שירי העבודה שלי

צילום: הכט חיים. תל בית שאן – עמק בית שאן (מכאן)

שיר עבודה הוא שיר קבוצתי המושר במהלך עבודה פיזית ומשעממת החוזרת על עצמה. שירי עבודה מפיגים את השעמום ומזרזים את הפועלים בשעת עבודה קשה ומונוטונית, וכן יוצרים תיאום של המלאכה לפי מקצבי השירים. משום כך, השירים מותאמים בדרך כלל לקצב של תנועות הגוף של העובדים (למשל, חתירה במרץ, קציר). שירי עבודה מביאים גם לפיתוח תחושת קרבה ושותפות בקרב העובדים. ברוב המקרים, השירים הללו מועברים בעל פה והמילים בהם אינן קבועות, אלא ניתנות להתאמה על פי אלתורי הזמרים. המוזיקה מושרת בדרך כלל במקהלה לצד זמר המוביל את השירה. [ויקיפדיה]

לא בדיוק, אבל בערך…

1. נרות

יש צורה לזכרון הזה: שפיצים ועיגולים, עיגולים ושפיצים. אנחנו עומדים במעגל סביב מיכל מתכת מלא שעווה חמה. הם שרים את השירים בקול רם, אני בקושי מרעיד שפתיים, אבל יודע בלב את המילים. לרגע אפשר לחשוב שזה טקס כלשהו. אבל זו בסך הכל חבורה של בני נוער בעבודה במפעל נרות. בסיס נר מעוגל נכנס ערום, יוצא נוטף שעווה. יד אחת מחזיקה בפתיל, יד שניה עושה שפיצים בצביטות מדודות. שורה ועוד שורה עד שכולו כמו כיפוד, או עץ אשוח. מניח על העגלה, לוקח ערום אחר וטובל. נר דקורטיבי, ייצוא לחו"ל, עבודת יד מארץ הקודש. מול השעווה החמה כנסיית השכל זה הפסקול המושלם. השירים שלהם העיפו לי את הראש. אחד האלבומים הישראלים הראשונים שהתמסרתי להם. אולי אפילו הראשון. כולו עיגולים ושפיצים, שפיצים ועיגולים. אפילו העטיפה.

2. מכוניות

כמה שלא נלחמתי זה לא עזר. הסליל נבלע יותר ויותר בתוך הלוע של שואב האבק. חשבתי שכבר לא אצליח להציל אותו והתחלתי לתכנן את העלמת הראיות. התוכנית היתה פשוטה, לעטוף את הקלטת עם הסליל הקרוע בעיתון מהמושב האחורי – ולפח. הרמתי את הראש כדי לראות אם השטח נקי וגיליתי שאני לא לבד. "מה אתה עושה?" שאל אחד העובדים הקבועים בזלזול. הוא כיבה את השואב, והמאבק תם. "מי משאיר קלטות זרוקות מתחת למושב?" התגוננתי, מקווה שלא יתלונן עלי. הוא הוציא את הסליל המקומט החוצה, ובחצאי סיבוב של האצבע התחיל לגלגל אותו חזרה אל תוך הקלטת. חשבתי: "מעניין מה ארוך יותר, הסליל או התור המפוטל של המכוניות לרחיצה לקראת ערב פסח".
חבר עובד שם קבוע, והוא מביא אותי לתגבור בימי העומס. הוא בעיקר בפרונט – בשטיפה החיצונית והפינישים האחרונים. כולם מכירים אותו, קוראים בשמו, נותנים לו כבוד וטיפים מראש. מדי פעם גם לי זורקים איזו עצם. אני שואב את המכוניות לפני הכניסה לשטיפה. העבודה מעייפת, הידיים כואבות, וחם נורא. ככל שהאוטו ישן יותר, כך הוא חם יותר, והזיעה שלי נוטפת על הריפודים המרופטים. היום עובר לאט. מדי פעם מגיע רכב שמעניין להציץ בו, וזה מעביר את הזמן. בדקות הפנויות אני נכנס פנימה למזגן. שם קריר ויש ריח של עצי ריח. ברקע הקלטת שהבעלים של רחיצת המכוניות הכין ללקוחות שלו לפסח. אחלה גבר. ערך אוסף של שירים שהוא אוהב, והכין עותקים לכל לקוח לפני החג. "זה הכל בשבילך" של דני סנדרסון, "תפוחים ותמרים" של רמי קלינשטיין. שירים חמודים כאלה. בטח היה גם איזה שיר של משינה. הוא אהב את משינה מאוד, אפילו נסע להופעה האחרונה שלהם לפני שהתפרקו. לא כל כך אהבתי את משינה. מבין השירים אהבתי במיוחד את "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס. בפנים נעים, אני מותש ולא בא לי לקום עד סוף היום. חשבתי: "אני עוזב, אני עוזב היום / לה לה לה לה לה לה לההההה".

3. כלים

לא זוכר אם הייתי באולם הזה באירוע, אבל את המטבח אני זוכר די טוב. הכי שנאתי זה את הצלחות של החומוס. מכה על דופן הפח לא מספיקה – צריך לגרד. ואחר כך לשפשף את מה שנשאר. צלחות בשטיפה ידנית, סכו"ם וכוסות למכונה. הכי אהבתי את המכונה של השתיה הקלה. הייתי ממלא את הבטן בקולה וספרייט בלי הגבלה. המנות עומדות בשורות בצד השני של המטבח. אני בודק מה יש, יודע שכשירד העומס אחת מהן היא בשבילי. אוכלים בחצר האחורית, עם החתולים. בדרך כלל זה טעים. כנראה טעים יותר מלרוב באי האירוע. מבחוץ המוזיקה נשמעת עמומה, אבל במטבח שומעים די טוב. השיא מגיע בשירים של אייל גולן. הוא פרץ אז עם להיט אחרי להיט שהרקידו את כולם. אפילו אותי ואת בן הדוד שלי, השכן שלי לכיור. היינו שרים את הפזמון בחצי חיוך אירוני, שחלילה לא נתמסר יותר מדי. אבל הגוף יודע, ואפילו החומוס העיקש כאילו מחליק לבד מהצלחת. אי אפשר היה לעמוד בפני השירים שלו.