבום בנימה יותר קצבית, היפנוטית ואינטנסיבית. אני רוצה לשמוע ממנו עוד כמה דברים בסגנון. אולי בשנה הבאה.

 Milly's Garden

Tommy's Congo

ב- Cantos De Lisboa גאן משחרר את הפן המאלתר והניסיוני שלו. לאור ההצלחה של Way Out Weather אני חושש שהאלבום הזה יהיה, לגמרי לא בצדק, רק הערת שוליים בדיסקוגרפיה הגדלה שלו.
גאן חובר למייק קופר, גיטריסט ותיק, שהוציא בשנות השבעים רצף של אלבומי פולק-רוק-ג'אז מצוינים ואחר כך פנה לכיוון אקספרמנטלי יותר. זה שיתוף פעולה שנוצר כחלק מפרויקט שמחבר בין מוזיקאים ותיקים לצעירים שהושפעו מהם. השניים שהו עשרה ימים בפורטוגל, הופיעו ובילו במועדוני פאדו – הסגנון המוזיקלי העממי נשאב לתוך האלתורים שלהם ואפשר לשמוע את המלנכוליות שלו בבירור בכמה רגעים באלבום. 

יש כאן שבעה קטעים מעניינים מאוד. הראשון הוא אלתור מתמשך של שתי גיטרות המתפתלות אחת לתוך השנייה. בשני, בצרוף צ'לו, הם יוצרים משהו שנשמע חלק מהזמן כמו הקרביים של Cello Song של ניק דריייק. אחר כך עוברים לקטע נויז ומיד אחריו ללב האלבום – קאבר מרשים מאוד לאחד מחלוצי הדלתא-בלוז, צ'רלי פטון. בקטע הזה ובשניים הנוספים מייק קופר שר. יתר האלבום ממשיך ומסתעף בשבילים שונים ומשונים והוא מומלץ מאוד למי שנהנה לטייל ללא מפה. בחושך.

Saudade do Santos-o-Velho

Pony Blues

– 13 –

Jenny Scheinman – The littlest prisoner

זהו אלבומה השמיני של ג'ני שיינמן והשני בו היא שרה, לעומת אחרים בהם היא מנגנת בכינור את הג'אז-פולק-קלייזמר בזכותו התפרסמה. Littlest Prisoner צנוע יחסית מבחינה מוזיקלית עם שבעה שירים-סיפורים ושלושה קטעים אינסטרומנטליים קצרים. שיינמן לא זמרת גדולה אבל יש משהו מאוד מושך בהגשה הצלולה שלה ובגוון הקול המרגיע. מנגנים איתה ביל פריזל ובריאן בלייד, שני נגני ג'אז ותיקים שמוותרים על האגו ומספקים ליווי צנוע ומינימליסטי. יש תחושה של חיבור הרמוני מאוד בין המוזיקאים, בלי שאף אחד מהם מנסה להתבלט.
פספוס משמעותי אחד באלבום הזה, שאני חייב לציין, הוא בחוסר ההלימה בחלק מהשירים בין התוכן לשירה. כאשר ג'ני מספרת על "האסירה הקטנה ביותר" שהיא עובר ברחמה של אמה הנידונה למאסר, ושרה בשם האם שורות כמו "כשיקחו אותה מהכלא האם עדיין תהיה שלי?" היא נשמעת מרוחקת ולא מחוברת רגשית. גם My Old Man המאוד מטריד מוגש משום מה בנימה משעשעת מדי. בשירים אחרים, שנכתבו מזווית אישית ויתר, כמו Just a Child האוטוביוגרפי, הכל יושב במקום. אלבום קטן ועדין, עם הרבה אוויר ואור, למרות הצללים שמבליחים פה ושם. אוהב אותו מאוד.

Run Run Run

Just a Child

– 12 –
Ethnic Heritage Ensemble – Black is Back

היה גם מעט ג'אז השנה, עם גיחות חובבניות למחוזות היותר חופשיים שלו.  אבל רק מעטים הגיעו לכאן.
Ethnic Heritage Ensemble זה הרכב שהוקם בשנות השבעים על ידי המלחין והמקישן (הנוסח העברי לפרקשניסט, מסתבר) קהיל אל-זאבאר, במטרה לשלב בין הג'אז האמריקאי המודרני לבין מקצבים וכלים אפריקאיים מסורתיים. את זה הם עושים עד היום, בהרכב משתנה, כשקהיל הוא החבר המקורי היחיד בו. זאת פעם ראשונה שאני נחשף לאיש ולמוזיקה שלו. קהיל עובר לאורך האלבום בין כלי הקשה מסורתיים לבין סט תופים סטנדרתי וזה מאוד משפיעה על אופי השיר. אלה בהם הוא מנגן, למשל, על מ'בירה או פעמונים הקשורים לרגליו (כמו בקליפ שבקישור) הם קטעים מבוססי גרוב, מהפנטים ומאוד פיזיים. בחלק מהם הוא שר, או לפחות משמיע קולות ואנחות למיניהן. כאשר הוא מתיישב מאחורי סט תופים המוזיקה נשמעת כמו ג'אז "סטנדרטי" יותר. אני לא בקיא מספיק אבל אנסה לדייק ואומר בהיסוס – הארד-בופ. השוני בין הקטעים יוצר מין אלבום מפוצל עם מעברים חדים מדי שמקשיב על האזנה רציפה. אפשר לחיות עם זה כי כל קטע מוצלח מאוד בפני עצמו. כמו לרקוד על אונייה באמצע האוקיינוס האטלנטי, כשאוזן אחת פונה מזרחה והשנייה מערבה.

 Black is Back

 – 11 –
Dean Wareham – Dean Wareham

Galaxie 500 זה אחד (מיני רבים) מהחורים בהשכלה שלי. את הצליל החלומי שלהם אני בקושי מכיר. כנ"ל לגבי דברים נוספים שדין וורהאם, הסולן והגיטריסט שלהם עשה מאז שהתפרקו ב- 1991. אבל אם לו מותר להוציא אלבום סולו ראשון בגיל 51, אז לי מותר להתחיל את ההיכרות כאן.
קולו הוא אחד היפים שליוו אותי השנה. הסאונד חם ולבבי, מחבר ברכות בין החלקים העדינים יותר של הולווט אנדרגראונד, סופט-רוק של שנות השבעים, דרים-פופ ואלקטרוניקה. ג'ים ג'יימס מ- My Morning Jacket שהפיק את האלבום, הזמין את דין והלהקה לחיות בביתו בזמן ההקלטות. החמימות הביתית מאוד ניכרת באווירה של האלבום, אפילו ברגעים בהם הגיטרות נשמעות כאילו הן מתות לפרוץ לאצטדיון. ג'יימס הצטרף אליהם גם בנגינה והמגע שלו ניכר מאוד, בעיקר בשירים בחצי השני. ככל שאני שומע את האלבום הזה יותר, כך אני מצטער יותר על ביטול ההופעה של וורהאם בישראל הקיץ.

Heartless People

I Can Only Give My All

My Eyes are Blue

Happy and Free

– 10 –
Jason moran – All Rise: A Joyful Elegy for Fats Waller

"פעם רקדו בהופעות ג'אז", אומר ג'ייסון מוראן בהקשר לפאטס וולר, הפסנתרן והמלחין האגדי ששימח אנשים בתקופת השפל הגדול. מוראן, פסנתרן ומלחין מוערך בעצמו, שמנגן, כמו רוב בני דורו, מול קהל יושב, מתאר את פאטס כמוזיקאי פופולארי שתמיד היה אחד מהחבר'ה, אחד ש"ינגן אצלך בבית ויגמור לך את כל האלכוהול".
ההיכרות שלי עם המוזיקה של פאטס היא כמו של הברנש הממוצע – מכיר את הלהיטים הגדולים בלבד כמו Honeysuckle Rose  ו- Jitterbug Waltz. מה שלא מונע ממני לטעון שמדובר במחווה מעולה מהתו הראשון ועד האחרון. מה שמוראן רצה להשיג באלבום הזה, שנולד תחילה כמופע, הוא להביא פרשנות חדשה לרוחו של פאטס כפסנתרן–בדרן. מוזיקאי וירטואוז חדשני לזמנו, שהביא שמחת חיים מתפרצת לבמה, לחנים אקספרסיביים, נגינת סטרייד מקפיצה, בדיחות, גלגולי עיניים, ריקודי גבות וחיוך מאוזן לאוזן. כל זה ברצינות ומסירות גמורה.
שותפה של מוראן לעבודה על האלבום, שגם מתארחת בכמה מהשירים, היא מ'של נדגאוצ'לו, זמרת-יוצרת רב-גונית שנעה בחופשיות בין סול, רוק וג'אז. מ'של, הנוטה בדרך כלל לשירה עכורה מעט, משחררת כאן את הפאטס הפנימי לכמה ביצועים ווקאליים נהדרים. על הסאונד השמנמן והנוצץ אחראי בוב פאוור, מפיק היפ-הופ, שמוכר בזכות עבודה עם ה"רוטס", אריקה באדו ו"הטרייב קולד קווסט". מוראן מנגן בקלידים על שלל הסוגים שלהם, מגובה ברית'ם סקשן וכלי נשיפה, ועובר בקלילות על פני כמעט מאה שנים של היסטוריה מוזיקלית: מסטרייד לפאנק, מסווינג לסול, מהארד-בופ לאר-אנד-בי. לא הכל כאן באמת רקיד, אבל ללא ספק משמח, גם בקטעים היותר מהורהרים שלו.

Ain't Misbehavin

– 9 –
Big blood – fight for your dinner vol. 1

Big Blood הם כאלב וקולין, זוג נשוי מפורטלנד, היוצרים יחד פולק פסיכודלי ומסתורי. הם מקליטים ומוציאים באופן עצמאי את המוזיקה שלהם על קסטות, דיסקים ותקליטים מ-2006. רובה ניתנת להורדה חינם ברשת. גם האלבום הזה.
Fight For Your Dinner הוא לא אלבום אולפן רגיל (גם כזה הם הוציאו השנה, אבל אותו אהבתי פחות), אלא אוסף של קטעים ישנים, גרסאות אלטרנטיביות, הקלטות ביתיות ושירים חדשים. זה האלבום הראשון שלהם לו אני מאזין ברצף, ואם תשאלו מעריצים ותיקים של ההרכב (קודם נראה אתכם מאתרים כאלה) כנראה שהם ימליצו להתחיל ממקום אחר להיכרות ראשונית. אני לא מתלונן. יש כאן כמה שירים משובחים ביותר, מהטובים ששמעתי השנה, וגם הקטעים הפחות חזקים משמרים אווירת לו-פיי ביזארית, משחקית ואפלה. למרות שמדובר באוסף מקוטע ומפוזר, הוא מצליח להישמע אחיד למדי. מה שמחזיק את הכל ביחד, פרט לשכבות של צלילים אקוסטיים וחשמליים וקולות רקע מוזרים, הוא קולה הגבוה של קולין הנטוע עמוק במסורות פולק אמריקאי. האלבום כולל גם כמה קאברים מעניינים, בין היתר למיסי אליוט ולולווט אנדרגראונד. זהו פולק אקספרמנטלי שמרומם את הנפש כמו טיול בגן של עשבים שוטים.

האלבום המלא

– 8 –
Kazanchis + 1 – Dinkenesh

החיבור בין מוזיקה אתיופית ומערבית ממשיך לצבור תאוצה בשנים האחרונות, עוד ועוד הרכבים חדשים נוצרים, רק שחלקם הגדול נשמעים דומים אחד לשני, מין גרסה מודרנית לסאונד האתיו-מערבי שנולד בשנות השישים והשבעים, בתקופה המכונה כיום "תור הזהב של המוזיקה האתיופית". לכן כיף גדול לגלות מוזיקאים ששואבים משם את השראתם אבל לא נשארים באותו המקום.
Kazanchis +1 הם הרכב שהתחיל משלישייה: מלסה אסממה, מוזיקאי אתיופי, זמר ונגן קראר (מעין נבל קטן בעל שישה מיתרים) עם קריירה בינלאומית של עשור לפחות, יירון ויסר, נגן סקסופון וקלידים שמגיע מסצינת הפאנק הדנית, ופביאן דושקומבס, מתופף מצרפת. להרכב קראו על שם הרובע באדיס-אבבה בו נפגשו השלושה – קזנצ'יס. אחרי אלבום הבכורה הצטרף אליהם ה"פלוס אחד" – נגן המסינקו (כלי בעל מיתר אחד בלבד עליו מנגנים עם קשת) אנדריס חאסן.
Ethiopian traditional impro punk – כך הם מכנים את המוזיקה הבלתי ניתנת להגדרה שלהם. הייתי גם מוסיף פרי-ג'אז בלי להסס. אבל גם זה לא אומר הרבה. צריך לשמוע, ועדיף כמה שירים ברצף כדי להבין את רוחב היריעה המוזיקלית של ההרכב הזה.

האלבום המלא

– 7 –
Half Japanese – Overjoyed

"ג'וי זה ג'וי" כתב לב טולסטוי, או משהו כזה… ואובר-ג'וי מה זה? אובר-ג'וי זה לשלוח למישהי צליל לא מכוון אחרי שנים של חוסר ודאות – שזה בדיוק מה שג'אד פייר עושה כאן. אובר-ג'וי זה "להחזיק מפרט ביד אחת וגיטרה ביד השנייה ובתנועה קלה לשלוט בעולם" – כדברי אחיו, דיוויד. אובר-ג'וי זה להכין דילגית מהרצועה של האייר-גיטר, למעוד, ליפול ולדמם שוקולד מהאף.
Half Japanese הוקמה בחצי השני של שנות השבעים על ידי ג'אד ודיוויד פייר, שני אחים שלא עשו עניין מכך שאינם יודעים לנגן ולשיר. להיפך, אי ידיעה של אקורדים, לדברי דיוויד, פותחת בפני המוזיקאי אין סוף אפשרויות. מאז הם הקליטו שלושה-עשר אלבומים של גראג'-פאנק-ג'אז נאיבי ומאני ולמדו לנגן קצת יותר "נכון" אבל לא ויתרו על הגרעין החובבני. דיוויד, שמעדיף להיות בבית, כבר מזמן לא חבר פעיל בלהקה אלא מופיע איתם רק כאשר הם בסביבה. ג'אד ממשיך ליצור ללא הפסקה, לבד או בשיתופי פעולה שונים.
Overjoyed הוא אלבום ראשון מזה 13 שנה והוא שונה יחסית מהדברים שעשו בעבר (פרט ל- Charmed Life מ- 88') מכיוון שבמקום הרישול וסאונד הלו-פיי שמאפיין אותם, הנגינה כאן די מהודקת והצליל עשיר ומלא יותר הודות להפקה של ג'ון דיטריך מ- Deerhoof. הכל יחסי כמובן.
הסאונד החיוני מתאים מאוד לטקסטים שמתפקעים מאופטימיות. שלושת השירים הראשונים באלבום הם טור-דה-פורס של שמחת חיים רועשת ומתפרצת שמובילים במעבר חד לקטע אפל ואגרסיבי המזכיר דברים כבדים יותר שעשו בעבר. יתר השירים מדלגים להם, באווירה שמשית, מרגוע לקצבי. גם כאשר הם מדשדשים בכמה מקומות, רמת האדרנלין עדיין נשארת גבוהה. הטקסטים לרוב סכריניים ביותר, מעודדים לתפוס את הרגע, להיות הכי טוב שאפשר, לאהוב מכל הלב ולהוסיף תפוחים לפאי לימון… מכיוון שאת כל זה שר איש בן שישים עם קול מאנפף וגיטרה לא מכוונת זה עובד. הגיוני, לא? עבור כל מי שעדיין יש בתוכו ילד המשוכנע שקשקוש בלבוש זו יצירת אומנות – כן! Hapiness is Victory, Yeah

 In It's Pull

Do it Nation

The Time is Now

 – 6 –
Carla Bozulich – Boy

קרלה בזוליך מכנה את Boy אלבום הפופ שלה. ואכן, למרות כל מה שאומר בהמשך, מדובר באלבום נגיש למדי. על קרלה שמעתי לראשונה רק השנה. היא מוזיקאית ותיקה שפעילה מתחילת שנות השמונים במגוון ז'אנרים – מקאנטרי אלטרנטיבי עד אינדסטריל ונויז.
באלבום הזה יש את כל הרכיבים האלה ועוד, מהם היא יוצרת עשרה שירים קונבנציונליים יחסית. זה אלבום אינטנסיבי מאוד, אלגנטי ואפל, לעיתים נוגה, לעיתים מאיים, מלא בצלילים מתכתיים או עמומים שמתגנבים משום מקום. התופים והבס משחקים תפקיד מכריע בחלק מהשירים, לא ככלים ריתמיים אלא כמארגנים ואוספים את כל צלילי הגיטרות, הסינתסייזרים והסימפולים שמבליחים לאורך האלבום. מחזיקים ומקרקעים את השירים ומונעים מהם להתפרק. בתוך כל הכאוס המאורגן למחצה נמצא קולה העמוק וחסר הגיל של קרלה.
מוזיקה היא כל חייה. מגיל 21 אין לקרלה מקום מגורים קבוע, היא נעה בעולם בעקבות המוזיקה שלה, מקליטה ומופיעה, ישנה בבתים של אנשים אותם מכירה יותר או פחות. על האלבום הזה אומרת: "השירים האלה מהדהדים את מה שאני חושבת עליו בזמן המסעות שלי". בשנה האחרונה קרלה איבדה שני חברים שמתו בטרם עת, ואת האלבום הזה היא מקדישה לנערים האאוטסיידרים שפקדו את ההופעות שלה באזורים היותר קונסרבטיביים של ארה"ב בשנות התשעים. ספציפית לאותם נערים, שכמו חבריה, גדלו ומתו בטרם עת. זה הרגע להזכיר שוב שמדובר באלבום נגיש למדי למרות כל מה שכתבתי.

Ain't no Grave

Lazy Crossbones

One Hard Man

– 5 –
Marius Neset & Trondehim Jazz Orchestra – Lion

הבחור הצעיר והחמוד הזה הוא בין מוזיקאי הג'אז הבודדים שאני עוקב אחריהם. מריאוס נסט, בן 29, סקסופוניסט ומלחין נורבגי שהעיף אותי עם Golden Xplosion, איתו פרץ לתודעה בינלאומית ב- 2011. שנה לאחר מכן הזכרתי בבלוג את אלבומו המשותף עם נגן הטובה דניאל הרסקדל – יצירה קרירה, אצילית ויפה לסקסופון וטובה בלבד. לאחר מכן, ב- 2013, נסט הוציא את Birds, אלבום שאפתני מאוד עם הרכב עתיר נגנים שזכה לשבחים רבים וכישורי ההלחנה שלו עוררו השוואות לאיגור סטרבינסקי, סטיב רייך, ויין שורטר, גיל אבנס ופרנק זאפה. שם קצת איבדתי אותו מכיוון שלמרות העושר המוזיקלי התוצאה הסופית נשמעה לי מחושבת וסטרילית מדי.
את המוזיקה ל- Lion, הנוכחי, נסט הלחין ב- 2011, לקראת הופעתו המשותפת עם תזמורת הג'אז של טרונדהיים. הרכב משתנה של נגנים צעירים ומוכשרים שמתחילת שנות האלפיים מלווה סולנים מתחלפים, בין היתר את צ'יק קוריאה, פט מתיני וג'ושואה רדמן. הקטעים הוקלטו לאחרונה מתוך געגוע ורצון לשמר את מה שנוצר שם. שלושה מתוך שבעת הקטעים מוכרים כבר מאלבומים קודמים של נסט. הקו המוזיקלי כאן דומה ל- Lion, אותו כאמור אהבתי פחות, אבל יש בקטעים האלה משהו חיוני יותר שלדעתי עובד טוב יותר. התוצאה הסופית היא רצף של קומפוזיציות מתפקע מרעיונות ומלא חיים. מוזיקה מוקפדת ומחושבת עם רגעים פרועים שכל האזנה בה מגלה משהו חדש.

Birds

 Golden Xplosion

– 4 –

Angel Olsen – Burn Your Fire for No Witness

משהו מיוחד מתרחש אחרי כחצי דקה לתוך Unfucktheworld, השיר הראשון באלבום. הוא מתחיל מפריטת גיטרה מונוטונית בשני אקורדים. אנג'ל אולסן נכנסת בשירה אדישה, חצי מנונמנת, הולמת מאוד את איכות ההקלטה הבינונית. ואז, פתאום, ללא שום הכנה מוקדמת, משהו מתהפך – הקול שלה נפרש, גדל ומשתנה לגוון ג'אזי מהמם ביופיו. המעבר הזה הוא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ששמעתי השנה. בקטע הזה וביתר שירי האלבום, שהנושא העיקרי בו הוא בדידות, אנג'ל אולסן בוערת גם כאשר אף אחד לא רואה אותה.

בת 27, זה אלבום האולפן השני שלה. הקודם היה אלבום פולק לו-פיי קטן ואינטימי. כאן הסאונד מלא, עשיר וחשמלי יותר, שבכל זאת מצליח לשמור על איכות אינטימית. הקול שלה משנה את צורתו כל הזמן – עובר מבלדות רוק מדממות, לפופ מתוחכם של שנות השישים, ג'אז ישן וקאנטרי. למרות היכולות הווקאליות היא לא יוצאת מגדרה ומשוויצה בקול שלה ולכן השירים מצליחים לשמור על אחידות ולכידות. זמרות כאלה בדרך כלל מתקיפות את האוזניים בצליל מלוטש עד כאב. כאן ההפקה משאירה שכבת אבק דקיקה מעל לזוהר. קדימה, שמישהו כבר יביא אותה לארץ!

האלבום המלא

 – 3 –

Mac Demarco – Salad Days

My salad days
When I was green in judgment: cold in blood
[Antony and Cleopatra, William Shakespeare]

 לפני שנתיים, בגיל 22, עם אלבומו "2", מק דמרקו נגע בתהילה והתהילה נגעה בו בחזרה. צבטה אותו בלחי ואז גילתה שזו בכלל לחי של תחת. איבר שרואים לא מעט בהופעות שלו. כך מספרים לפחות. כאן בישראל לא ראינו, כי ההופעה שהייתה אמורה להתקיים באוגוסט הועברה למועד לא יודע. אלבומו השני (או השלישי, תלוי איך סופרים) הוא אלבום הפופ של השנה מבחינתי. בליווי של גיטרות מנצנצות וסינתיסייזרים שניגרים לאט כמו דבש, הוא שר שירים אישיים בשבח האהבה ובשבח האיטיות אותם הקליט אחרי סיבוב הופעות מתיש.

האלבום המלא

– 2 –
Noura Mint Seymali – Tzenni

 

איך אני מתאר את זה? אתחיל בהצצה בוויקיפדיה. הרפובליקה האסלמית של מאוריטניה נמצאת בצפון מערב אפריקה. היא גובלת במאלי, אלג'יריה, סנגל וסהרה המערבית (שנמצאת בשלטון מרוקו), וצידה המערבי פונה אל האוקיינוס האטלנטי. אני אוהב כשמוזיקה מלמדת אותי גאוגרפיה!
בניגוד לשכניה, מוזיקה מאוריטנית כמעט ולא מוכרת במערב. כנקודת מוצא אפשר להתייחס לצלילים המגיעים אלינו בשנים האחרונות ממערב סהרה (טינאריוון, בומבינו, מרים חסן). יש כאן את התמהיל המיוחד של מוזיקה מקומית, בלוז ופסיכודליה. האסוציאציות האישיות שלי הולכות גם למוזיקה מרוקאית – משהו בשירה החזקה של נורה מינט סיימאלי ובמלודיות לוקח אותי לשם, או יותר נכון, למה ששמעתי בתור ילד שעלה מברה"מ בבית שאן. בטח גם משהו מהרגשות המעורבים שמתלווים לתחושת הזרות מתערבבים עם זה.
המוזיקה כאן, כמו שאני מבין, היא מאוריטנית מסורתית עם רית'ם סקשן מערבי וכלי נגינה אקוסטיים מקומיים אותם "חשמלו" במיוחד. נורה מנגנת על ארדין, כלי מיתר ארוך צוואר עם גוף חצי עגול, עליו במאוריטניה מנגנות נשים בלבד. ג'ייש אולד צ'יגלי (הסיכוי שאני מאיית את זה בלי טעויות בשלב הזה קלוש), שהוא גם בעלה ואבא לארבעת ילדיה, מנגן על דיטניט, כלי דמוי גיטרה וגם על גיטרה מערבית שעברה התאמה לנגינה על סולמות מוריים. מתוך הסאונד הדינמי והפסיכודלי שהלהקה הזאת מפיקה מתפרצת השירה החזקה והמסחררת של נורה מינט סיימאלי. היא שרה בשפה שאינני מבין, על נושאים כמו "אהבה, הנביא מוחמד, חולי, כדור הארץ והיסטוריה". שהם בעצם (תחליפו את מוחמד, אם תרצו, בנביא המועדף עליכם) נושאים אוניברסליים למדי. שם האלבום היא מילת רבת משמעות המסמלת תנועה מעגלית, סחרור, גם פיזי וגם נפשי, ואין שם הולם יותר כדי לתאר את מה שנוצר פה. 

 Eguetmar

Habebeb

Tzenni

– 1 –
Lucinda Williams – Down Where the Spirit Meets the Bone

אלבום כפול בו עשרים שירים של זמרת בת 61 זו לא הבחירה המתבקשת למקום הראשון. ובכל זאת אין לי ספק לגבי מיקומו כאן. למעט הפתיחה האקוסטית המרשימה, אין באלבום הזה אף שיר שתופס מיידית. זה אלבום שזקוק לזמן על מנת להיספג ולגעת עמוק. ולמרות אורכו, במקום להיות עמוס ושאפתני, כיאה לאלבומים כפולים, הוא מצליח להיות נדיב ומעורר הכרת תודה.
האלבום מתחיל בהקלטת דמו שהוחלט להשאיר כפי שהיא. לוסינדה, עם גיטרה בלבד, שבשלב מסוים הופכת להיות כל כך לא מורגשת שהשיר נשמע כמו א-קפלה, מלחינה לראשונה טקסט של אביה, המשורר מילר וויליאמס. Compassion מעודד לחמלה ללא תנאי, מדבר על האזורים הנסתרים של הנפש, בהם נותרו סימנים של מה שאף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה.
לוסינדה וויליאמס היא אחת מכותבות השירים הטובות שאני מכיר. באוצר מילים מצומצם למדי היא מצליחה, וכאן אני מצטט את מה שאמר עליה אביה: "להגיע לחלקים הבסיסיים ביותר של החיים". אם להתמקד רק בטקסטים, נראה שמדובר באלבום די טעון שעוסק בפגיעות, נבגדות, אבדן, חרדה, כעס וסגירת חשבונות. אבל לא רק. לוסינדה, בפרפרזה על שיר של לאונרד כהן, יוצרת סדקים דרכם נכנס האור. מעודדת, מרגיעה ומנחמת. ואפרופו סדקים, גם הקול שלה נעשה מלא בהם עם הזמן ובעיני זה מאוד הולם אותה.
ויש את המוזיקה. אף שיר כאמור לא בולט באופן מיוחד, אבל בהאזנות חוזרות כל אחד מתגלה כעומד בפני עצמו. שבעה גיטריסטים מנגנים באלבום הזה. ביניהם – טוני ג'ו וייט, ג'ונתן ווילסון וביל פריזל (שהוזכר כבר כאן באלבום של ג'ני שיינמן), גיטריסט ג'אז שהמחוזות המוזיקליים האלה לא זרים לו. בנוסף ניגן בכמה שירים איאן מקלגן, קלידן ה- Faces וה- Small Faces שנפטר בדצמבר השנה. האלבום נמצא כל הזמן בתנועה מלייד-בק לקצבי, עם גיחות לאזורים מובהקים יותר של רוק, בלוז או גוספל, אבל בגדול שומר על צליל אחיד, זורם ועוטף של קאנטרי אלטרנטיבי.
השיר האחרון הוא קאבר לג'יי ג'יי קייל המנוח. Magnolia בביצוע יפהפה שנמתח ספונטנית באולפן לעשר דקות, עם משב רוח ג'אזי מהגיטרה של ביל פריזל. הסיום הזה מוביל גם להבטחה לאלבום חדש שיצא בקרוב, ואמור לכלול עוד מהנגינה שלו בקטעים שהוקלטו ולא נכנסו לאלבום, הכוללים גם קאברים לולווט אנדרגראונד, ברוס ספרינגסטין ומיסיסיפי פרד מקדאוול. יש למה לחכות.

Something Wicked This Way Comes

Magnolia

Foolishness

Temporary Nature of Any Precious Thing

Compassion

 * * * 

לסיכומים קודמים:

2012 –  חלק 1 / חלק 2 / חלק 3
2013 – חמישה אלבומים להתעכב עליהם
2013 – חלק 1 / חלק 2 / חלק 3

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 7 תגובות

תשעה שירים מהשנה שחלפה

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

אסתר רדא ester rada מורין נהדר קרוזנשטרן ופיודורוב דויד פרץ עמיר לב שלמה בר נקמת הטרקטור קוב הפה והטלפיים זבולון דאב סיסטם zvuloon dub system

זאת פעם ראשונה שאני מסכם שנה במוזיקה ישראלית.

לא עשיתי את זה עד עכשיו מכיוון שאני לא עוקב מספיק אחרי דברים שנעשים בארץ על מנת לברור ולבחור את הבולטים ביותר. הרגלי ההאזנה שלי כוללים אלבומים ישראלים בודדים כל שנה ולא יוצא לי להיות בהרבה הופעות חיות שהן חלק חשוב למי שרוצה להבין מה קורה במוזיקה מקומית. ובכל זאת, אני רוצה לתת מקום לכמה שירים שמשכו את תשומת לבי יותר מאחרים. הסיכום הזה אישי, מפוזר בין המיינסטרים לשוליים ויש בו ריבוי שפות מאוד משמח. לצד שירים בעברית יש שניים באמהרית, אחד בפרסית ואחד ברוסית (וזה לא "נדלן" של "לא כוחות").

שתהיה האזנה טובה ושנה טובה.

  

אסתר רדא – ננו ניי

יום אחד, אני מקווה, מוזיקה אתיופית ואלמנטים ממנה יהיו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. עד אז, צעד אחר צעד. בהקשר הזה הכניסה של "ננו ניי" לפלייליסט של גלגל"צ זו הצלחה תרבותית, קטנה אבל חשובה. מדובר בשיר הראשון הכולו באמהרית בלב המיינסטרים. אני מניח שהצלחתה של אסתר רדא עצמה תרמה לכך, וגם העובדה שקטע ממנו מוכר לכל מי ששמע את "ממעמקים" של עידן רייכל. ובכל זאת, בשורה התחתונה, המון אנשים נחשפו אליו השנה. ולמה הוא כאן ברשימה? כי רדא והלהקה מגישים אותו בעיבוד פאנק מהודק ומלא ניואנסים, עם קצב שקשה לעמוד מהפתיחה המקפיצה ועד הכסאח המאורגן בסופו, כן ירבו!

* המקור – מולקן מלסה

קוב – פתאום את

יכולתי לבחור כל שיר מתוך אלבומו החמישי של קוב "תוגת המפסידים" ולומר עליו פחות או יותר את אותם הדברים: אם הסאונד היה מלוטש יותר, והיה שר אותו, נגיד, ברי סחרוף, היו מריצים אותו ברדיו עד שהיה נופל מהרגליים ואז חיילים ותרמילאים היו מרימים אותו ונושאים אותו בעיניים נוצצות בלי לפספס אף מחיאת כף.
אז טוב שזה לא קרה. אני אוהב את איך שקוב שר, את העוקץ שבקול שלו ואת הצליל המעט דהוי של האלבום. יש שם שישה כמעט-להיטים וגם גרסה חולמנית-חרדתית ל"על כל אלה".

להאזנה לכל האלבום

מורין נהדר –  לאלאי

 

הורים, בואו נודה בזה, אי אפשר לעשות רומנטיזציה לשירי ערש. הניגון הזה שעוטף את העולל הרך בשמיכה מוזיקלית ושולח אותו רגוע ונינוח לשנת הלילה, זו פנטזיה שמתגשמת יום כן, יומיים לא (ואני עוד אופטימי). ועדיין, להקשיב לביצוע א-קפלה של מורין נהדר לשיר ערש פרסי ישן, מחבר בדיוק לפנטזיה הזו – של קול רך ועוטף שאין דבר מלבדו בתוך החשכה.
את השיר הכרתי  דרך "בת המקום" – אוסף שירת נשים של "קפה גיברלטר", שמתחיל, אגב, עם "ננו ניי" של אסתר רדא. מורין נהדר, ילידת אספהאן, הוציאה לאחרונה אלבום של פיוטי יהודי פרס, בשם "ישנה בחיק ילדות". חמישה שירים מתוכו אפשר לשמוע כאן

נקמת הטרקטור ושלמה בר – כתונות פסים

 

הישג גדול לשלמה בר ונקמת הטרקטור בכך שגרמו לי להתאהב בטקסט הזה למרות שלמדתי אותו בתיכון. שיר חגיגי על טבע, מחזוריות ויין, בדיוק לתקופה הזו של השנה, שנכתב על ידי משורר יהודי-ספרדי משה אבן עזרה אי שם במאה ה-11 או ה-12. מתוך "מה לאהובי" של נקמת הטרקטור המוקדש כולו לשיריו. הלחן של אבי בללי והשירה הנפלאה של שלמה בר, שמדגיש כל צליל וכל מילה הופך את "כתונת פסים" לשיר שכבר מהאזנה הראשונה נשמע כאילו היה כאן תמיד.

 להאזנה לכל האלבום

הפה והטלפיים – אני הולך לשרותים

בעניין כמה  מהסעיפים בקוד של הפה והטלפיים:

1. שאפו על ההתמדה.
3. אכן, אין על קסיו, וגם לא על זמזום הגיטרה של רם אוריון בשיר הזה.
7. לא מובן לי מכותרת האלבום אם הם בתחת או מתחת.
8. כמעט ושמתי פה את שיר הנושא של האלבום הקודם. הוא יפה ממש.
10. חבל על "אנובה", דווקא אחלה לייבל.
14. זהו בעצם השיר "אשר פונה ישירות אל נציגה דמיונית של המין השני בשורה של טענות".

 להאזנה לכל האלבום

Fedorov & Kruzenshtern – U

השיר הספציפי הזה כאן בזכות הגיטרות המשובחות לאורכו ולרוכבו. מיקומו בסיכום הזה לא מובן מאליו. מדובר באלבום הפונה לקהל הרוסי (לאו דווקא מישראל). שיתוף פעולה בין איגור קרוטוגולוב וגיא שכטר – חלק מההרכב הישראלי האקספרמנטלי "קרוזנשטרן ופרוחוד" לבין לאוניד פיודורוב, מוזיקאי רוסי ותיק ומוערך המגיע לעיתים קורובות להופעות בישראל, סולו או עם להקתו "אאוקציון". מכיוון שאני לא מוצא הגדרה טובה יותר, אתאר את המוזיקה הזו כרוק אלטרנטיבי, בו כל אחד מהצדדים מוותר קצת על המוזרויות שלו ונפגש איפשהו באמצע. הוא יצא בלייבל המקומי המצוין Auris Media ולכן מבחינתי נחשב לאלבום ישראלי לכל דבר.

להאזנה לכל האלבום – Eveywhere

* איגור קרוטוגולוב וגיא שכטר עומדים מאחורי תזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב, חבורה שעושה מוזיקה שתגמול את הילדים שלכם ממיכל הקטנה. הופעה שלהם השנה הובילה אותי לכתוב את הפוסט ההרפתקני הזה.

Zvuloon Dub System – Yene Almaz

עוד אלבום שהקשבתי לו הרבה השנה הוא Anbessa Dub. הרבה דאב אין שם, אבל יש חיבור מוצלח בין רגאיי למוזיקה אתיופית בהפקה צלולה ועשירה, קטעים מקוריים לצד קאברים, אמהרית ותיגרינית והרבה אורחים, בין היתר אחד מהזמרים הגדולים של אתיופיה, מחמוד אחמד, שהופיע השנה בירושלים.
Yene Almaz סוגר את האלבום. הוא מאט את הקצב ומקרב לאווירה המשכרת של דאב. הצליל הצורם והמהפנט ששומעים לאורכו מגיע ממסנקו (סוג של כינור חד מיתרי) עליו מנגן מוזיקאי בשם דג'ן מנצ'לוט.

להאזנה לכל האלבום – Anbessa Dub

דויד פרץ – למכור את נשמתי לשטן

השנה היה עמוד הבנדקמפ של דויד פרץ שוקק חיים. הקלטות חדשות לצד ישנות, הופעות חיות וניסויי אולפן, קטעים אינסטרומנטליים ושירים עם מילים. אם ספרתי נכון, מדובר בעשרה אלבומים מלאים ומיני אלבומים שיצאו השנה. אני אוהב במיוחד את קטעי הגיטרה והקלידים שנעים על רצף של בלוז, פולק ואמביינט (על אחד מהם כתבתי את הפוסט הלפני אחרון).
השיר הזה הוקלט, יחד עם שלושה נוספים, במועדון הציקלורמה של מרכז הצעירים בבאר שבע כחלק מפרויקט הטלוויזיה שלהם. כל הנגנים שם, כולל דויד פרץ חיים כיום בבאר שבע. התוצאה – בלוז ישראלי מלא חיים.

להאזנה לכל האלבום

עמיר לב – חזי ורות

אסיים עם "חזי ורות", מתוך ה-אלבום של השנה מבחינתי. 11 שירים שמגיעים בזמן הנכון במקום הנכון, ויש בהם את כל מה שלמדתי לאהוב אצל עמיר לב. הקול הנמוך, הגיטרות, היכולת לתאר בפרטים קטנים ובמילים בודדות עולם ומלואו, לעורר חוויות חושיות ורגשיות כבדרך אגב, והאנשים השקופים, אלה שבדרך כלל לא כותבים עליהם.
ב"חזי ורות" לקח לי זמן להבין על מי ועל מה הוא שר. ערבים – יהודים, ברור, אבל מה בדיוק? ומה זה המספרים האלה? ואיפה הוא עצמו עומד? בלי להבין את כולו נזכרתי בשיר מיד אחרי שראיתי כיצד פורסמו השמות הפופולריים בישראל בשנה החולפת. אבל העיקר שכולם יודעים איפה החומוס הכי טעים.
בחרתי בשיר הזה גם בזכות הויולה של גליה חי, שמצליחה להיות יותר קומוניקטיבית מהטקסט כשהיא עוברת לאורך השיר בין מערבי לערבי עד שמתפרצת בצליל של סירנה בסיום. הנגינה שלה כאן היא הרגע האינסטרומנטלי הטוב ביותר של השנה מבחינתי.

 להאזנה לכל האלבום

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , , , , , | השארת תגובה

ימי סלט, לילות ניקוטין

mac demarco מאק דמארקו מק דמרקו

דן שילון: קובי אור, איך היית מתאר את הצליל שלו?

קובי אור: הבחור הזה נשמע כמו עירוב בין לו ריד ואיאן דיורי במוזיקה שהקלידים הולכים מתחת למים ולא נשמעים. *

הראל סקעת: לרוב אני מבין שאני לא מבין את קובי, אבל בזה אני מסכים איתו. חוץ מדבר אחד – מק דמרקו הוא ילד.

רון בן ישי: אני מוכרח לשאול אותך שאלה הראל. תגיד לי, למה אתה קורא לו ילד? כי הוא קנדי? שיעשה עליה ותראה איך זה יעבור לו. נעשה ממנו גבר צעיר שלא צריך יד מלטפת ולא צריך להנמיך אותו. אולי אז יפסיק עם הגיהוקים האלה באמצע ההופעות. שלא לדבר על האינצידנט המזעזע עם המקל תופים. זה לא הולם, הרי השירים שלו כל כך נוגים ומלודיים, ממש כמו השירים שלך הראל.

שלי יחימוביץ': שניכם צודקים. יש לזכור שבקנדה זכרים בגיל הזה יכולים לנוע בחופשיות על הציר של ילד-נער-גבר כי אין להם חוק גיוס חובה. וזה בדיוק מה שהבחור הזה עושה. בחן רב אני חייבת לציין. 

רבקה מיכאלי: הוא רק בן 24 תראו את ההתקדמות. אמנם חלק מהשירים שלו דומים אחד לשני, אבל  זה לא נורא כי נכון להיום אף אחד לא נשמע כמוהו. הסאונד שלו הוא כמו זרזיף של לימונדה קרה ביום קיץ חם, על העורף, מתחת לחולצה. ושימו לב, איך באלבום המלא הראשון שלו "2" מק מתנצל בפני אמו על ההתנהגות המביכה שלו, ובאלבום הבא, "סלד דייס", הוא שר "הו אמא, אני מתנהג כאילו חיי כבר נגמרו". אם זו לא התבגרות אז אני לא רבקל'ה. ועדיין, הוא ילד!

רו בן ישי: סליחה אבל כל זה מתוחכם מדי בשבילי…

דן שילון: בקיצור, ב- 13.8.14 היוצר הצעיר והמצליח הזה בבארבי. ובנתיים תרשו לי להכניס כאן אתנחתא שהיא בוודאי תהנה את כולנו…"

.

אני מכבה את הטלוויזיה והולך לסיים את המיקסטייפ שהכנתי מהשירים שלו.

אחר כך מגלה שההופעה נדחתה למועד לא ידוע, מקלל ובוכה.

משאיר את המיקסטייפ ( + האלבומים המלאים להאזנה בלחיצה על הקישור).

* הציטוט (המבריק והכל כך מדויק) של קובי אור אכן נכתב על ידו

Salad Days, Nicotine Nights - A Mac DeMarco Mixtape by D_Shafir on Mixcloud

Cooking up something good [2] 2012

Passing out the pieces [Salad days] 2014

Annie [2] 2012

Cocaine (live) [Live at Russian Recording] 2013

She's really all I need (live) [Live at Russian Recording] 2013

Rock 'n Roll night club (live) [Live at Russian Recording] 2013

Freaking out the neighborhood [2] 2012

Salad Days [Salad days] 2014

Ode to Viceroy [2] 2012

Moving like Mike [Rock 'n Roll night club] 2012

Me and Jon, Hanging on [Rock 'n Roll night club] 2012

Chamber of reflection [Salad days] 2014

Eating like a kid (Cum on my lip) (live) [Live and acoustic, vol. 1] 2013

Brother [Salad days] 2014

Treat her better [Salad days] 2014

Robson girl [2] 2012

Blue boy [Salad days] 2014

The stars keep on calling my name [2] 2012

Baby's wearing blue jeans (live) [Live at Russian Recording] 2013

Together (live) [Live at Russian Recording] 2013

macdemarco

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 4 תגובות

בריזה עם גאבור גיטרה

 [פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]


הפוסט הזה נכתב בהמשך לפוסט הפרידה מבובי וומאק. התלבטתי אם לפרסם את זה עכשיו. מדובר באלבום ג'אז-סול מ-1971 של גאבור סאבו, גיטריסט אמריקאי ממוצא הונגרי, בו וומאק לקח חלק חשוב. מוזיקה צלולה, עשירה ומרוממת נפש, שיצאה תחת השם High Contrast, ואכן נמצאת בניגוד גבוהה מדי לפסקול המתבקש לאור המצב. מצד שני, האפשרות להסיח את הדעת הכרחית לבריאות הנפשית, אז הנה. אני מקווה שיש מי שימצא בצלילים האלה הפוגה קלה בימים קשים.

Breezin', הקטע הפותח את האלבום, הוא בדיוק זה. הדבר הכי קרוב לשמש, גלים וערסל הרחק הרחק מכאן. כבר מהשניות הראשונות הוא מכביד בנעימות על העפעפיים ומחדד את החושים. גרוב עדין של באס וכלי הקשה, כינורות שבאים והולכים והנגינה מלאת החיות של סאבו. הגיטרה של בובי וומאק, שגם כתב את הקטע הזה, נמצאת אי שם ברקע, ומבליחה מדי פעם בהרמוניה מושלמת עם גאבור.

כאן ניתן להאזין לרוב קטעי האלבום ברצף

החיבור ביניהם טבעי. וומאק מגיע מרית'ם-אנד-בלוז, פאנק וסול, סאבו הוא גיטריסט ג'אז ששואב את הגרוב שלו מהמוזיקה הצוענית בארץ מולדתו וממקצבים לטינו-אמריקאיים. התוצאה היא ג'אז שמדבר גם לאנשים שלאו דווקא אוהבים ג'אז. שילוב כזה, שנשמע מוכר ומובן מאליו היום, היה רק בתחילת הדרך ב- 1971. מה שאולי מסביר את שם האלבום.

על בובי וומאק כבר כתבתי. אומר רק שאמנם הוא התפרסם בזכות שירים וביצועים שלו, בובי זכה ללא מעט קרדיט גם מאחורי הקלעים. באמצע שנות השישים וומאק הוחרם על ידי שדרנים ומאזינים בעקבות נישואיו לאלמנתו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה, שלושה חודשים אחרי מותו הטראגי. במהלך תקופה זו וומאק רכש מוניטין בתור כותב וגיטריסט מבוקש. בשנה בה עבד עם סאבו יצאו שני אלבומי מופת בהם לקח חלק – Pearl, תקליטה אחרון של ג'ניס ג'ופלין, ו- There's a riot going on של סליי אנד דה פמילי סטון. High Contrast פחות מוכר מהשניים האלה, אבל תרומתו כאן היא הגדולה ביותר (ארבעה שירים מתוך שבעה, ונגינה בכולם) והוא, בעיני, ה-פנינה בדיסקוגרפיה הנסתרת של בובי וומאק ודוגמא נפלאה לכשרונו בתפקידי משנה.

      

אבל הגיבור הראשי כאן הוא גאבור סאבו. גאבור נולד בהונגריה ב- 1936 והתבגר תחת השפעה סובייטית מאסיבית על המדינה אחרי מלחמת העולם השנייה. את הגיטרה הראשונה שלו הייתה מתנה מאביו בגיל 14, יחד עם שיעור נגינה אחד. אחר כך למד לבד. את ההשראה קיבל מהשחקן האמריקאי רוי רוג'רס שגילם קאובוי מזמר בעשרות סרטים, ומג'אז אמריקאי שהגיע לאוזניו על גלי תחנת קול אמריקה שחדרו מבעד למסך הברזל. במהלך המרד ההונגרי בשלטון הסובייטי ב- 1956, סאבו ברח עם משפחתו לארה"ב שם התחיל ללמוד בצורה מסודרת במכללת ברקלי למוזיקה. מ-1961 הוא הצטרף להרכב הג'אז של נגן כלי ההקשה, צ'יקו המילטון. חמש שנים לאחר מכן פנה לקריירת סולו. באלבומו הראשון הוא עוד גישש את השטח, אך ב- Spellbinder שבא אחריו בהפרש של כמה חודשים, סאבו כבר הבשיל. שם אפשר למצוא חלק מהמרכיבים שמאפיינים את סאבו לאורך היצירה שלו. לחנים מקוריים לצד שירים פופולריים, אלתור לצד עיבודים מוקפדים ושילוב בין ג'אז, רוק, השפעות מהמזרח ומקצבים לטיניים.

כך נפתח Spellbinder מ- 1966. 

סאבו היווה השראה גדולה מאוד על קרלוס סנטנה. הנגינה של גאבור והשימוש בכלי הקשה ומקצבים לטינו-אמריקאים השפיע על צליל הרוק הלטיני הבוער של סנטנה. כמחווה חיבר סנטנה, ב- 1970, בין Black Magic Woman  של פליטווד מאק ל- Gypsy Queen שסאבו הקליט ב- 1966. 

בתוך הקלחת היצירתית של שנות השישים סאבו כל הזמן חיפש כיוונים חדשים. כנגן ג'אז הוא פתח לגמרי את גבולותיו עוד לפני שדיברו על מושגים כמו פיוז'ן, התנסה (בעיקר בהופעות) עם פידבק, חקר את השורשים ההונגריים שלו, בהשראת ראווי שנקר ניגן בסיטאר באלבום בשם Jazz Raga, פנה לכיוונים פסיכודליים, ליווה בהצלחה מסחרית גדולה את זמרת הג'אז לנה הורן, ובכלל שיתף פעולה עם עשרות מוזיקאים, תוך כדי שהוציא אלבומים בקצב מסחרר של שניים עד ארבעה בשנה. ובמרכז כל זה  נגינת הג'אז הצלולה, המלודית ומלאת התשוקה שלו שלקחה מכל מה שנקרה בדרכה –  מוזיקה צוענית, הונגרית, קאנטרי, לטינית, הודית, רוק, פופ, סול, פסיכודליה ומוזיקה קלאסית. השוני המהותי בנגינה שלו מגיטריסטים אמריקאים רבים היה בכך שהוא נשען פחות על הבלוז. קרלוס סנטנה מספר שהצליל של סאבור פתח בפניו אפשרויות נגינה חדשות והוציא אותו מהלפיתה החזקה בה בי-בי קינג, מלך הבלוז, החזיק אותו וגיטריסטים אחרים בני זמנו.

ובכל זאת, סאבו, בדומה לבובי וומאק בתחומו, נמצא איפשהו בשורה השלישית של גיבורי הגיטרה. הקהל לא תמיד ידע איפה למקם אותו, ומרוב הכיוונים המשתנים גם התקשה לעקוב אחריו. הוא היה ג'אזי מדי עבור חובבי רוק, ולא ג'אזי מספיק עבור טהרני הג'אז. וגם, בכל דבר בו חידש היו אחרים, גדולים ממנו, שעקפו אותו בסיבוב. ועדיין, אף אחד לא נשמע כמוהו, והנבירה בדיסקוגרפיה העשירה שלי היא הרפתקה מענגת ביותר.

ב- High Contrast, החיבור בין סאבו לוומאק יצר מפגש חד פעמי, שהוא גם שער הכניסה הכי נגיש לעולמו. שילוב הרמוני של ג'אז, רוק וסול. משיי, עדין ומרגיע, אבל גם גם דינמי, מורכב ומעניין מספיק כדי לא להפוך לטפט. מוזיקה שמחה ומלאת השראה שיוצרת אווירה של מקום טוב להיות בו.

בהמשך, שניים מתוך קטעי האלבום קיבלו מילים ועיבוד אחר ובקריירת הסולו שלו.  וב- 1976, Breezin' הפך ללהיט סמות'-ג'אז ענק בביצועו של ג'ורג' בנסון. סאבו לא אהב את הגרסה הזו.

וומאק נפטר לפני כחודש בגיל 70. סאבו הלך בגיל הרבה יותר צעיר, ממחלת כבד וכליות ב- 1982 במהלך אחד הביקורים בעיר הולדתו בודפסט. שם הרבה לבקר אחרי שהמצב המדיני בהונגריה השתנה. אסיים את הפוסט עם וידאו של הופעה שהוקלטה בביקורו הראשון שם ב- 1974, מלווה בנגנים מקומיים. ההקלטה שודרה במסגרת התוכנית הראשונה שהוקדשה אך ורק לג'אז בטלוויזיה ההונגרית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | השארת תגובה

הֵאֲלְמוּת ישראלית, יולי 2014

האלמות דויד פרץצילום על העטיפה: ג'ואי סולומון

אני גר בצפון. זה רחוק. היום קניתי שישיית מים כבדרך אגב. כאילו שכל כמה ימים אני קונה שישיית מים. שעה לאחר מכן הגיע אח של אשתי עם ציוד כבד – לום ופטיש שניים וחצי קילו. הלוח המתכתי הנגרר בחלון הממ"ד לא זז ממקומו. "נדבק בגלל שצבעו אותו" הוא אמר, ואחרי כמה תנועות גסות עם הלום פיסת הברזל החליקה פנימה. משהו כבד שלא הייתי מודע אליו פתאום ירד לי מהלב. "האמת, אני בכלל לא מודאג" הוא אמר, אבל בכך שהזדרז להגיע ולפתור את הבעיה רמז למשהו אחר. ככה זה עם מילים, אפשר להסתתר מאחוריהן.

ובכלל, מילים הן אף פעם לא הדבר עצמו. הן סימבול, ייצוג של משהו שרגע לפני בריאתן לא היה לו פשר ושם. הן הגשר אל הדבר עצמו ומסתור ממנו בו זמנית. לפעמים אפילו מקלט. לכן אנחנו כל כך משתוקקים אליהן. גם מוזיקה היא לא הדבר עצמו, אבל קרוב יותר.

המוזיקאי והיוצר דויד פרץ גר בבאר שבע. זה קרוב. אחרי שהמטחים הגיעו גם לשם הוא הקליט והעלה לרשת ארבעה קטעים אינסטרומנטליים תחת השם הֵאֲלְמוּת. בתאור כתוב: "בשקט שאחרי, בהמתנה שלפני, גנבתי כמה דקות של שקט והאלמות.". גיטרה, קלידים וקצת אפקטים, ללא מילים. אפילו ללא שמות מובחנים לקטעים. "האלמות # 1", "האלמות # 2", וכן הלאה. זה לא סימבול. לא פסקול ולא שיר על משהו. דויד פרץ מנגן את הדבר עצמו הכי קרוב שיש. מוזיקה של חוסר שקט, דריכות ודאגה, פחד, כאב והתפוררות. ומוזר לתאר את זה על כך, אבל זה יפה. אנושי, נוגע וקומוניקטיבי למרות (או שבעצם בזכות) העדר המילים. האלמות צלולה ועמוקה שחושפת את מה שלרוב מסתתר מאחורי רבבות המילים, הפרשנויות והדעות שמתקיפות מכל עבר.  זו מוזיקה ישראלית, ומצער לומר, הכי אקטואלית שיש.

דויד פרץ - צילום אדוה שלהבת, סטוד יו בוטיקה,  מרובעצילום: אדוה שלהבת

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 2 תגובות

כנסייה, רחוב, חדר מיטות – עשרה שירים של בובי וומאק

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

bobby-womack-2

"אני מרגיש מבורך. זה כל מה שאני יכול לומר. אם מישהו היה אומר לי 'בעוד עשרים שנה אתה תאט קצת, אבל תפגוש כמה אנשים שישמעו אותך, וירצו שתהיה אתה, כפי שאתה היום, לא כפי שהיית אתמול'. הייתי אומר, 'זה לא יקרה אף פעם'." בובי וומאק.

ב- 27 ליוני הלך לעולמו, בגיל 70, בובי וומאק. את המילים בציטוט מעל הוא אמר לפני כשנתיים בהקשר להתחדשות הקריירה שלו, שדעכה בהדרגה במשך כמעט שני עשורים. התחדשות שהחלה הודות לאיש צעיר אחד (יחסית) בשם דיימון אלברן ששלח לביתו הקלטות של הלהקה שלו דאז, הגורילז, בתקווה לשכנע את בובי לקחת חלק באלבומם החדש. "תשיר מה שאתה רוצה" הייתה בקשתו של אלברן לקראת ההקלטה. אחרי שבובי, בן ה-65, עשה בדיוק את זה במשך שעה שלמה הוא כמעט התעלף. אחר כך הוקלט עוד שיר, ואז סיבוב הופעות יחד עם הגורילז שהזרים דם חדש בעורקיו, מה שהביא בסופו של דבר לאלבום קאמבק מרשים בשם The bravest man in the universe. אלבום סול עם סאונד רטרו-עתידני שבמרכזו הקול העמוק והמחוספס של וומאק. אציין גם את העטיפה עם צילום יפה ומטריד בו זמנית של כף ידו של בובי. לא ברור אם זו יד שחוותה הרבה או פוטושופ. האלבום הצליח בצורה יוצאת דופן, וחשף את וומאק לקהל חדש, שבמקרה הטוב הכיר את שמו וכמה שירים בודדים. אני אחד מהם.

יחד עם אלברן מאחורי האלבום הזה עמד ריצ'רד ראסל, מפיק ובעל הלייבל XL Recordings, שאחראי גם על הקאמבק המדובר של גיל סקוט-הרון ב- 2010. זה לא סיפור חדש, שיתופי הפעולה הבין דוריים האלה, בהם צעיר אומר לזקן "בוא נעשה משהו חדש ביחד", כשזה עובד טוב זה גם מרגש. חיבור שמצליח מוביל להתעוררות, ליקיצה מתרדמת יצירתית, ואז המילה "עכשווי" מתמלאת במלוא משמעותה. כאן, כאמור, זה עבד. להמחשה אני ממליץ לצפות בקישור שבסוף הפוסט הזה – הקלטה מלאה של הופעה בפסטיבל גלסטונברי 2013 שמתחילה בשישה שירים מהאלבום האחרון.

bobby womack the bravest man in the universe בובי וומאק

בו בזמן שהחיים והקריירה של בובי וומאק התעוררו מחדש, הגוף המשיך להיכנע לחוקי הטבע. סכרת, סרטן, דלקות ריאות חוזרות וגם סימנים ראשונים של אלצהיימר שהובילו לרגעי מבוכה בהופעות. אבל הוא המשיך להופיע (החודש היה אמור להופיע בצרפת, אנגליה, הולנד ובלגיה) וגם עבד על אלבום חדש, 28 במספר, תחת שם שלא שם על המוות – The best is yet to come.

בובי וומאק עשה חתיכת דרך פתלתלה בחיים, מבחינה אישית ומזויקלית. למד לנגן לבד על הגיטרה של אביו, הופיע מגיל עשר בערך בחמישיית גוספל יחד עם ארבעת האחים שלו, תחת השם "האחים וומאק". בתחילת שנות השישים עבר איתם מקודש לחול כששינו את שמם ל"ולנטינוס", עזבו את הגוספל ופנו לכיוון של רית'ם אנד בלוז. השינוי הזה הוביל לנתק מאביהם, שראה במעבר מכירת נפשם לשטן. כ"ולנטינוס" הם קיבלו את חסותו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה. המוות הפתאומי של קוק ב- 1964 זעזע את בובי וומאק, שאיבד חבר, מנטור ואולי אפילו דמות אב. שלושה חודשים אחרי, בובי התחתן עם ברברה, אלמנתו של קוק. הוא בן 21 היא בת 29. בחתונה בובי לבש, לבקשתה של ברברה, את חליפתו של קוק. הסברים על אהבה גדולה ומחויבות לטפל במשפחתו של הזמר המנוח לא חסכו משניהם טונות של זעם. מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת עדיין לא ברור, ואני תוהה מה הניע אותו יותר, אהבה לברברה או אהבה לסם. ולנטינוס התפרקו, ובובי שהתכוון לצאת לקריירת סולו נותר תלוי באוויר כי הקהל ושדרני הרדיו לא רצו לשמוע על "הילד שהתחתן עם אשתו של סם קוק" ובובי וומאק חטף מכל עבר (כולל מכות רצח). בשנים האלה הוא עבד מאחורי הקלעים, בתור נגן גיטרה (מבוקש מאוד) וכותב שירים לאחרים. ב-1968 יצא בשקט אלבום סולו ראשון, שנה לאחר מכן עוד אחד, ובהדרגה באה השכחה שאפשרה לו לחזור לקדמת הבמה. בתחילת שנות השבעים וומאק כבר היה בשיאו, עם אלבומים ושיתופי פעולה משובחים. אחר כך הגיעו עוד עליות ומורדות עם טרגדיות אישיות, החלטות נכונות, מעשים עלובים וגם התמכרות קשה לקוקאין (ממנה נגמל במהלך שנות השמונים). למי שרוצה לדעת מעבר לפסקה המתפקעת הזאת אני ממליץ מאוד לצפות בסרט התיעודי שבקישור בשם Across 110th Street.

בסרט הזה מתאר צ'אק די (מ- Public Enemy) את המוזיקה שלו כתערובת של גן עדן וגיהנום, בה אפשר לשמוע את הכנסייה ואת הרחוב בו זמנית. התאור הזה, כמו שהוא מדויק למוזיקה הוא גם מדויק לאישיותו של וומאק. אבל החיבור הקונקרטי של כנסייה ורחוב מאפיין לא רק אותו. לא מעט מוזיקאים אפרו-אמריקאים בני דורו הגיעו מרקע דומה. מבין אלה המוכרים לקהל הרחב גם כיום רובם הצליחו יותר מוומאק. למרות שלא מעט משיריו צעדו גבוהה מצעדים, הזמן לא עשה איתם חסד. כיום, מאזין ממוצע שלא ידע להבחין בין מרווין גיי, קרטיס מייפילד וביל ווית'רס, יכיר ככל הנראה יותר שירים שלהם משירים של וומאק. היה לו את הקול, נגינת הגיטרה, העיבודים ושורה של שירים טובים מאוד, אבל ברובם לא היה את הדבר החמקמק הזה שהופך שיר לקלאסיקות על זמניות. אבל מכיוון שאני כאן לא בשביל קלאסיקות על זמניות (שמרובן לי אישית נמאס) אשמח להציג את עשרת השירים הטובים ביותר של בובי וומאק… לדעתי האישית.

– 10 –
Deep River [The bravest man in the universe] 2012

מתוך האלבום האחרון. ביצוע אקוסטי קצר ונוגע לספיריטואל אפרו-אמריקאי ישן שבובי וומאק הכיר מהילדות.
כמה ימים אחרי מותו עלה לאינטרנט וידאו של הטייק הראשון לשיר.

– 9 –
A change is gonna come (live
) 2000

לשיר הזה, של סם קוק במקור, הוקלטה גם גרסת אולפן, אבל כאן הוא בזכות הביצוע הספציפי הזה. בהופעה חיה ב-2000, וומאק, באופן מפתיע, נראה בכושר מעולה ונותן את הכל. שימו לב לפתיחה החזקה ולנגינת הגיטרה (הוא שמאלי שמנגן בה הפוך).

 – 8 –
If you want my love) put something down on it [I don’t know what the world is coming to] 1975)

שיר טיפוסי של וומאק משנות השבעים. בס רוטט, כינורות (שכמה שנים אחרי נגנבו על ידי רוד סטיוארט), גיטרה, שירה מפתה, קולות רקע. כל החבילה. כולל מה שהביא לו את הכינוי "המטיף" – הדיבור בהתחלה. איפשהו קראתי תאור מאוד יפה של חווית ההאזנה לשיריו כמפיגת בדידות, בזכות הדיבור הישיר שלו תוך כדי.

 

– 7 –
Let it hang out [Looking for a love again] 1974

זה לעומת זאת שיר פחות טיפוסי. נטייתו של וומאק היא לבשל אותם על להבה נמוכה, כאן לעומת זאת, השיר, כמו הכותרת שלו, עולה באש.

 – 6 –
If you think you're lonely now [The poet] 1981

"אם את חושבת שאת בודדה עכשיו, חכי ללילה". למרות התחושה שהוא מעורר, זה שיר פרידה.
מתוך אלבום מוצלח שיצא אחרי כמה שנים קשות.

 

– 5 –
Sweet Caroline [Understanding] 1972

יש לבובי וומאק כמה קאברים מאוד מוצלחים. תקשיבו למשל לגרסאות שלו ל- California Dreaming, Fly me to the moon או All along the watchtower.
השיר הזה, של ניל דיאמונד במקור, נמצא כאן כי אני שומע את בובי וומאק מחייך דרך השירה שלו, וזה מדבק, אם לא בהתחלה אז לפחות בכניסה לפזמון, עם ה- I like this הספונטני (40 שניות לתוך השיר).

– 4 –
Across 110th street [Across 110th street – soundtrack] 1972

רחוב 110 בניו יורק מפריד בין הסנטרל פארק להארלם, כלומר, נמצא בדיוק על התפר בין העושר והעוני של העיר. תאור ריאליסטי ומייאש של חיים בגטו אפרו-אמריקאי שעטוף באחד הלחנים והעיבודים הכי טובים שלו.
השיר נכתב עבור פסקול לסרט בעל אותו השם, וקיבל חשיפה גדולה ב-1997 אחרי שקוונטין טרנטינו שילב אותו בפתיחה ובסיום של ג'קי בראון. פאם גריר, השחקנית הראשית בסרט של טרנטינו, הייתה בעבר בת זוגו של וומאק.

– 3 –
I'm Through Trying To Prove My Love To You [Facts of life] 1973

השיר הזה מהלך עלי קסם מיוחד. שיר שקט, מריר – מתוק, שנשאר כל הזמן על אש קטנה ויכול בקלות ללכת לאיבוד. עם גיטרה וקולות רקע נפלאים. אין לי יותר מה לומר עליו, צריך להקשיב.

– 2 –
Please forgive my heart [The bravest man in the universe] 2012

השיר היפה ביותר באלבום הקאמבק שלו. בובי וומאק בחליפת חלל עושה חשבון נפש.

– 1 –
I can understand it [Understanding] 1972

השיר האולטימטיבי של וומאק לדעתי. פתיחת גיטרה שמאוד מזוהה איתו. גרוב פאנקי, עיבוד רב שכבתי, מעברים בין דיבור לשירה, קולות רקע מתוקים, בקיצור, אווירה וומאקית מובהקת. לקראת הדקה הרביעית הגיטרה עולה על פני השטח ובובי עובר לקריאות נוסח ג'יימס בראון. תענוג שאני יכול לשמוע בריפיט שוב ושוב.

 

 

* * *

ברשימה הזאת לא התייחסתי לעבודתו הרבה מאחורי הקלעים. אז למען הסדר הטוב אציין שבובי וומאק חתום על אחד הלהיטים הראשונים של הרולינג סטונז, כתב וניגן עם רון ווד, הגיטריסט שהצטרף לסטונז מאמצע שנות השבעים. כתב לא מעט שירים לווילסון פיקט, וגם שיר אחד לאלבומה האחרון של ג'ניס ג'ופלין. את הגיטרה שלו אפשר לשמוע, בין היתר, אצל אריתה פרנקלין וסליי אנד דה פמילי סטון. תוך כדי כתיבת הפוסט שמחתי לגלות שבובי וומאק לקח חלק משמעותי בהקלטה של אלבום אחד שמאוד אהוב עלי, אותו לא אזכיר כאן, כי הוא שווה פוסט נפרד שאעלה בקרוב. בנתיים אני משאיר כאן קישור להופעה שהזכרתי בהתחלה. בובי וומאק, בפסטיבל גלסטונברי, 2013.

[סטליסט]

bobby womack rip בובי וומאק

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | השארת תגובה

האלבום הנפלא ממנו גנבה, לכאורה, לד זפלין את הפתיחה של "מדרגות לגן עדן"

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

spirit 1968 ספיריט

האם גנבה לד זפלין את הפתיחה של Stairway to heaven מקטע בשם Taurus של להקת Spirit? זו לא שאלה חדשה, אך היא הפכה למדוברת מאוד בשבוע אחרון בעקבות תביעה שהוגשה בעניין. ידיעות פורסמו, השוואות נעשו, ודעות נאמרו. אי אפשר להתעלם מהדימיון בין הקטעים ומהעובדה שב-1969 זפלין חיממה את ספיריט במספר הופעות (שיר אחר של ספיריט, Fresh garbage, נכנס לסטליסט שלהם באותה השנה). אין לי מה להוסיף מעבר לכך שאני מקווה ששמו של רנדי קליפורניה, גיטריסט הלהקה שכתב את Taurus, יצוין לצד פייג' ופלאנט בקרדיטים של השיר. הסיבה העיקרית לכך היא לא המומחיות (שאין לי) בגניבות מוזיקליות אלא אהבה רבה ללהקת ספיריט, ובמיוחד לאלבום הבכורה שלהם.

Taurus המדובר הוא קטע אינסטרומנטלי קצר מתוך אלבום רוק פסיכודלי, בעל סאונד צלול ועשיר, שמשלב ג'אז, בלוז, פולק ופופ. זהו אלבום הבכורה של ספיריט ששמו כשם הלהקה והוא הוקלט בלוס אנג'לס ב- 1968, ה-זמן וה-מקום למוזיקה מהסוג הזה. לא מעט אלבומים משובחים ומרשימים יותר יצאו באותה התקופה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מאוד נקשר דווקא אליו. מבחינתי, הידיעה על התביעה נגד לד זפלין היא רק תירוץ כדי לכתוב עליו.

ספיריט נוסדה מתוך חיבור לא שגרתי בין נער לאביו החורג. הנער, גיטריסט צעיר בשם רנדי וולף קיבל את הכינוי קליפורניה מג'ימי הנדריקס בזמן שהיה חבר בלהקה שלו זמן קצר לפני פריצתו הגדולה. לולא היה בן 15 באותה התקופה היה ממשיך עם הנדריקס לאנגליה ומשם, כנראה, לתהילת עולם. אמו לא הסכימה, למרות שהיא זו שעודדה אותו לנגן מגיל שש. מאז רנדי ספג כמויות של רוק, בלוז וג'אז ופיתח סגנון נגינה ייחודי. הוא שלט בכמה שפות מוזיקליות, ידע מתי להמריא ומתי להישאר על הקרקע. הכישרון והורסטיליות שלו התאימו בול לחזונו של אד קאסידי, מתופף ג'אז בן ארבעים פלוס שהתחתן עם אימו של רנדי ב- 1965. קאסידי הספיק לנגן עם רבים וטובים כמו קנונבול אדרלי, רולנד קירק, דקסטר גורדון, טאג' מאהל וריי קודר. הוא ידע בדיוק מה הוא רצה – להקת רוק שתדע לנוע בחופשיות בין ג'אז, בלוז, פולק ופופ. על רקע צעירים ארוכי שיער קאסידי בלט בגילו המבוגר יחסית, בגדיו השחורים תמיד וקרחת חלקה ונוצצת. שלושה נוספים הגיעו משיתופי פעולה קודמים של רנדי ואד. הקלידן ג'ון לוק, שניגן עם קאסידי בהרכב ג'אז בעבר, הבסיסט מרק אנדס והסולן ג'יי פרגוסון שגם כתב את רוב השירים באלבום הזה. בשלב די מוקדם בחיי הלהקה הם עברו לבית משותף מחוץ לעיר שם חיו עם בנות הזוג שלהם ועבדו על החומרים לאלבמם הראשון.

spirit randy california ed cassidy jay ferguson

הנגינה של קליפורניה בולטת מאוד בשלושת השירים שפותחים את האלבום. הראשון, Fresh Garbage, עם הפתיחה המרשימה של תופים, קלידים וגיטרה מזמין להרים את מכסה פח האשפה ולבדוק את הרגלי הצריכה שלנו. אחרי דקה וקצת לתוך השיר ספיריט הופכת, במעבר אלגנטי, להרכב ג'אז שמפנה מקום לסולו קלידים וכעבור דקה נוספת חוזרת לריף הגיטרה שפתח את השיר. מעברים מהסוג הזה, יחד עם התיפוף החד והנחוש של קאסידי והגיטרה של קליפורניה הופכים לאורך האלבום לסימני ההיכר של הלהקה. הטקסט הנוקב בשיר הזה נכתב בעקבות מראות האשפה שהצטברה ברחובות בזמן שביתה של פועלי תברואה. בדומה לו, רוב שירי האלבום התבססו בצורה חופשית על חוויות ואירועים של חברי ספיריט, שבמהלך הכתיבה קיבלו נופך מסתורי ודרמטי. כך למשל שפעת קשה שריתקה את הבסיסט מרק אנדס למיטה הובילה לעיסוק במוות ב- Mechanical World, קטע מותח בעל קצב מכאני ומאיים וסולואים חורכים של קליפורניה. או Straight Arrow המתאר, כמו בסרט קולנוע, אדם חזק, ישר ורודף צדק – שיר שנכתב בהשראת האופן בו אביו של מרק, שחקן בשם קית' אנדס, נהג לחנך ולמשמע אותו.

Taurus המדובר הוא קטע אינסטרומנטלי קצר ויפה בפני עצמו. בתוך רצף השירים הוא מרכך את המעבר מהאווירה הקודרת של Mechanical World לפסיכודליה העדינה והרומנטית של Girl In Your Eye. עם השיר הזה האלבום ממשיך לסדרה של קטעים נינוחים ורגועים יחסית, אך לא פחות עשירים מוזיקלית. הדרמה חוזרת בקטע הלפני אחרון  The Great Canyon Fire שנכתב בעקבות שריפת ענק באזור בו התגוררה הלהקה. אחריו מגיע סיום אינסטרומנטלי בשם Elijah שנמשך 12 דקות שלמות ומאפשר לכל חברי הלהקה להתבטא. למרות כמה רגעים יפים זה הקטע היחיד שלדעתי אפשר היה לוותר עליו.

בהרכב הזה ספיריט המשיכו לשלושה אלבומים נוספים, שם המשיכו לנוע על הרצף של פסיכודליה, בלוז, ג'אז, פולק ופופ. כולם טובים ומוערכים מאוד, עם זאת הראשון הוא הטוב ביותר שלהם לדעתי וגם נקודת פתיחה מצוינת להיכרות עם הלהקה. ב- 1971 מתחים פנימיים הובילו לעזיבתו של מרק אנדס וג'יי פרגוסון (שהקימו להקת רוק בשם Jo Jo Gunne). ספיריט המשיכו להקליט ולהופיע עד שנות התשעים עם הרכבים משתנים כשרנדי קליפורניה ואד קאסידי מהווים את הגרעין הקבוע של הלהקה. במקביל קליפורניה טיפח קריירת סולו צנועה. פעילות הלהקה הגיעה לקיצה עם מותו של רנדי קליפורניה ב- 1997. הוא שחה יחד עם בנו בן ה-12 באחד מחופי הוואי, שם הם נלכדו בזרם סחף. רנדי הצליח לחלץ את בנו לאזור בטוח אבל נסחף פנימה אל הים בעצמו. ב- 2012 נפטר, בגיל 89, אד קאסידי, שנחשב בשלב מסוים בקיירה שלו למתוף הפעיל הוותיק ביותר ברוק.

ספיריט רנדי קליפורניה אד קאסידי ג'יי פרגוסון

כל זמן שרנדי קליפורניה חי, הוא, מסיבותיו האישיות, לא מצא לנכון לתבוע את הזכויות לשיר, למרות שהביע עלבון מכך שלא קיבל אפילו תודה מחברי לד זפלין בראיון שנתן שנה לפני מותו. מי שתובע עכשיו את זפלין בשמו של קליפורניה ובני משפחתו הוא מיק סקידמור, עיתונאי לונדוני שירש את האחריות הכספית על ענייניו של קליפורניה אחרי שאמו של רנדי נפטרה. בחודשים הקרובים צפויים לצאת בהוצאה מחודשות ארבעת האלבומים הראשונים של לד זפלין, מה שאומר שתזמון התביעה איננו מקרי, אבל לגיטימי מבחינת מי שחושב שיש צדק בתביעה.

מאמר מעניין ומפורט שנכתב בעקבות התביעה טוען שאם אכן הפתיחה של Stairway נגנבה מתוך "שיר אחר של להקה קליפורנית נשכחת יחסית" זה יוביל לכתיבה מחדש של היסטוריית הרוק'נ'רול. די מוגזם לדעתי. גם אם בית המשפט יכריע לטובת רנדי קליפורניה המנוח, שום דבר לא יכתב מחדש. זפלין, למרות (ובגלל) לא מעט גניבות אחרות, הרוויחו את הפריבילגיה לכתוב כמה מפרקי ההיסטוריה בעצמם.

עם זאת, אני חושב שספיריט ורנדי קליפורניה ראויים להרבה יותר מהערת שוליים.

 .
להאזנה לאלבום במלואו:

.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות