על דניאיל חארמס, שנאת ילדים ותזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב

[פורסם ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

1.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף". המוכר הסתכל עלי מוזר.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף". הספרניות החליפו מבטים.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף".

2.
איפה אני? הסתכלתי סביבי. "סירופ", עיר תחתית, חיפה. יכול להישבע שכמה רגעים לפני הפלגתי על ספינה מפלסטיק בים של בירה. ספינת פיראטים! זו ההופעה השלישית של איגור קרוטוגולוב שאני רואה לאחרונה, כל פעם עם הרכב אחר, וזה רום שזורם בעורקיו הבולטים, אני בטוח. אחרי ששאג ונהם בג'יבריש הוא מתכוון לשיר מילים של ממש. מחליף את גיטרת הצעצוע באקורדיון קטנטן ומבקש שמישהו מהקהל יחזיק עבורו את הדף עם הטקסט. לצדו שמונה חברי תזמורת הצעצועים שלו. אנשים מבוגרים מצוידים בסט תופים זעיר, קסילופון צעצוע, קלידים לגיל הרך, רעשנים, חזירי גומי, קלרינטים מפלסטיק, ועוד כל מיני מצפצפים ומרשרשים לסוגיהם. מחזה כזה אם בקהל היו ילדים היה מתקבל על הדעת, אבל זה לילה, וכולם, כולל שלי, ישנים.

צילום: שחר שטיבל

מה שקורה על הבמה הוא איפשהו בין פסקול לסרטים מצוירים, הופעת פאנק וקרקס-קברט הזוי. החבורה הפרועה מוציאה את המיץ מהפלסטיק ומרשימה במשחקיות הרצינית שלהם (או שמה זו רצינות משחקית). למרות טווח מוזיקלי מצומצם של צעצועים זה עובד. מוזיקה שהולחנה היטב, אנרגיה טובה וקהל סקרני ומחויך שמצטופף צמוד לבמה.

    צילום: שחר שטיבל

בקטע האחרון הם מאטים את הקצב, ואיגור קרוטוגולוב מבצע ברוסית שיר ילדים שאני לא מכיר, משהו על עגורים ואוניות. עם השיר הזה הם מסיימים את ההופע, ועם המילים והאווירה הפסיכודלית שלו שולחים אותי הביתה.

 3.
בבית אני מגלה שהשיר נכתב על ידי דניאיל חארמס, משורר וסופר סובייטי שלא הכרתי. "איזה רוסי בלאי אני" חשבתי. לא נורא, יש אינטרנט, ופיראטים רוסים לא פוסחים על ספרות. אז קראתי קצת, ועוד קצת. קראתי גם יום למחרת. רוב הקטעים של חארמס קצרים וקשה להפסיק לקרוא אותו. למעשה, כל פעם שהתיישבתי לכתוב על ההופעה קראתי את חארמס במקום. הוא היה איש תימהוני שכתב בהתאם. שירה ופרוזה בעיקר. חלקה חסרת פשר שמתחילה בשום מקום ומובילה לשום מקום. אבל עם תחושת דופק חזק מאוד, הומור, עצב ומסתורין. תיאורים אבסורדיים של רגעים יומיומיים ואפורים עד כדי דכדוך שמתערבבים עם העל טבעי. ומוות. הרבה מוות. חלק מגיבוריו מתים עוד לפני שהקורא מספיק להכיר אותם. הם מתים כבדרך אגב, כמו שהם אוכלים, חולמים, מאבדים דברים או מתקוטטים. התיאורים שלו עגמומיים כמעט כמו הזמן בו הוא כתב אותם – מהשנים הראשונות לשלטונו של סטלין, דרך תקופת הטיהורים הגדולים שנעשו על ידו ועד המצור הגרמני על לנינגרד במלחמת העולם השנייה. אבל בניגוד למציאות בה חי כתיבתו מצליחה לרומם את הנפש לא פחות מלדכא אותה – בזכות חוסר היגיון מוקצן והומור. הנה למשל קטע בשם "מקרים":

פעם אחת זלל אורלוב אופונה כתושה ומת. וכשגילה זאת קרילוב, גם הוא מת. וספירידונוב מת סתם. ואשתו של ספירידונוב נפלה מהמזנון ומתה גם היא. וילדיו של ספירידונוב טבעו באגם. וסבתו של ספירידונוב התמכרה לטיפה המרה ויצאה לנדוד בדרכים. ומיכאילוב הפסיק להסתרק וחלה בגרדת. וקרוגלוב צייר גברת עם שוט בידה והשתגע. ופרקריוסטוב קיבל ארבע מאות רובל במברק והתנפח עד כדי כך שנזרק מהעבודה.
אנשים טובים – ולא יודעים להעמיד את עצמם על הרגליים.
[1933]
מתוך: דניאיל חארמס / "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", תרגום מרוסית רועי חן, ספריית מעריב.

אחזור בהמשך לתזמורת הצעצועים, אבל תחילה אני רוצה לעשות עיקוף דרך יצירתו, שגם מעניינת בפני עצמה וגם מוסיפה עוד זווית ראייה על מה שקרה שם על הבמה. למי שאין לו סבלנות ורוצה לקבל תשובות על שאלותיו לגבי ההופעה אז התשובות הן: כן. בטח. מאוד! ועכשיו היידה ללנינגרד.

4.
חארמס נולד שלוש פעמים. פעם ראשונה זה קרה ארבע חודשים לפני הזמן, ואביו זעם כל כך שהמיילדת דחפה אותו חזרה מרוב בהלה. אבל אז אמו כעסה ודרשה להוציא אותו חזרה וכך הוא נולד בשנית. הלידה השלישית אירעה אחרי יציאתו מאינקובטור שם בילה ארבעה חודשים על מצע צמר גפן. זה קרה במהלך 1905 – 1906 בסנט פטרבורג, שהפכה מאוחר יותר ללנינגרד. משהו מכל זה נכון.

בשנות העשרים אימץ לעצמו את שם-העט החריג חארמס, שאף אחד עד היום לא יודע לפענח בודאות. אחת ההשערות מדברת על משחק עם המילים charm ו- harm, שדי הולם את אישיותו. שמו לא היה הדבר החריג היחיד. הלבוש שלו, למש, קרא תיגר על נורמות של הרחוב הסובייטי: מגבעת, מכנסיים קצרים, חותלות, סרטי קטיפה ושרשראות למיניהן. רק משוגעים, תיירים או מרגלים ששכחו להסוות את עצמם הסתובבו כך בזמנו.

בשנות העשרים, לפני הטיהורים הגדולים של סטלין, לסופרים בלנינגרד היה חופש יחסי שאפשר להם להתאגד ולא להסתיר את הצביון האומנותי שלהם. זה לא אומר שכתביהם התפרסמו, אבל לפחות אף אחד לא רדף אותם, עדיין. באחד המפגשים הספרותיים התבקש חארמס למנות את תחומי העניין שלו בפני חבריו לעט. הנה חלק מהם: כתיבת שירה, אפס ואפסיות, סימבולים, אותיות, סגנונות כתב יד, כל מה שחסר הגיון ומגוחך, ניסים, פנים אנושיות, ריחות, ניקיון ולכלוך, אוכל, עישון, דברים שאנשים עושים כשהם לבדם, חלום, פנקסים, תיעוד יום יומי של אירועים, קבלה, פיתגורס, טקסים, נשים (לא רק כאלה שאני מעדיף), פיזיולוגיה מינית של האשה, שתיקה.

חארמס כתב על מה שעניין אותו ואיך שעניין אותו בידיעה ברורה שדבריו לא יתפרסמו. מכיוון שסירב לחיות ממשהו פרט לכתיבה, פנה לפרנסתו לספרות ילדים שם מאוד הצליח. במשך עשרות שנים הוא היה מוכר לציבור הרחב כסופר ילדים בלבד.

 5.
לו עצמו לא היו ילדים למרות שהיה נשוי פעמיים. קוראיו הצעירים לא ידעו זאת, אבל חארמס לא אהב ילדים בכלל. שנא ליתר דיוק, וכינה אותם "זקנים אכזריים וקפריזיים". מרינה מליץ', אשתו השנייה מתארת את זה כך: "כל חייו הוא לא סבל ילדים. פשוט לא יכל לשאת אותם. בשבילו הם היו – טפו, זבל כלשהו. חוסר האהבה שלו אליהם הגיע עד כדי שנאה. והשנאה הזאת קיבלה ביטוי בתוך מה שעשה עבורם. ופה הפרדוקס: יחד עם השנאה שלו הייתה לו הצלחה מטורפת אצלם. הם פשוט מתו מצחוק כשהוא הופיע לפניהם".אפשר לתהות על הסיבות לרגשות האלה שלו כלפי ילדים, אבל מה שחשוב כאן זה הרעיון שסלידתו ורתיעתו מהם מנעה מחארמס לשקוע בסנטימנטים שנוטים לצפות מסופרי ילדים.

את הכתיבה הוא לקח ברצינות ללא קשר לקהל היעד ולא התייחס לכך כחלטורה. אמנם כתיבתו לילדים הייתה רכה וחיובית יותר, ומדי פעם הוא כתב גם דברים שמתאימים לרוח הסובייטית, חארמס שמר לעצמו את החופש לגעת בטווח רחב של רגשות וסיטואציות. זה אומר שעל כל חתול שנפצע ברגל ואנשים טובים עוזרים לו לרחף על ידי בלונים יש כלב שמרמה כלב אחר כדי לגנוב לו עצם, ומצליח. על כל תלמיד כיתה א' שצועד בהתרגשות לבית הספר יש איש שהולך ליער ונעלם. ועל כל ילד שמעדיף להישאר בבריה"מ ולא לעוף או להפליג לארצות אחרות (השיר שבוצע בהופעה) יש ילדה שממציאה סיפור בו אי הבנה בין מלך למלכה מובילה למכות ביניהם שמסתיימות במותו של המלך. הילדים אהבו את ההגזמה והאבסורד בשירים ובסיפורי, וזה גם מה שמנע מחלק מהם להיות מזעזעים.

חארמס הגיש להם שפע. הגיון או חוסר הגיון, סוף שמח או עצוב, דימויים צבעוניים או דחפים יצריים – כל ילד מצא את מה שרצה. בכתיבתו הוא לא צמצם את עולמם הפנימי לעובי של קרטון ביצוע כמו שנוטים לעשות, בעיקר היום, בתכנים המוגשים לילדים. כשאני רואה שפע של עטיפות ספרים מנקרות עיניים או את החיוכים המולבנים של כוכבי ילדים למיניהם אני חושב שמוטב כבר שהיו שונאים ילדים. אולי אז היו מעזים יותר בלי הצורך להיות נגישים בכל מחיר, בלי חשש לעצבן, לשעמם או לגרום למישהו לסגור ספר או הטלוויזיה באמצע. כשמתחנפים או מתייחסים לילדים כצרכנים אי אפשר ליצור עבורם משהו בעל ערך אמיתי.

חארמס לא קל לתרגום, בעיקר בשיריו. אבל מצאתי אחד שהצלחתי לתרגם בצורה מספקת בתקווה להעביר משהו מהכתיבה שלו לילדים. על ציר החמידות בכתיבה שלו את השיר הזה אפשר למקם איפשהו באמצע.

עפים בלונים בשמיים
עפים ומתעופפים
עפים בלונים בשמיים|
מנצנצים ומרשרשים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בכובעים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים במקלות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בלחמניות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בחתולים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בכיסאות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים במנורות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים הם רק עומדים
עפים בלונים בשמיים
מנצנצים ומרשרשים

וגם האנשים מרשרשים

 [1933]

התחלה נאיבית וציורית. אנשים מתרגשים מהבלונים ומנופפים בכובעים. אחר כך אחר כך מקלות. מה פתאום מקלות? לחמניות, חתולים, כיסאות? גם החריזה הפשוטה נשברת. ובסיום מגיעה הנימה העצובה והכנועה שמאפיינת חלק מיצירותיו – הבלונים מתעופפים והאנשים נותרים במקומם. זה סופו של כל בלון. זה סופו של כל אדם.

6.
חלק מיצירותיו פורסמו בירחונים לילדים. "קיפוד", המוביל בהם, עורר לא מעט ביקורת על כך שהכתיבה שלו לא הולמת את ילדי הפרולטריון ומנסה להפוך אותם לחוליגנים. ב-1935, כשהתגבר דיכוי חופש הביטוי במדינה הירחון נסגר. בהמשך חלק מכותביו ועורכיו נאסרו. חארמס הרוויח את הכבוד הזה לפני כן. ב- 1931 הוא הואשם בהפצה של רעיונות אנטי-סובייטיים, ישב חודשים במאסר ולאחר מכן הוגלה לחצי שנה מלנינגרד. כשחזר הותר לו להמשיך לכתוב ולפרסם, אבל תחושת הרדיפה לא נעלמה. הוא הוריד פרופיל, פרסם פחות, ומכיוון שבקושי הרוויח לפעמים התדרדר לתקופות של רעב ממש.

בשלב מאוחר יותר חארמס מאובחן כחולה סכיזופרניה. הדעה הרווחת היא שחארמס התחזה לחולה נפש כי ידע שהוא עדיין מסומן, אבל יש הטוענים שהאבחנה הייתה נכונה. כאשר במהלך מלחמת העולם השנייה החזית הגרמנית-רוסית הובילה למצור מתמשך וקשה על לנינגרד המיאוס שלו מהשלטון הסובייטי והחרדות יצאו החוצה. הוא האמין בתבוסתם לגרמניה, ואף ייחל לכך. החריז שיתנגד בתוקף אם יידרש להתגייס וטען שלנינגרד בדרך לאבדון, "אנו נזחל מכאן ללא רגליים, נאחזים בקירות בוערים". דבריו מהר מאוד הגיע לאוזניים הלא נכונות והוא נעצר באשמת תבוסתנות. כשהמצור הוביל לשיאים של רעב, והאסירים ניזונו מ- 150 גרם לחם ליום, דניאיל חארמס מת באגף הפסיכיאטרי של הכלא.

בשנות השישים הוא הוכרז בדיעבד כחף מפשע. אז עדיין היה מוכר כסופר ילדים. שאר כתבי היד שלו, שכאמור לא פורסמו אף פעם, ניצלו בנס הודות לחבר – פילוסוף וסופר בשם יעקב דרוסקין שביקר בדירתו הריקה של חארמס לפני שנמלט מלנינגרד ואסף את כל הניירות שמצא למזוודה. במהלך שנות השבעים והשמונים הם פורסמו בהדרגה. תחילה בהוצאות מחתרתיות ולאחר מכן באופן פורמלי.

7.
היום חארמס זוכה להכרה שמגיעה לו. הוא הקדים את זמנו בכתיבה של אבסורד ונחשב לחוליגן ספרותי לא מתפשר שניווט את שיגיונותיו לתוך היצירה שלו. עם זאת מקומו בשוליים. בישראל יצא קובץ מיצירותיו (בעיקר למבוגרים) בשם "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", שתורגם על ידי רועי חן, בספריית מעריב. אמנם הוא כבר לא מודפס יותר ואי אפשר להשיג אותו בחנויות, אבל הוא יצא. ככה זה בשוליים. חארמס הוא לא הראשון ולא האחרון שיוצר מחוץ למיינסטרים. בשוליים האלה, רק מוזיקליים, נמצא גם איגור קרוטוגולוב, על כל צורותיו והרכביו (העיקרי שבהם הוא הרכב הקלייזמר-פאנק-ג'אז קרוזנשטרן ופארוחוד). אנשים כמוהו בתקופת סטלין היו נעלמים במחי יד. היום יש דרכים הומניות יותר להעלים אנשים טובים כמו הפלייליסט, תוכניות הריאליטי המוזיקליות או הפסטיגל. זה עצוב כי תזמורת הצעצועים ראויה ליותר חשיפה. בפני מבוגרים וגם בפני ילדים. לפחות לתת להם לנסות ולסמוך עליהם. בראיון לבן שלו אומר איגור קרוטוגולוב: "ילדים הם הקהל הכי טוב שיכול להיות. הם לא משקרים לך. אם הם אוהבים הם מקשיבים ורוקדים. ואם לא הם פשוט הולכים". מצד שני הם מקשיבים ורוקדים גם בהופעות של רינת, אז מה אני מבין?

ובעניין חארמס, לא יודע אם בחרו את השיר שלו במקרה או שזו דרך לציין אותו כמקור השראה, אבל בדיעבד אני מבין שהיה משהו מהרוח ההזויה, המצחיקה, האפלולית והבלתי מתפשרת שלו במה שהלך שם על הבמה.

 צילום: שחר שטיבל. תזמורת הצעצועים – מימין לשמאל: איגור קרוטוגולוב, גיא שכטר, מיכאי צ׳רנאה, סלבה פרנקלך, נעמי רוזין, ניל קלמן, עידו עזריה, ניב מג׳ר, ויקטור לוין, דרור פיקלני

לאלבום How to be a crocodile – לחצו כאן להאזנה ורכישה

צילום: שחר שטיבל