נר ועוגן

אם תתבוננו מספיק זמן בשני הצילומים האלה תבינו הכל.

האיש משמאל הוא מייק וְוָאט. הוא מנגן בגיטרת בס כמו שהוא מביט לתוך המצלמה – נגינה נוכחת, ישירה, לירית וחכמה. הילד מימין הוא אדם כהן (אני לא באמת יודע אם זה הוא, כך לפחות אני רוצה להאמין). אדם כהן עושה מוזיקה כמו שהוא מביט למצלמה – מוזיקה כנה, שברירית, נאיבית ורווית פחדים.

בתוך המנעד המוזיקלי והרגשי שהם יוצרים יחד אני נע ונד בשבועות האחרונים. אני רוצה לספר על שניהם.

מייק וואט הוא מכר ותיק שרק עכשיו אני מקדיש זמן כדי להכירו לעומק. אדם כהן היה ונשאר אלמוני עבורי. על המסתורין שבאלמוניותו כותבת יפה עינב ג'קסון כהן. כך הכרתי אותו. אצל מייק וואט אין מיסתורין. כניסה לעולמו מלווה באורות בוהקים המאירים כל פרט בהיסטוריה המוזיקלית והאישית שלו. כניסה לעולמו של אדם כהן מלווה בלהבה של נר מרצד אחד. להבה, שמשחקי אור וצל שלה מאירים בעיקר את את פניו וליבו של המאזין.

למייק וואט יש עוגן על הצוואר. לאדם כהן נר על הראש.

העוגן כבד, עשוי מתכת. כוחו יציב ובטוח. כאשר יורד לקרקעית הוא ננעץ בה בעקשנות ומייצב את הספינה מול זרמים ורוחות. וואט עונד אותו בגאווה של יורד ים מנוסה – כזה היה אביו, ששירת כל חייו בצי הצבאי האמריקאי. וואט עצמו הוא בעיקר איש של יבשה. הוא אמנם יספר שיש לו סירה, אבל זה בעצם הכינוי לרכב שלו. לא רק לספינות יש עוגן, גם לבני אדם, שמורידים ומרימים אותו לסרוגין. בדרך כלל זה יותר מעוגן אחד. אני מניח שמוזיקה היא עוגן מסוים עבור שלושתנו.

הנר הוא בסך הכל פתיל ושעווה. אבל כאשר דולק הוא מקבל רבדים על גבי רבדים של משמעות. אור והארה, חיים ונשמה. להבתו מפרה את החושך, דוחקת אותו לפינה, מרחיקה מאיתנו. "באנו חושך לגרש" שרים בחנוכה, אולי אפילו שרו כמה רגעים לפני שהתמונה צולמה. "סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור!" שרו הילדים יחדיו, ואחר כך קיבלו סופגניה מתוקה כדי להשיח את דעתם מהצד האפל של השיר, ושל החג כולו. גם הילד שבתמונה קיבל סופגניה. נדמה לי שמתיקותה לא הצליחה לתעתע בו. כך אני מתרשם מהמבט, כך אני מתרשם מהשירים. חוץ מהילד שבתמונה אני זוכר ילד אחר שאני מכיר. הוא בכה וסירב להדליק נרות חנוכה כי פחד לראות אותם מתכלים. הוא ידע שחיי הנרות מוגבלים, ובזמן שאחרים נהנו מהאור והחום, ראה את גסיסתן האיטית, את הפיכתן לשלולית שעווה חסרת משמעות. הילד הזה התבגר מעט והוא כבר תלמיד בית ספר שלא מתאבל על נרות. הוא יודע שתמיד אפשר לקנות עוד ועוד בסופר. מתיקות הסופגניה עשתה את עבודתה נאמנה.

ראיתי את מייק וואט בהופעה של הסטוג'ס ב- 2007. בזמן שאיגי פופ הבעיר בכפות רגליו את הבמה הוא עמד שם, כמו קולוסוס מרודוס – שתי רגליו פסוקות ונשענות ביציבות על הרצפה, כאילו אם לא היה עומד כך, הבמה היתה מתהפכת ושופכת את הלהקה אל תוך הקהל.

אני מביט בתמונה בשחור לבן. מעניין אם זה באמת אדם כהן בילדותו… זה לא משנה בעצם, כי הדרמה כבר בראשי. הילד נראה אבוד. צובט בידו השמאלית את אחת מאצבעותיו, אולי כתזכורת להימצאותו הפיזית. לי זה מזכיר כיצד אנשים עושים דברים דומים בעת התרגשות, חוסר נוחות או חרדה: נוגעים בפנים, נושכים שפתיים, או משחקים עם הידיים – אני מרגיש את גופי, משמע אני קיים.

                                                                                                                                                  התמונה מכאן

צביטת אצבע בטח לא תספיק מול חוויה שכזאת:

אני לא מבין
מי איתי ומי נגדי
ומי פה סתם רומס אותי
כי הוא טיפה חזק יותר
או כי אני נואש או מיואש

מול הבעירה של בדידות ואבדון / צלילות ושגעון לאורך כל האלבום הזה, נגינת הבס של מייק וואט היא כמו פסיעות בטוחות ברחבי חדר מנועים.

dos – number nine [dos y dos, 2011]1

יש ימים שאני רוצה לשאת את הנגינה שלו בתוכי כמו מטרונום. מטרונום שיעזור לי לסדר את צעדי ומחשבותי בקצב מדוד ומחושב. לפעמים אני מצליח, לפעמים אני מרצד.

קירה רוסלר, בסיסטית שמנגנת איתו בקטע הקודם, היא מעין מטרונום (או עוגן, אם תרצו) עבור מייק וואט. להרכב שלהם קוראים dos, שתים – בספרדית, והוא מורכב רק משניהם. שתי גיטרות בס, ושירתה של קירה בחלק מהקטעים. הם הכירו בתחילת שנות השמונים, התחתנו, והתגרשו כעבור 7 שנים, אך השיתוף הפעולה המוזיקלי שלהם נמשך עד היום. חברות יפה יש בינהם.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                 התמונה מכאן

בכלל, כל היצירה המוזיקלית של וואט בנויה על חברות ושיתופי פעולה. את הלהקה המיטולוגית שלו, ה- minutemen הוא הקים עם ד. בון, חבר ילדות אותו הכיר בגיל 13. כדי למנוע שוטטות מיותרת, אמא של בון הציעה להם להקים להקה. הצעה לא שגרתית מצד אמא באמריקה של שנות השבעים. בנה כבר התחיל ללמוד גיטרה, ולמייק היא הציעה להתמקד בבס. עם התבגרותו וואט הפך לוירטואוז שלא מתחכם בנגינתו. יחד עם המתופף ג'ורג' הרלי הם הקימו את המינוטמן שניגנו שירים דחוסים וחסכוניים, מקסימום כח אש במינימום זמן, והפכו להיות אחת מלהקות ההארדקור פאנק המשפיעות בארה"ב. "אני ומייק וואט ניגנו שנים / פאנק-רוק שינה את חיינו" בון שר ב- "history lesson, part 2" –

minutemen – history lesson, part 2 [double nickels on the dime, 1984] 1

כשנה וחצי לאחר מכן, בון, בגיל 27, נהרג בתאונת דרכים. וואט שקע בדיכאון עמוק. מינוטמן חדלו להתקיים והוא לא ראה את עצמו ממשיך לעסוק מוזיקה. ההתעקשות של קירה על שיתוף פעולה מוזיקלי איתו היתה אחת הסיבות עבורו לחזור לנגן. סיבה נוספת נתן אד קרופורד, בחור צעיר ועקשן שהתייצב ללא הזמנה בביתו של וואט בטענה שהוא צריך לתת לו הזדמנות בתור גיטריסט בלהקה. הלהט שלו הוליד את fIREHOSE, כך שב- 1986 יצאו אלבומי הבכורה של שני ההרכבים.

כאשר, באמצע שנות ה-90, וואט פנה לקריירת סולו, גם שם נשען על חברים. הנה "big train"  שפותח את אלבום הסולו הראשון שלו, בו הוא מלווה בדייב גרול ואדי וודר.

mike watt – big train [ball-hog or tugboat?, 1995]1

.

אדם כהן לעומתו עושה את הכל בכוחות עצמו, בלי חבר'ה.

בלי חבר'ה. מרחף ברחוב / כמו צל / רואה ואינו נראה הוא שר ב"עיר מושב". או ב"מול כל העולם": ואין לי עם מי לדבר / אפילו אחד / להחזיק את היד / מהיום הראשון / עד עכשיו / מול כל העולם / מול כל העולם.

שיריו שירי ייאוש ומאבק. "בין רעש לקול": כבר שנים אני רוצה לרצות לטייל / להפסיק לשנוא את הכל / וללמוד לרחם / על העולם ועלי. וזה לא זז / הגלגלים שחוקים / אני מעל לעננים / או / מתחת לאדמה.

רק לעיתים משהו אחר מתאשפר. אולי כי הוא לא לבד –

"שלג" מתחיל כמו רוב השירים באלבום: "חושך בא / בלב הסערה / נודד ומתנדנד / נר על הראש / וקרח מסביב". אבל ההמשך שונה: "מושיט לך את היד / אל הבית שבניתי על העץ / אתמול כשהתחיל לרדת שלג / העולם רצים לבתים / ואנחנו מטפסים" אולי גם לו יש מישהי כמו קירה רסלר? "חייכתי כשאמרת / שאני לוקח יותר מדי ללב / אפילו שאני צודק / צריך לדעת להרפות" מכאן המילים ומהמוזיקה נושאות אותי לאחד המקומות היפים והמוזרים שהייתי בהם בזמן האחרון –

ואז הוצאת סיכה מן השיער
וניפצת לי את העיניים
ונהר צבעוני
התפרץ עד השמיים
ושרף את כל הבניינים
והמיס את השלגים
משכת לי את היד
אל סירה
ושטנו על האור הלבן
נגד כל הסיכויים
שני אבודים

חזרה למציאות.

נר בוער זקוק למיכל. מיכל שיגן עליו מול גחמת הרוחות, שלא ידעך או יפרוץ החוצה וישרוף כל מה שעומד בדרכו. מיכל יציב דופן. זוג ידיים, גג וארבעה קירות, קופסת פח המונחת מעל מצבה. או אולי משהו גשמי פחות – "לצרוח / אל מוח / עליון / שיעזור / לבד / אני לא יכול".

.
"אש" מסיים את האלבום. למילותיו, המושרות בלחש, יש צורה של נר,

תראו!

.כשהלילה מגיע
אני רוקע
ברגליים
באתי חושך לגרש
עם הרוח
והמים
בידיים
אור ואש

מלמטה
למטה
לרדת
עד הסוף
לצרוח
אל מוח
עליון
שיעזור
לבד
אני לא יכול

אני ואני
יחיד ועני
קטן ושפל
קל ואפל

לא שייך לשום דבר

עם רוח
ומים
בשמיים
אור ואש

"אש" הוא שיר ערש שמשאיר אותי עם נדודי שינה. אז אני נודד. נודד ומוצא עוד משהו, מבין כמה שירים נוספים של אדם כהן ברשת –

.
לקטע הזה מתלווה הצילום –

ו

זה אותו הילד, אבל עם מבט שונה וחרב ביד. להב של חרב בוהקת כמו להבה של נר וחזקה כמו עוגן. "מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" והנה הדברים מתחילים להתחבר…

.

.

.

.

minutemen – the glory of man [double nickels on the dime, 1984] 1

.

האלבום של אדם כהן ב- bandcamp

soundcloud עם שירים נוספים

We Jam Econo: the story of the Minutemen – סרט תיעודי על הלהקה