כסף זה לחלשים – שלושה שירים של רומן בּאימבּאיֶב

אוֹי! אוֹי! אוֹי!
באו ימים שאחרי רומן בּאימבּאיֶב… אָט אַזוֹי!
(מתוך "ניסים שחוללתי אחרי מותי")

רומן בּאימבּאיֶב נפטר לפני שנה בגיל 55. גם הוא, כמו רוב האנשים, עסק עיסוק יתר בכסף. אבל אחרת. בשלב מסוים הוא יצא מהמשחק, ויתר על עבודה אפשרית בהייטק, הכריז על עצמו משורר (שזה בערך כמו להכריז על פשיטת רגל), והחליט שלא יעבוד יותר למחייתו. אבל למטבע יש שני צדדים בלבד: מצד אחד הוא חי חיים של עוני מבחירה וחופש יצירתי, מצד שני עסק עיסוק אינטנסיבי בכסף באמצעות השירה שלו. "העברית כשפת כסף וכח" הפכה למושא מחקר סוציולוגי-פואטי עבורו.

אפרופו עברית וכח, מי שטוהר השפה חשוב להם, יגידו שגם הוא הפעיל כח – אגרסיות של משורר-עולה מבריה"מ על השפה העברית. הוא עשה בה מה שרצה, וגם על המרקם העדין של מבנה השיר הוא לא ריחם. כל אלה היו לאמצעי בלבד עבורו.

אמצעי נוסף – להלום בכל העוצמה. או כמו שכתב בשיר שמצוטט למעלה – "להרעיד נקניקים". איזה נקניקים? אלה שתקועים אצל אנשים אתם יודעים איפה. "אזרחי אַנְטִיגוֹיָה התרוצצו עם נקניק בתחת, משכרת ושי לחג". המטרה מבחינתו – שֶׁיִּשָּׁמֵט הנקניק.

אז בין אם תרפו, או תעשו שריר, הנה שלושה שירים של רומן באימבאיב.
.

– 1 –
המנון
מתוך Haleway And Goodbye – פואמה מוזיקלית (מוזיקה: דני צוקרמן) [2005]

"בוא נעשה ילד" אומרת ריטה למשורר ביום בו הכל התחיל. הוא לא עונה לה, מתלבש ויוצא. אבל כל הדרך לים המילים שלה נגררות אחריו. "אני לא שייך לסוג שאוהב ילד שלא נולד" הוא אומר לעצמו. המשורר מוטרד גם ממצבו הכלכלי, בגלל חשבון שקיבל, ומוצף בתחושה של ניצוּל. "זרים, גם כאלה שפגשתי רק במקרה ורק פעם בחיי, איחלו לי פרנסה טובה, בתקווה שיצליחו למכור לי משהו". בדרך הוא קונה בקבוק קוניאק זול, שותה אותו עם חברים, ונרדם. "צדיק בחייו / גם בחלומו לא פראייר".

בחלומו המשורר מייסד את "קורדובה", מדינה אוטונומית ומוגנת, בחצר ביתו, המקורה בצמח הבּוּגֶנְוִילְיָה. קורדובה היא תשובתו של המשורר-הצדיק לעולם שבחוץ, המזוהה בעיקר עם: "רדיפת בצע / נבירה בפצע / הוצאת עיניים / שימת רגליים / תקיעת מקלות בגלגלים / דחיפת מרפקים / ומבצעי הנחות למפגרים במחירים מופקעים". את העולם שבחוץ הוא מכנה "אלדורדו", וזה ההמנון שלו:

(השיר הזה משתבח משנה לשנה, מכיוון שהפערים בינו לבין המציאות מצטמצמים. מנגינת הפתיחה עלולה לתעתע ולגרום לחשוב שהמשורר מרמז על מדינה כלשהי באירופה, הרי אצלנו בישראל הכל בסדר.)

שמים שלנו
ומים שלנו
גם קרקע שלנו
עם כל הסובב
עשו בשבילנו
אחים משלנו
ואנו משכנתא
על זה משלמים

למען עתידנו
נשכב על פנינו
והם מעלינו
עם שקל ביד
קרב כבר היום
בו יקומו עלינו
עם דולר וסטרלינג
ולא סתם בבל"ט

כֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ
מוכן כבר מקום ש
ישאב אל תוכו
יתרות חסכון
ואז ילדינו
יהיו במקומנו
ואנו נהיה גיבורי ההמנון

בהמשך המשורר מתאר את מאבקו נגד ההתקפות הבלתי פוסקות על האוטופיה שהקים בחצר ביתו. המאבק מתרחש תוך כדי קריאות "קורדובה לצדיקים! / אלדורדו לבבונים!", ונמשך עד הסוף המר. ככל הידוע לי, לאחר תום האירועים שום ועדה לא הוקמה.

אפשר להאזין לכל האלבום כאן.

.

– 2 –
מתמורפוזות

בקיץ 2011 נערכו מספר הופעות בהם הקריא משיריו, בשיתוף עם יהוא ירון ו"שופר", שלישיית ג'אז מפולין. הקטע הזה צולם בהופעה בירושלים, הטקסט שבאימבאיב מקריא כאן לקוח (בשינויים קלים) מ"מתמורפוזות". את היצירה בשלמותה מומלץ מאוד לקרוא (ולשמוע) כאן.

… לכל אחד שפה משלו. ואין הבנה. רק תקווה להרוויח מלכדת את החברה. ולא תמיד זה היה כך. בלי מגמה התרוצץ האדם מראשית ההיסטוריה. ראה משהו, מיד הכניסו לפה. כך נעלמו הדינוזאורים. אחר כך הממוטות. ורבים נרשמו בספר האדום בדרכם החוצה, כשבא הכסף להוציא לאדם את החשק לשחק. כמו לשמש, גם לכסף כושר לֽשַטֵח. קרן אור פוגעת בגוף והופכת אותו לצל; במפגש בין ביקוש למוצר נקבע המחיר. מוקף בפמליה עליזה נהג כסף בעולמנו. עוזריו הקרובים – לכלוך ושטיח, כיעור ויועצי היופי. באמתחתו מיני תחבולות לשון וסימן שוויון חקוק לו על המצח. יחד הם עשו לאדם בית ספר. שיעור ראשון:
מי משמיע מוּ מוּ מוּ באחו?
התשובה: שק דינרים עם פרסות
בחצר זאת תרנגולת?
לא! זה שקל עם נוצות
ואז כל הכיתה ביחד:
שני כבשים – פרה
שתי פרות – אשה
תענוג!

– 3 –
אנֶסתֶזיה

ב- 1998 יצא, בסדרת "הנה" בעריכת נתן זך, קובץ שירים קצר בשם "רומן באימבאיב מסכם את נסיונו". בהקדמה זך מתאר את באימבאיב כ"נצר לשירה הרוסית המתפרחחת של תור הזהב הפוטוריסטי-דאדאאיסטי", וכ"עוף מוזר במקצת בקהיליית ציפורי השיר המקומית".

השיר הראשון בקובץ, "אנֶסתֶזיה", הולחן על ידי דן תורן עבור הסרט "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה (מודה שלא ראיתי את הסרט). השיר מבוצע על ידי להקה פיקטיבית בשם "דאדא", שהוסלן שלה הוא אוהד פישוף.

מיקרובים אוהבים שירי ערש
הם שרים אותם בכל הזדמנות
אפילו על חשבון שעות השינה
שלהם
לבד או בקבוצה

כל אחד נולד לספור:
אַיין, צְוֵויי, דְּרַיי.
עשירים סופרים מליונים:
אַיין, צְוֵויי, דְּרַיי.
עניים סופרים סטירות:
אַיין, צְוֵויי, דְּרַיי.
ועכשיו מהר לישון:
אַיין, צְוֵויי, דְּרַיי.

אם יצא לך לגנוב –
תעבוד בשכל;
מחלש תיקח הכל
עם חזק על תתעסק
תתרכז בכסף.

אם יקרה שתרמה –
על גדול תלך רק;
מסכנים בפח נופלים
עשירים עושים חיים
תתרכז בכסף.

העיקר זה פרנסה
יושר לא קובע.
תישן, תחלום בלי דאגה
יבוא יום וגם אתה
תתרכז בכסף.שקל שקל
שקל שקל
והנה בא דולר
דולר
דולר
שקל שקל
שקל שקל
ושוב מגיע דולר
דולר
דולר
שקל, שקל
שקל, שקל
ועוד אחד דולר
דולר
דולר
שקל-דולר, דולר-שקל
שקל פה ודולר שם
מי שאין לו –
לא נרדם.

* * *

בחוברת המצורפת לדיסק "הלוואי וגודביי" ישנה הקדמה –  מכתב המשורר לראש העיר תל-אביב – יפו, וכך הוא מתחיל: "מאז ומעולם מהווה מעונו של המשורר יעד עלייה לרגל של מעריציו ומקור הכנסה לשלטון המקומי בתחומו הוא יצר. לכן בעולם הנאור רואים בהענקת גג למשורר השקעה סולידית, המבטיחה רווחים נאים אחרי מותו של הדייר". בהמשך המכתב מוצע רעיון לפרויקט הנצחה למשוררי העיר, ומצורף תרשים:
הוא מונה את רשימת החומרים הדרושים לבנית הפרויקט ומוסיף שאת הפריט היקר ביותר – שלט קטן עם שמו של המשורר ירכוש המשורר עצמו. "רבים מהם רגילים לפרסם את יצירותהם על חשבונם מבלי לקוות לתועלת ממשית לעצמם". כדי לשכנע את ראש העיר בכדאיות העיסקה הוא מוסיף: "המוני שוחרי אומנות ינהרו לסייר בין גרדומי ההנצחה, ובשעות הפנאי יבזבזו את כספם במרכזי עינוגים, שימלאו את קופת העיריה באמצעות ארנונה". מיותר לציין, שבין אם מכתב כזה נשלח באמת או לא, תשובה הוא לא קיבל, ולא היה מקבל.
.

ביום בו כתבתי את הפוסט (8 לדצבר, 2012) שמחתי לגלות שיוצא לאור אוסף מקיף של שיריו, בעריכת מרחב ישורון ורונן סוניס (זה לא צירוף מקרים, אלא שנה למותו). חיפשתי עוד מידע באינטרנט, ומצאתי את הכתבה הזו בה מצוין שעיקר המימון של הספר מגיע מ"פעל הפיס". מפעל ההימורים החוקי והגדול בישראל. מפתיע? כן. צפוי? בהחלט. למטבע יש רק שני צדדים, כבר אמרתי.

.ואני גם לא ציפור,
יש לי כרס רכה,
כתפיים שעירות, ללא כנפיים,
וארמונות, שאני בונה מאז ילדותי,
נראים מעט כמוני.
(מתוך "פה זוללים")