אליזבת קוטן – גיבורת גיטרה. לא במובן המקובל של המילה

גיבורת גיטרה

ניסיתם פעם לחפש "גיבורת גיטרה" בגוגל? אני ניסיתי. וגוגל אמר לי משהו כמו "אתה בטוח שלזה אתה מתכוון? אולי תנסה במין זכר? עזוב, בוא תראה סרטון של טל פרידמן מארח את גבע אלון". אז אמרתי לו באסרטיביות "גוגל, לזה בדיוק אני מתכוון". אז הוא אמר "ב ס ד ר" ומשך את המילה הזאת כאילו הוא עושה לי טובה, ואז הציג בפני 313 תוצאות חיפוש, אותן צמצם באדיבותו הרבה ל-39 (!) תוצאות ייחודיות בלבד.

ולמה חיפשתי בעצם? לפני שבוע וחצי בערך, כתב נדב הבר ב"קפה גילברלטר" כתבה בשם "עשרת הגיטריסטים הכי הכי אי פעם ולעולם ועד!!!". הוא הגיב לרשימה שהתפרסמה ב- ynet של רגעי גיטרה גדולים, ולרשימות מהסוג הזה בכלל. אחד הדברים שהוא ציין, ובצדק, זה שרוב הרשימות מורכבות בעיקר מגיטריסטים "לבנים, רובם ארוכי שיער, רובם שולטים היטב בגיטרה, חלקם מנגנים מהר מאוד ורועש מאוד כשהם עומדים בפיסוק רחב מאוד, חלקם הגדול ללא חולצה". כתגובה, הציע נדב הבר רשימה משלו, חוצת ארצות, סגנונות וצבע עור, שמתחילה ביהודה קיסר הישראלי ומסתיימת באחד מחלוצי הבלוז ששמו טי-בון ווקר. זאת רשימה מוצדקת לגמרי, מעניינית ומרחיבת אופקים, אבל גם היא נופלת במקום בו נופלות הרשימות האחרות  – היעדר הנשים.

זה לא שאני חכם גדול. כשמדובר בביצועי גיטרה גם אני חושב מיד על גברים. אבל אם לעצור רגע ולחשוב, מתחילים לעלות שמות. הגיטריסטיות הראשונות שקפצו לי לראש הן אנני קלארק (St. Vincent) וקארי ברואונסטיין (Sleather-Kenney / Wild Flag) שאני מאוד אוהב, וגם מרני סטרן, אותה אני לא יכול לשמוע יותר מחמש דקות רצופות כי אז המוח שלי מתחיל לנזול, אבל אלה חמש דקות מהנות ביותר. גוגל הזכיר לי עוד כמה, וגיליתי כמובן לא מעט שאני לא מכיר בכלל, חלקן גם "מנגנות מהר מאוד ורועש מאוד". תוך כדי שהתחלתי לגבש בראש רשימה משלי, התעקבתי על כמה נשים שחורות שהשאירו חותם על בלוז ופולק בארה"ב: רוזטה ת'ארפ, ממפיס מיני, אטה בייקר, ואליזבת קוטן (Elizabeth Cotten). משם קליק הוביל לעוד קליק, ומצאתי את עצמי רואה סרטוני הופעות של אליזבת קוטן בטלויזיה, אחד אחרי השני.

elizabeth cotten אליזבת קוטן (2) מה שהיה אמור להיות פוסט על גיבורות גיטרה, הפך לפוסט על גיבורת גיטרה אחת, שהיא לא ממש גיבורה במובן המקובל של המילה. אליזבת קוטן לא הבטיחה את נשמתה לשטן תמורת כישרון נגינה יוצא דופן, כמו שרוברט ג'ונסון עשה. היא גם לא הקליטה תקליט כושל שעורר עניינן כמה עשרות שנים אחרי, כמו במקרה של מיסיסיפי ג'ון הארט. הגבורה שלה התבטאה בעצם קיומה. עצם קיומה של אשה אפרו-אמריקאית שנולדה כמה עשרות שנים אחרי ביטול העבדות וחיה בתקופה בה גזענות כלפי שחורים היתה ערך. בכך שאהבה עזה למוזיקה הביאה אותה לזה שלמדה לנגן. ובכך שכשהקפיאה את הנגינה מכל מיני סיבות למשך עשרות שנים, נתנה לה להפשיר ולהתגלות במלוא הדרה כשהתחילה להקליט ולהופיע בגיל 68 – וכל זה כתוצאה ממפגש מקרי ביותר בחנות כולבו בוושינגטון. אבל קודם כל היא נולדה.

היא נולדה ב- 1895, למשפחה אפרו-אמריקאית בצפון קרוליינה: אמא מיילדת וטבחית, אבא שעסק בהטמנת דינמיט במכרות, שני אחים ואחות גדולה. לתינוקת שנולדה לא קראו אליזבת. בעצם, לא קראו לה בכלל. ההורים לא הצליחו להגיע להסכמה על שם, ובשיקול דעת משונה החליטו להניח לזה, ולהסתפק בכינויים כמו בייב או אחות קטנה. התינוקת גדלה להיות ילדה והלכה לבית ספר, שם כמובן נשאלה לשמה, ואז, כאילו רק חיכתה לרגע הזה, היא שלפה את השם האהוב עליה – אליזבת. וכך בעצם נתנה לעצמה את שמה. עוד דבר שעשתה בעצמה היה ללמוד לנגן. האחים הגדולים ניגנו במעט הזמן הפנוי שהיה להם, אבל לאף אחד לא היה זמן וחשק ללמד אותה. זה תסכל את אליזבת מאוד כי היא היתה "מלאה במוזיקה" – בתחושה שהיתה מבעבעת בה מבפנים וכל הזמן חיפשה דרך לצאת החוצה. "אם הייתי הולכת לאיזה מקום ורואה פסנתר או אורגן – רציתי למות". פסנתר, כמובן, לא היה בבית, אבל לאחיה היה בנג'ו פשוט, עליו למדה לנגן, בסתר, בזמן שהוא היה בעבודה.

הבנג'ו אגב, למרות שמזוהה היום עם מוזיקת קאנטרי, הוא כלי אפריקאי במקור, שהביאו לארה"ב העבדים השחורים ועד לשנות השלושים של המאה ה-19 שימש רק אותם. החשיפה שלו לאוכלוסיה הלבנה של ארה"ב היתה דרך מופעי ה-blackface – סוג של מופע בידור שהשם שלו נגזר מהאיפור שהשחקנים הלבנים השתמשו בו כדי לגלם דמויות של שחורים. המופעים, שכללו מוזיקה וריקודים כאילו אותנטיים היו מיועדים לקהל לבן, והציגו את השחורים בצורה מגוחכת וסטראוטיפית. מופעי הבלקפייס היו בידור רווי גזענות, בוז, התנשאות, מציצנות וחרדת זרים, וקיבעו לא מעט סטראוטיפים שקיימים גם היום. מצד שני, באופן פרדוקסלי ומעוות הם היוו ערוץ דרכו נכנסה המוזיקה האפרו-אמריקאית לתוך תרבות המיינסטירם של אמריקה הלבנה. באמצעות הערוץ הזה נסחף גם הבנג'ו לשלל מקומות, ביניהם למוזיקת קאנטרי, ועם הזמן עבר הלבנה מלאה, עד כדי כך שאנשים רבים לא מודעים לשורשים שלו.

Henry Ossawa Tanner - The Banjo Lesson בנג'ו - Dandy Jim from Caroline - blackface minstrel show

אבל כל זה לא עניין את אליזבת בת ה-8 תוך כדי שהיא מנגנת בסתר על הבנג'ו של אחיה. סוד הנגינה שלה התגלה לו עם המיתר הראשון שנקרע. בינו לבין עצמו הוא רטן על אחותו הקטנה, אבל לה אישית לא אמר דבר. לא איים, לא היכה ולא מנע ממנה להמשיך לנגן. בלי לדבר על זה כלל, הוא המשיך להחליף מיתרים והיא המשיכה לקרוע אותם.

כשאחיה עזב את הבית היא נשארה ללא כלי נגינה. אחרי שסיימה את השנה האחרונה שלה בבית ספר (כיתה ד') אליזבת התחילה לעבוד במשק בית. את מעט הכסף שהרוויחה במשך כמה חודשים, נתנה לאמה כדי לקנות לה גיטרה. לא היתה מאושרת ממנה. בלי צורך להסתתר, כל דקה פנויה היתה מוקדשת לנגינה.

השמיעה שלה היתה חדה, והזכרון כמו ספוג. היא קלטה שירים וחצאי שירים, ואפילו חיברה כמה בעצמה. מכיוון שאליזבת היתה שמאלית, היא התרגלה לנגן על הבנג'ו הפוך, וגם כשעברה לגיטרה המשיכה עם ההרגל. הציעו לה להפוך גם את המיתרים, כמו שכל הנגנים השמאליים עושים, אבל היא כבר היתה רגילה למה שהכירה, ולכן המשיכה לנגן עם מיתרי הבס ממוקמים למטה (כמו שאפשר לראות בסרטון בתחילת הפוסט). מיקום המיתרים, ואופן הפריטה שסיגלה לעצמה תוך כדי הלימוד העצמאי הקנו לנגינה שלה צליל ייחודי, שעשרות שנים אחרי קיבל אפילו שם משלו – Cotten-picking.

מקום הנגינה בחיים שלה התחיל להשתנות כמה שנים אחרי. עם ההתבגרות היא נעשתה מעורבת יותר בכנסייה, ושם דרשו ממנה בתוקף להפסיק עם ה"שירים הארציים האלה". הדרישה חזרה על עצמה ובהדרגה אליזבת ויתרה על רוב השירים שלה, עברה לשירי דת, ובאופן כללי ניגנה פחות. בינה לבין עצמה היא הרגישה מרומה. "כל השירים באים מהלב… אם אתה נפגע, אז אתה מרגיש כבד. והמילים פשוט מתפרצות ממך, ואתה חייב להפוך את זה לשיר, או לדבר על זה, או לעשות עם זה משהו… כמו השיר Going down the road feeling bad למשל…". בניגוד לאחיה, בכנסייה לא היו מוכנים להעלים עין.

בגיל 15 אליזבת התחתנה עם נער בגילה בשם פרנק קוטן, ונולדה להם בת אחת – לילי. המשפחה, העבודה והכנסייה דחקו את הנגינה לגמרי מחייה. לילי גדלה והמשפחה עברה לניו-יורק בעקבות עבודה של פרנק כנהג. מאוחר יותר, כאשר לילי התחתנה ועברה לוושינגטון אליזבת התגרשה מפרנק ונסעה לחיות עם בתה.

גם בוושינגטון המשיכה לעבוד במשק בית, יחד עם כל מיני משרות קטנות אחרות. אחת מהן היתה בחנות כולבו גדולה. אז היתה בת 50 בערך. יום אחד היא עזרה לילדה בוכה למצוא את אמא שלה בין שורות החנות. הכרת התודה של האמא התפתחה לשיחת היכרות קצרה שבסופה האישה הציע לאליזבת לבוא ולעבוד אצלה במשק בית. וזה מה שאליזבת עשתה. האשה היתה לבנה ועשירה ושמה היה רות קרופורד סיגר. רות היתה מוזיקאית – פסנתרנית ומלחינה עם עניין מיוחד בפולקלור האמריקאי. אם שם המשפחה סיגר (Seeger) נשמע מוכר, אז זה כנראה הודות לפיט סיגר, מוזיקאי פולק ופעיל חברתי מפורסם (בן 94 כיום). הוא הבחור הצעיר שמראיין ומנגן עם אליזבת בסרט שבראש הפוסט. פיט הוא הבן החורג של רות, שהתחתנה עם אביו, צ'ארלס סיגר, גם הוא שם מוכר בתחום המוזיקה, בעיקר כמוזיקולוג. חוץ מהם, רוב בני המשפחה קשורים למוזיקה ומפורסמים במידה זו או אחרת. גם פגי, הילדה שהלכה לאיבוד, ואחיה הגדול מייק גדלו להיות מוזיקאים. רות, פגי ומייק שיחקו תפקיד משמעותי בחייה של אליזבת.

הבית של משפחת סיגר, בו אליזבת התחילה לעבוד, היה "מלא במוזיקה", כמו שאליזבת עצמה היתה כילדה. אבל לאליזבת המבוגרת, אשה שחורה שמועסקת בבית של משפחה לבנה ועשירה נדרשו כמה שנים עד שהרגישה בנוח לקחת את הגיטרה של פגי, להתישב בחדר ריק, לסגור את הדלת ולנגן. אחרי שמייק ופגי שמעו אותה מנגנת המוזיקה שלה הפכה לחלק מהבית, כמו שהיא, עם הזמן, הפכה להיות חלק מהמשפחה. בשנים האלה התווסף לשמה שם החיבה "ליבה" (Libba) שנתנה לה פגי. שם החיבה נשאר איתה לאורך כל חייה, והיא הפכה להיות מוכרת כאליזבת "ליבה" קוטן. ההפתעה מזה שהיא יודעת לנגן הפכה להתפעלות מאיך שהיא עושה את זה, וגם מהחומרים עצמם שאליזבת זכרה. חלק מהשירים שהכירה נכנסו אחר כך לקובץ שירי הילדים שפרסמה רות, וכמה מהם נכנסו לרפרטואר של פגי ומייק שגדלו להיות מוזיקאים.

מחוץ לגבולות המשפחה הנגינה שלה יצאה מאוחר יותר, אחרי שמייק, שכבר היה לו ניסיון בהקלטה וקשרים בחברות תקליטים, הציע לה להקליט את השירים ולהוציא אלבום. אליזבת בהתחלה לא גילתה עניין ברעיון. אולי הוא הביך אותה, אולי היתה עסוקה מדי, אבל מייק התעקש. האלבום הוקלט בביתה של אליזבת, שם היתה עסוקה בעיקר בטיפול בנכדים שלה. כשהילדים כבר במיטות, היא היתה מתישבת עם הגיטרה על קצה המיטה, מנגנת ושרה, ומייק מולה עם המיקרופון. רוב הדברים שניגנה היו איתה מאז ילדותה. ארבעה עשר השירים שהוקלטו יצאו בתקליט בשם Elizabeth Cotten: Negro Folk Songs and Tunes ב- 1958, שמאוחר יותר שונה לשם יותר פוליטיקלי קורקט – Freight Train and Other North Carolina Folk Songs and Tunes. התקליט מצא בקלות את קהל היעד שלו, הודות להתעניינות מוגברת במוזיקת פולק ישנה ומתחדשת שהתעוררה באותה התקופה.

אחד השירים בתקליט היה Freight Train שחיברה כשהיתה בת 12, בזמן ששכבה במיטה לא הצליחה להרדם. מחשבות על רכבות משא שעברו בקרבת מקום ומחשבות על מוות התערבבו והפכו לשיר. לפני שהשיר הוקלט הוא התנגן לעיתים קרובות בבית משפחת סיגר ונדד על מיתרי הגיטרה של פגי סיגר לאנגליה. שם קיבל כנפיים והוקלט לראשונה על ידי צ'אס מקדויט וננסי וויסקי ב- 1956. השיר הפך ללהיט, והיה אפילו חלק מהרפרטואר של ג'ון לנון בגלגול קדם-הביטלס שלו. שום קרדיט לאליזבת קוטן לא ניתן, ואף אחד בעצם לא העלה על דעתו שאת השיר הזה כתבה ילדה בת 12 כחצי מאה לפני. גרסה נוספת הוקלטה בארה"ב על ידי זמר קאנטרי ראסטי דרייפר, ששינה חלק מהמילים כדי להפוך את זה לשיר אהבה. תתארו לכם את ההפתעה של קוטן כששמעה את השיר הזה ברדיו. הפעם, עם התערבות של עורכי דין, היא קיבלה קרדיט חלקי על השיר. רק אחר כך הוקלטה הגירסה של קוטן. בשנות השישים הפופולריות של הפולק הגיעה לשיאה, בעיקר בהתגלמות מוזיקאים לבנים כמו פיט סיגר שכבר הזכרתי, בוב דילן כמובן, ושלישיית פיטר, פול ומרי, שגם הם הקליטו גרסה ל- Freight Train. השיר בעצם הפך לאחד ההמנונים של התחדשות הפולק, שכל מי שכיבד את עצמו נהג לבצע על הבמה.

שנה אחרי צאת התקליט אליזבת קוטן נתנה את ההופעה הראשונה שלה, יחד עם מייק סיגר. אחר כך באו עוד הופעות, ופסטיבלים בארה"ב ובאירופה שם היא הופעה לצד אגדות בלוז כמו מאדי ווטרס, ג'ון לי הוקר ומיסיסיפי ג'ון הארט.

Elizabeth Cotten yank rachel mississippi john hurt skip james doc reese sleepy john estes Newport 1964

ב- 1967 יצא התקליט השני שלה, עם השיר Shake Sugaree. אז היא כבר היתה סבתא רבתא במשרה מלאה. מוזיקה לפני השינה עם הנינים היתה דבר שבשגרה, ושם נולד השיר. אליזבת כתבה את המנגינה, ופעם אחת הגדול מבין הנינים המציא כמה שורות. אליזבת הוסיפה כמה משלה, ואז כל אחד מהנינים המציא בית נוסף, ועם המילים האלה הוא הוקלט שנה לאחר מכן. את השיר הזה שרה נינה בת ה-12 שלה – ברנדה אוונס.

בשנות השבעים אליזבת התחילה להופיע באופן קבוע, הודות לסוכן שלקחה. היא אהבה להופיע בפני קהל, נהגה לבקש שהאולם יהיה מואר, ויצרה קשר ישיר וחם עם האנשים דרך שירים וסיפורים אישיים שסיפרה בין לבין. היא הופיע בכל מקום ומול כל קהל. מבחינתה זאת היתה שליחות והיה לה חשוב להגיע מעבר לאלה שיבואו להופעה שלה. היא הופיעה בבתי אבות שדייריו היו צעירים ממנה בכמה עשורים, וגם הרבה בבתי ספר, למרות שעל זה בקושי הרוויחה משהו. ב- 1979 יצאה לסיבוב הופעות באירופה עם מוזיקאי הבלוז המוערך טאג' מאהל, שהעריץ אותה, והחשיב את הנגינה שלה לתורמת חשובה לשפת הגיטרה. באותה השנה היא הקליטה את אלבום האולפן האחרון שלה When I'm Gone, אבל למרות הרמיזה שבכותרת, המשיכה להופיע אל תוך שנות השמונים. ההקלטה האחרונה שלה היא אלבום ההופעה Elizabeth Cotten Live!i מ- 1984 באמצעותו אפשר ממש להרגיש את שמחת החיים, החיוניות והחום האנושי שלה, ואפשר לשמוע כמה הקהל שותף למה שקורה על הבמה. גם הסיפור מאחורי הקלטת האלבום מראה את ההשפעה שהיתה לה על אנשים. את האלבום הקליט בחור צעיר, עורך דין, ומוזיקאי חובב בשם ג'ון אוברטון. הוא החליט שחשוב לתעד גם את ההופעות החיות של אליזבת קוטן, וללא שום ניסיון קודם בהקלטות, התלווה אליה לכמה הופעות מהן הורכב האלבום הזה. האלבום הזה הביא אותה לזכיה בגראמי. אז כבר היתה בת 90.

בשנים האחרונות היא נחלשה בגופה. כשהיתה צריכה לצעוד מרחקים ארוכים נאלצה להיעזר בכיסא גלגלים. כשהידיים נחלשו גם, נעזרה בגיטריסט נוסף, שאימץ את הסגנון שלה וניגן יחד איתה. היא הופיעה גם בשנה האחרונה בחייה, ונפטרה ביוני 1987, בגיל 92.

elizabeth libba cotten אליזבת קוטן

אליזבת קוטן השאירה חותם משמעותי על מוזיקאים מכל הדורות. את זה אפשר לראות מכמות הביצועים לשירים שלה. חוץ מאלה שכבר הזכרתי, אפשר להוסיף לרשימה מוזיקאים בני זמנה כמו בוב דילן, גרייטפול דד, טאג' מאהל, ג'ואן באאז ופרד ניל, שהקליטו או ביצעו את השירים שלה בהופעות (הביצועים של באאז וניל יפים במיוחד). בין המוזיקאים הצעירים יותר אפשר למצוא ביו-טיוב את דבנדרה בנהרט וגם את לורה ווירס מספרים עליה בהתרגשות לפני ביצוע של אחד השירים שלה. לורה גיבסון מספרת ש"נגינת הגיטרה שלי מושפעת ישירות מהניסיון לחקות את נגינת הגיטרה שלה". ויש גם ביצוע מרשים של ברדפורד קוקס (מ- Atlas Sound) לקטע בשם Ruben.

ולסיום, איך לא, גם בישראל. האחים רמירז כללו את Shake Sugaree ב- ep גרסאות כיסוי שהוציאו, וכאן אפשר לראות ולשמוע אותם יחד עם רות דולורס וויס מבצעים אתה השיר הזה באינדינגב 3 –

נ.ב. אני חוזר רגע לעניין הבנג'ו והבלקפייס. ההשפעה של מוזיקאים אפרו-אמריקאים על התרבות הפופולרית בארה"ב (וגם מחוצה לה) זורמת, וממשיכה לזרום, בכל מיני ערוצים. מופעי הבלקפייס, וגלגוליו של הבנג'ו הם חלק מהערוצים האלה. גם הסיפור של אליזבת קוטן הוא אחד מהם. אמנם אין בו אלמנטים מובהקים של ניצול ושכחה, כמו בדוגמאות הנ"ל, בכל זאת מאוד מורגשת ההירכייה. היררכייה לה אליזבת קוטן היתה מודעת כל הזמן. כמו במקרה אחד בו, בשנות השמונים, מייק סיגר הסיע אותה בכיסא גלגלים והיא שמה לב לאנשים שבוהים בה, ואז אמרה למייק "אתה יודע למה כל האנשים האלה מסתכלים עלינו? הם חושבים, 'למה האיש הצעיר והלבן הזה מסיע את האישה הזקנה והשחורה הזאת? היא זאת שצריכה להסיע אותו!".

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על אליזבת קוטן – גיבורת גיטרה. לא במובן המקובל של המילה

  1. נימס הגיב:

    תודה רבה שחשפת אותי למוזיקאית המעניינת הזו עם סיפור החיים המיוחד שלה.
    לשמוע ולצפות בה מנגנת את Freight Train בחדר זה ממש מרגש.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    יפה. תודה

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    נהדר, תודה

  4. שלומית הגיב:

    אם כבר גיבורות גיטרה- הרולינג סטון הכתיר את Kaki King בתור guitar god בודדה ברשימה ארוכה של גברים. מומלץ לראות את הדברים המעניינים שהיא עושה עם גיטרה, אבל בגדול היא לא משתווה לקוטון או חלוצות הפולק שהזכרת.
    http://articles.chicagotribune.com/2012-11-16/entertainment/chi-kogan-sidewalks-kaki-king-20121116_1_guitar-world-magazine-greatest-guitarists-jimi-hendrix

    • David הגיב:

      לא שמעתי אותה הרבה, ומהמעט שכן – השירים הלכו לי לאיבוד בתוך הטכניקה המרשימה שלה, ולא נשאר חשק לשמוע שוב. נראה לי שבהופעה חיה זה נשמע יותר טוב. עם זאת, ברור לי למה היא ברשימה. היא גם כיכבה ברוב הרשימות העדכניות שראיתי

  5. Shahar Rodrig הגיב:

    נהדר, תודה!

  6. נועה הגיב:

    elizabeth cotten ,אכן גיבורת גיטרה ובנוסף לכך אפשר להוסיף – הולכת בדרכה.
    יופי של כתיבה.

  7. פינגבאק: קופסת הקסמים של פיט סיגר - מוזיקה להתעכב עליה - הבלוג של דוד שפיר

  8. פינגבאק: קופסת הקסמים של פיט סיגר | undistracted listening

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s