גלגל ההצלה של פול מקרטני – שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (1)

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

לפני שנה כתבתי פוסט בשם "שירי אהבה-על-דרכי-חצץ" עם שלושה שירי אהבה: של נעם רותם, רוברט ואייט וטום וויטס. הפוסט הזה הוא ממשיך פחות או יותר את אותו הרעיון, של שירי אהבה קצת אחרים.[הפוסט פורסם ב-14 לפברואר, הולנטיינס דיי, ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

* * *

"אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" שר אלביס פרסלי. אבל הלב, הו הלב! איך הוא יעמוד בנסיעה שכזו? שלם ומבריק וסימטרי, עטוף בצלופן וסרט לכבוד חג האהבה. היום זה יום של דרכים "מרוצפות זהב", פרחים ריחניים ומחוות הדדיות.

עם הולנטיינס דיי אני מתחיל כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ. אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליה, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה, אהבה בימי כולרה ועוד כהנה וכהנה…

נתחיל ממשהו חיובי. בהמשך נתדרדר…

Paul McCartney – Maybe I'm Amazed

"יש אנשים שרוצים למלא את העולם בשירי אהבה מטופשים, ומה רע בזה?" שואל פול מקרטני ב- Silly love songs שכתב בתגובה לטענה שהוא מגזים בכאלה. השיר הזה לא מטופש, גם אם לא מתוחכם במיוחד. בשיר גבר בעיצומה של תקופה קשה, המום ומופתע מהאהבה של בת הזוג שלו, ומודה לה על כך. קלידים, גיטרה והקול של מקרטני נוסקים השמימה, הארובות נפתחות והלב מוצף באהבה. גברים, למה אתם מחכים? הקדישו את השיר לאהובות לבכן עוד היום.

השיר הזה נכתב בעקבות חודשים מאוד קשים בחייו של פול מקרטני. ב- 1969 הוא מבין שהלהקה שלו על סף פירוק. בן 27, על גג העולם, פול פוחד להביט למטה. אחרי שלנון מכריז רשמית על עזיבתו, מקרטני פורש לחווה הפרטית שלו בסקוטלנד, יחד עם משפחתו – לינדה שנישאה לו חצי שנה לפני כן, מרי, בתם בת החודש, והת'ר בת ה-7 מנישואיה הקודמים של לינדה. מבחינה משפחתית – לא זמן טוב למשבר. מקרטני מפורק, מדוכא ומתחיל לשתות. כמעט עשור ביטלס היו מרכז חייו, הגדירו אותו, והמחשבה על התפרקותם מבהילה אותו, הוא פוחד להשתגע ובקושי מתפקד.

באותה נקודת זמן לינדה התגלתה האדם הנכון בזמן הנכון. היא ניחנה ביכולת טובה להשפיע על אנשים, לעודד, להניע. הדרייב והרעב שלה כבר הוכיחו את עצמם כאשר הפכה לצלמת מוכרת ומבוקשת של מוזיקאים וכוכבי קולנוע, ובו זמנית לגרופית ששכבה עם לא מעט מהמצולמים המפורסמים שלה. ויוכיחו את עצמם מאוחר יותר, בהצטרפותה ללהקה של מקרטני או כלוחמת למען זכויות בעלי חיים. לינדה עזרה לו להתאושש בכך ששכנע אותו להמשיך לכתוב ולהקליט, והתעקשה שימהר להוציא אלבום סולו.

אחרי כחודשיים הם חזרו ללונדון ופול התחיל לעבוד על האלבום. כשהיה מוכן הוא ביקש להוציא אותו ללא דיחוי. התאריך המיועד היה סמוך ליציאתו של Let it be, האחרון של הביטלס. שאר חברי הלהקה (שכבר התפרקה סופית) ניסו לשכנע את פול לדחות את המועד כדי לא להפגע מסחרית, אבל מקרטני סירב. מבחינתו האלבום הזה היה גלגל הצלה שעזר לו לשמור את הראש מעל המים. McCartney, זה שמו המאוד סמלי של האלבום, קיבל תגובות פושרות. ברובו הוא הוקלט בבית, ואיכות ההקלטה לא תאמה את הציפיות ממוזיקאי בסדר גודל כמו של מקרטני. בנוסף, לא היו לו מספיק שירים טובים. כל החומרים הטובים הלכו לביטלס ושום דבר ראוי לא הצטבר במגירות. ולבסוף, הוא עבד בבדידות יחסית. ג'ורג' הריסון הסביר את זה פשוט –  האדם היחיד שהיה לצדו כדי להגיד לו אם שיר מסוים טוב או רע זו לינדה.

למרות שהאלבום נעשה בזמן משבר הוא בכלל לא נשמע כזה. להיפך. אולי כי חלק מהשירים נכתבו מוקדם יותר, אולי כי מקרטני, בניגוד ללנון, לא נהג להיחשף בכתיבה שלו. רק Maybe I'm amazed מרמז על סערת הנפש של פול, ועל הכרת התודה שלו ללינדה לאחר מכן.

Baby, I'm amazed at the way
You love me all the time
And maybe I'm afraid of the way
I love you

Maybe I'm amazed at the way
You pulled me out of time
You hung me on the line
Maybe I'm amazed at the way
I really need you

Maybe I'm a man
Maybe I'm a lonely man
Who's in the middle of something
That he doesn't really understand

Maybe I'm a man
Maybe you're the only woman
Who could ever help me
Baby, won't you help me to understand

באלבום הזה מקרטני כתב וניגן הכל. לינדה הביאה בעיקר רוח גבית וקולות רקע. היא לא הייתה מוזיקלית במיוחד, מה שלא מנע ממנה לקחת שיעורי פסנתר ולקבל קרדיט לצדו של פול באלבום הבא – Ram. שנה לאחר מכן היא כבר ניגנה קלידים בלהקה המשותפת שלהם – The Wings.  פול ולינדה היו זוג מאוד קרוב, והחברות המשותפת באותה הלהקה אפשרה להם להמשיך להיות ביחד כל הזמן. הזוגיות שלהם נשארה מאוד יציבה, דבר לא מובן מאליו, והם נשארו ביחד עם פטירתה של לינדה מסרטן ב- 1998.

* * *

לשיר הזה יש גרסה מפורסמת יותר, שהוקלטה בהופעה חיה ב- 1976 ויצאה כסינגל לקידום אלבום ההופעה Wings over America.

* * *

אבל הגרסה האהובה עלי של השיר הזה היא בכלל קאבר, ואני חייב לצרף אותה לכאן. זה ביצוע של The Faces, להקת רוק בריטית מעולה מהחצי הראשון של שנות השבעים, אחת האהובות עלי מאותה התקופה (יום אחד אכתוב עליהם).