סיכום 2016 – אלבומים בריפיט

amanda-schoofs-composer-inksoundInk Makes a Sound / Amanda Schoofs

שוב חזרתי לסיכום בלבד, הקצר ביותר שהיה עד כה.

מפצה ברשימה ארוכה של ראויים לציון בסוף הפוסט.

כמו שכבר אמרתי בפעמים הקודמות. גם אם היו טובים יותר ויפים יותר, אלה האלבומים שהקשבתי להם שוב ושוב במשך השנה.

.

.

– 12 –
The Jayhawks – Paging Mr. Proust

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%947

היכרותי עם הג'ייהוקס התחילה בשני אלבומים משנות התשעים הנחשבים לפסגת היצירה שלהם, Hollywood town hall ו- Tommorow the green grass. לא התקדמתי משם למרות שהיה לאן. זאת הייתה מלכודת אבק ודבש ממנה לא רציתי לזוז. מקום טוב להיות בו, עם ההרמוניות, המלודיות, החשמל והחספוס העדין. השנה זינקתי מעל שני עשורים הישר אל האלבום החדש שלהם. הנחיתה הייתה רכה. אמנם הם שוב ללא מארק אולסן, צלע אחת מתוך צמד הכותבים-זמרים של הלהקה, אבל גארי לוריס כותב היטב ונשמע מצוין. האלבום הזה לא גאוני כמו השניים שהזכרתי אבל שומר על רמה גבוהה, בעיקר בקטעים היותר רגועים שלו. הפקה של פיטר באק הביאה לכמה שירים שם מין ליטוש סטייל אר.אי.אם של שנות האלפיים, דבר שאני פחות אוהב, אבל זה לא מקלקל לי. יש בו מספיק קטעים מרגשים, חכמים, קליטים, עם יופי של גיטרות והרבה רגעים ווקליים מושלמים.

Quiet Corners & Empty Spaces

I'll Be Your Key

.

– 11 –
Kristoffer Lo – Black Meat

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%9415

אלבום סולו שני לכריסטופר לו, מולטיאינסטרומנטליסט נורבגי שמוכר בעיקר בזכות השימוש הניסיוני שלו בטובה. האלבום הקולט לייב, בלילה, בזמן סערה במגדלור שנמצא על אי קטן בחלקה הדרומי של נורבגיה. הוא מנגן על Flugabone (מין גרסה קומפקטית לטרומבון שנפוצה בתזמורות מצעדים) ובעיקר על טובה, ממנה מפיק בעזרת אפקטים שונים, צלילים נמתחים, רחוקים מהאומפה אומפה הטיפוסי. בפרפרזה על דבריו באיזשהו ראיון, אפשר לומר שהוא מנגן מעט תווים עם הרבה תוכן. דרון מתמשך שמתחיל רגוע ונגמר כמו פיצוץ אפוקליפטי בהילוך איטי.

Front Row Gallows View

סרט תיעודי קצר על יצירת האלבום

– 10 –
The Dwarfs of East Agouza – Bes

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%949

קראוט מצרי, צ'יל-אאוט מהגיהנום, פרי-ג'אז פסיכודלי, גרוב עקום שמתחפר עמוק בתוך גזע המוח… קשה למצוא מילים שיתארו את מה שיצרו הגמדים ממזרח אגוזה. הרכב מצרי-אמריקאי של שלושה מוזיקאים מרובי פרויקטים וכישרונות שכבר הקליטו אחד עם השני בכל מיני וריאציות. מוריס לוקה אחראי על הקלידים והביטים, אלן בישופ (איש הסאן סיטי גירלס) על הגיטרה האקוסטית, הסקסופון והקולות וסם שלאבי על הגיטרה החשמלית. האלבום מורכב מקטעים שהוקלטו ב-2014 בזמן ששלושתם גרו ברובע אגוזה בקהיר. לא יודע מה הם לקחו שם אבל זה בטח חומר מקומי משובח.

את קהיר מתאר שלאבי, בהקשר להלחנה, כבית שעשועים ללא הפסקה, מקום של השראה וטירוף שגם מאפשר מינון נכון להתבוננות פנימית. מקום שפותח ומאתגר אותו ומוביל למקומות אליהם לא היה מגיע בשום דרך אחרת. קחו את התיאור הזה של קהיר ושימו על שעה ורבע של מוזיקה שיש כאן. בול.

כל האלבום להאזנה

.

.

– 9 –
Eleanor Friedberger – New View

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%948

האלבום הכי פשוט וישיר ברשימה, שגדל עלי בהדרגה. מוזיקלית יש פה שימוש עכשווי בפולק, פופ ורוק מהסבנטיז, חכם ויצירתי, ללא גלישות נוסטלגיות. הטקסטים אישיים, ברובם שירי אהבה, פרידה וגעגוע. חלקם נשמעים כמו מכתבים מושרים, עטופים בסולואים קצרים ויפים של גיטרה או אורגן. אני מאוד אוהב את הקול וההגשה של אלינור פרידברגר. יש לה עומק וכריזמה ומין איפוק מרשים. נראה שעם כל אלבום סולו אלינור מתרחקת עוד יותר מרכבת ההרים שהייתה Fiery Furnaces, הלהקה בה התחילה יחד עם אחיה. מצליחה לצמצם ולמקד את הסינגר-סונגרייטר שבה. בקצב הזה, עוד אלבום או שניים והיא תעשה את זה סולו. כל מי ששמע אותה מבצעת את Cathy with the Curly Hair עם גיטרה בלבד בהופעה בישראל יודע שזה רעיון לא רע בכלל.
 .
.
 .

– 8 –
Mary Halvorson Octet – Away With You

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%9412

עם מרי אלבורסון לקח לי זמן. הלסת נשמטה בהדרגה. הגיטריסטית הצעירה נחשבת לאחד הקולות המקוריים והמרעננים בג'אז היום. אלבורסון לוקחת חלק בהמון הרכבים ומקליטה גם חומרים משלה. כאן היא מנגנת עם שמינייה – הרכב שהתחיל מטריו ב- 2008 וגדל מאלבום לאלבום בהדרגה. הוא כולל שמות מבוקשים כמו ג'ון אירבגון וצ'ס סמית. שניהם, אגב, הופיעו בישראל בשנה האחרונה, אירבגון עם ה-Foxy Trio וסמית כחלק מה-Snakeoil של טים ברן. התוספת האחרונה והמפתיעה, שהפכה את ההרכב לשמינייה, היא גיטריסטית הפדל סטיל סוזן אלקורן.

הנגינה של אלבורסון ייחודית. הטון, האופן בו היא פורטת על המיתרים. סולואים שלה הם תחבולות ללכוד את המאזין בתוך רשת מיתרים. ריבוי הנגנים והלחנים המורכבים הופכים את האלבום לדחוס ולא קל לפענוח. התפעלתי מהפרטים בפעם הראשונה, הלכתי לאיבוד שוב ושוב לאחר מכן, עד שהדברים התחילו להתחבר. אלבורסון יודעת בדיוק לאן היא מובילה. היא פשוט עושה את זה בדרך הפתלתלה ביותר. זאת עם הנוף הכי יפה.

כל האלבום להאזנה

.
 .

– 7 –
Nate Wooley – Seven Story Mountain V

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%9411

נייט וולי הוא חצוצרן ומלחין מאוד ורסטילי שנע בנוחות על הרצף הרחב שיש לג'אז להציע כיום. וולי הוציא שני אלבומים מדוברים השנה. מי שרוצה לשמוע אותו בהקשר יותר מסורתי של פיוז'ן א-לה מיילס דיוויס יכול לפנות ל- Argonautica.

כאן הוא מביא את הצד היותר ניסיוני שלו. זה חלק חמישי של פרויקט שאפתני בן שבעה חלקים שהחל מהקלטת טריו ב- 2007 וגדל בהדרגה ל- 19 נגנים. כל חלק מוקלט לייב ומשתמש בסלילים מהקלטות החלק הקודם כחומר גלם סביבו נבנית הנגינה. זאת יצירה מאוד מקורית, עוצמתית ומתגמלת שמומלץ לקחת בהאזנה רציפה אחת. היא סוחפת באינטנסיביות ודינמיות שלה גם אם לרגעים נדמה שהכל מתקדם לאט.

הפתיחה עמוסת כלי הנשיפה נשמעת כמו התחלה של סימפוניה עד שבהמשך מתגנבים כלי ההקשה במשיכות, חריקות ושריטות עוכרות שלווה. לאחר מכן מופיע רשרוש של סלילים עליו הולכות להיבנות ולהתפרק שכבות מוזיקליות עם אווירה משתנה. פעם מסתורית, פעם מורטת עצבים. השינויים מתרחשים במפתיע. נקישה בקסילופון, או העדרה, יכולים לשנות לגמרי את הטון. בהמשך מצטרפים דרונים של כלי מיתר, התפרצויות של כלי נשיפה, תופים שרועדים מתחת לפני השטח. לקראת הסוף כל העסק נשמע על סף התפקעות, עד שכלי הנשיפה מהפתיחה חוזרים ומצילים את המצב.

כל האלבום להאזנה

.

– 6 –
Noura Mint Seymali – Arbina

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%945

נורה מינט סיימלי היא למיטב ידיעתי המוזיקאית המאוריטנית היחידה שמוכרת ופועלת כיום בקנה מידה בינלאומי. אלבום הבכורה שלה מ-2014 העיף לי את הראש והבא אחריו ממשיך באותו הדבר רק מעט צלול ומהודק יותר. יש לה וללהקה סגנון שלא שמעתי בשום מקום אחר. צליל תוסס וקוצני, כמו פסיכודלי, שנוצר משילוב של מוזיקה מורית מסורתית עם כלים ומקצבים מערביים.

נורה עצמה מנגנת על ארדין, כלי מיתר שמיועד לנשים בלבד. השירה שלה לא לחלשים. היא צורבת ומהממת בעוצמתה. ברגעים מסוימים אפשר לשמוע את האוויר מסתחרר בגרונה לפני שהוא יוצא החוצה ומבעיר את השירים. 40 דקות של מחול על גחלים לוהטות.

Mohammedoun

Richa

.

 .

– 5 –
Dinosaur Jr. – Give a Glimpse of What Yer Not

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%9410

אלבום רביעי מאז האיחוד של הטריו המקורי. האם בשלב הזה חשוב לציין את זה בכלל? מניח שכן, ולו כדי להזכיר כמה טוב זה כשהאהבה של המוזיקאים ללהקה גדולה יותר מהטינה אחד כלפי השני.

אז מה יש לנו כאן? אחד עשר שירים סוחפים. תופים ובס מלאי חיים, ריפים עוצמתיים, סולואים מסנוורים והקול הבוצי והנהדר של ג'יי מסקיס. להסדרת הנשימה מפוזרים לא מעט רגעים רכים, כמו שני הקטעים מלאי התשוקה של לו בארלו, הפתיחה של Be a Part והחצי הראשון של Knocked Around בו ג'יי נשמע כמו חתול שמן ועצל במיוחד. בא לי ללטף אותו אבל אני חושש שהוא נושך. למה? תקשיבו ל- I Walk for Miles שמשתולל ומתרסק באימתניות לאורך חמש וחצי דקות, זה למה.

דינוזאור ג'וניור אחראים גם להופעה הטובה ביותר שראיתי השנה ובאופן כללי לשיעור מצוין באיך להתבגר ולהתגבר בכבוד.

Goin Down

Love Is

.

 .

– 4 –
Kevin Morby – Singin Saw

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%944

קווין מורבי, בן 28, גיטריסט, זמר, כותב ומלחין שנמצא כרגע בשיאו. זה סולו שלישי כשלפני כן הוא כבר הספיק לנגן בס במשך כמה שנים ב- The Woods הנהדרים ולהנהיג הרכב ניו-יורקי בשם The Babies.

המוזיקה, כך הוא מספר, היא מפלט מחרדות שמלוות אותו מגיל צעיר. שומעים את זה. יש סופה בחוץ וסופה בפנים הוא שר באחד השירים. נשרים חגים בשמים, מסור נועץ את שיניו בעץ ערבה, פרחים שחורים פרחו בגינת ביתו. השירה העדינה והעיבודים האלגנטיים מרסנים את העגמומיות של רוב הטקסטים, אבל את תיאור מותו של אריק גרנר ב- I have been to the mountain אי אפשר להמתיק. Dorothy לעומת זאת הוא שיר אהבה למוזיקה ולגיטרה שלו, שקרויה על שם של סבתו.

האלבום כולל הרכב גדול של מוזיקאים. כלי נשיפה, כלי מיתר, פסנתר, קולות רקע… השירים מתוזמרים בצורה מאוד מדויקת ועדינה, בלי להעמיס, עם רגעים כל כך ציוריים שהנגינה ממש הופכת לחלק מהטקסט. ויש גם מסור כמובן, שמזמר בשניים מהשירים.

I have been to the mountain

Ferris Wheel

.

.

– 3 –
Michael Formanek's Ensemble Kolossus – The Distance

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94

תזמורות ג'אז לרוב הרתיעו אותי. בלי סיבה ברורה. אולי זו הייתה הימנעות ממשהו שנשמע לי זקן מדי, או אולי עמוס מדי. ואולי רק עם הגיל יורד האסימון. עם כל הכבוד לכל המוזיקה החדשה, התגלית הגדולה ביותר שלי השנה היא המוזיקה של דיוק אלינגטון. עולם אדיר של אפשרויות מוזיקליות שלא נתתי עליהן את הדעת. דמיינו לעצמכם איך זה לגלות גן בוטני מרהיב ביופיו שכל הזמן הזה היה מתחת לחלון שלכם.

The Distance של מייקל פורמנק הוא אחד הניסיונות הבודדים שלי לשמוע איך הרכב ג'אז גדול (19 נגנים במקרה הזה) נשמע בימינו. פורמנק לא מזכיר את המילה ביג-בנד אלא מכנה את ההרכב שלו אנסבמל ובכך מרחיק מקונוטציות הסווינג ומקרב למוזיקה קלאסית מודרנית. אבל לא כדאי להיכנס לתוויות. מה שחשוב כאן בעיני הוא שסיכום של אלבומי ג'אז שמכבד את עצמו לא יכול להתעלם מהיצירה הזאת. אני, כמו שאפשר להבין כבר, ממש לא סמכות בנושא, אבל בכל זאת צודק.

פורמנק, יליד 1958, הוא קונטרבסיסט ומלחין מוערך עם רקורד ארוך כסולן וכסיידמן. זאת למיטב הבנתי הפעם הראשונה שלו בהנהגה של הרכב כל כך גדול. הוא הרכיב את התזמורת בחשיבה על היצירה הספציפית הזאת, וכמו אלינגטון הלחין את הסולואים למידות וסגנונות האישיים של הנגנים. בהרכב אפשר למצוא את מרי אלבורסון שכבר הזכרתי למעלה, מרק אלאיס, טים ברן, אוסקר נורייגה, תומס פוג'יווארה וכריס ספיד.

האלבום מתחיל בקטע בשם The Distance שמשמם מעין פרולוג ל- Exoskeleton, יצירה בת שישה חלקים שנמשכת יותר משעה. שמתי לב שכשכותבים על יצירות לתזמורות ג'אז נוהגים לדבר על צבעים ומרקמים. אז יש צבעים ומרקמים. שפע מהם. יש במה להתעטף ובמה לנעוץ שיניים. יש נגינה משותפת שברגעים היותר אינטנסיביים שלה עוצרת נשימה. יש שפע של סולואים מרתקים שפזורים לאורך האלבום. יש שער כניסה מרשים ביותר לתוך עולם של תזמורות ג'אז במאה ה-21.

דוגמיות להאזנה

EPK של האלבום

.

.

– 2 –
Аукцыон – На Солнце
(אאוקציון – על השמש)

%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%943

לפני שלושים שנה יצא אלבום הבכורה של אאוקציון. נחשפתי אליו לראשונה כדחקה, בזכות שיר שמתאר גבר המחדד את עפרונו בקומה השישית. לא זוכר בן כמה הייתי, מניח שצעיר מספיק כדי שמישהו יצטרך להבהיר לי למה הכוונה. את השורה "אני מוזיקאי והאבוב שלי תמיד איתי" כבר הבנתי לבד. מטפורות של רוסים, מה לעשות.

האלבום כולו היה בוסר מן הזן המשובח ביותר. הסולן הקבוע של ההרכב, לאוניד פיודורוב, עדיין לא שר שם בגלל שהתבייש בבעיית ההגייה שלו. הוא עוד לא ידע שהאות ר' שלו, רכה כמו ביצת עין, תהפוך לאחד מסימני ההיכר של ההרכב. סימן היכר נוסף הוא אולג גרקושה, לא בדיוק מוזיקאי, אבל חבר קבוע בהרכב. מין מוזה של הלהקה בדמות איש גבוהה וגמלוני, משורר נאיבי, ליצן חצר, נגן רעשנים וצעצועים למיניהם. הסגנון המוזיקלי התגבש, השתנה, התפרק והתחבר. פוסט פאנק, פולק, ג'אז, במין פיוז'ן חד פעמי שרק הם יכלו להציע. החותם של אאוקציון היה כל כך ייחודי שגם בסצנה המחתרתית הסובייטית הם נחשבו לחריגים למדי. למזלם הם נשארו מספיק זמן כדי להפוך מחריגים בלבד לחריגים, אהובים ומוערכים. מהלהקות הבודדות של העידן ההוא שהצליחה להישאר ביחד ולשמור על דרייב, יצירתיות ויושרה.

בשלב הזה הם קולקטיב של אנשים ותיקים, שלצד קריירות סולו, הרכבים מהצד וספרי שירה, מתחזקים גם חיי משפחה ובעיות בריאות כאלה ואחרות. "בשמש" הוא האלבום העשירי שלהם. השלישי מאז חזרה לפעילות רציפה יחסית ב- 2007 עם "נערות שרות", אלבום שאירח מוזיקאים מדאונטאון ניו-יורק (מרק ריבו, ג'ון מדסקי, נד רוטנברג ופרנק לונדון) לפריק אאוט חצי מאולתר.

כאן האווירה גם כן חצי מאולתרת אבל הפעם העניינים רגועים יחסית. שני קטבים מוזיקליים דומיננטיים באלבום. אחד של פולק, שמורגש בעיקר בשירה הנמתחת, כמו עממית, של פיודורוב. כך הוא שר בעיקר באלבומי הסולו שלו. השני של ג'אז, שבולט יותר מהרגיל הודות לחצוצרן הותיק יורי פרפיונוב שהצטרף בשנים האחרונות להרכב. באמצע התמהיל הרגיל של רוק ופאנק, תיאטרליות, רוח שטות ומלנכוליה. גיטרות עקומות, כלי נשיפה חסרי מנוחה, מלודיות שנכנסות בדלת האחורית והטקסטים הפיוטיים והסוריאליסטיים של הקלידן והכותב העיקרי שלהם, דמיטרי אוזרסקי.

לא חושב שיש מוזיקאי או להקה שהולכים איתי כברת דרך כה ארוכה כמו אאוקציון. אחרי אלבום קודם, שהיה חביב אבל מפוזר מדי, משמח מאוד לפגוש אותם בעוד שיא.

.

.

– 1 –
David Bowie – Blackstar

collages

נראה לי שנאמר מספיק על האלבום הזה ועל מותו של דיויד בואי, כך שאין פה הרבה מה להוסיף. אומר רק שבלאק סטאר הוא אלבום ממש לא מובן מאליו בעיני. במהלך טיפולי כימותרפיה ואחר כך תוך כדי ידיעה על סופו המתקרב, בואי יצר את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו. יש הרבה כאלה, אבל בחיי, עברה כמעט שנה, אני כבר לא תחת השפעת הפרידה ועדיין מרגיש אותו הדבר.

בין השפעה מסקוט ווקר לבין השראה מהחופש המוזיקלי של קנדריק לאמאר נולד הסאונד והוויז'ן של בלק סטאר: ג'אז-נואר, ארט-סול מתכתי, ניסיוני ונגיש בו זמנית. בס פועם, תופים חזקים מאוד, דורסניים לפעמים, גיטרה וקלידים מפותלים. הסקסופון של דוני מקאסלין דומיננטי וורסטילי מאוד. חודר עמוק בסולואים חופשיים ב- Tis a Pity She Was a Whore', ממתיק עד כדי רדיו-פרנדליות את Dollar Days. משמש קול שני לבואי. ודיויד בואי עצמו כמובן, שנסיונייר ניסיוני, תיאטרלי ומרגש. חד לנו חידות על רקע מוזיקלי כל כך חי ועוצמתי שגם כשהוא כבר שר במפורש על גן עדן וצלקות בלתי נראות ב-Lazarus אי אפשר היה להכיר במלוא נוכחותו של המוות. עד ה- 10 לינואר כמובן.

כל האלבום להאזנה

.

.

Honorable Mentions

Angel Olsen – My Woman
Bombino – Azel
Brian Eno – The Ship
Chuck Johnson – Velvet Arc
David Krakauer's Ancestral Groove – Checkpoint
Jeff Parker – The New Breed
Jenks Miller & Rose Cross NC – Blues for WHAT
Jim O'Rourke / Christian Fennesz – It's Hard for Me to Say I'm Sorry
King Creosote – Astronaut Meets Appleman
Larry Ochs – The Fictive Five
Lucinda Williams – The Ghosts of Highway 20
Martha Wainwright – Goodnight City
Michio Yagi / Joe McPhee / Paal Nilssen-Love / Lasse Marhaug – Soul Stream
Nels Cline – Lovers
Nick Cave – Skeleton Tree
Peter Brotzmann & Heather Leigh – Ears are Filled with Wonder
Shabaka & The Ancestors – Wisdom of Elders
Spain- Carolina
Steve Gunn – Eyes on the Lines
St. Francis Duo (Stephen O'Malley / Steve Noble) – Peacemaker Assembly
Swans – The Glowing Man
Tezeta – Seventh Place
The Comet Is Coming – Channel The Spirit
Thee Oh Sees – Live in San Francisco
Thumbscrew – Convallaria
Tindersticks – The Waiting Room
Ukandanz – Awo
Waclaw Zimpel – Lines
Wilco – Schmilco
William Tyler – Modern Country

Archival / Reissues etc

Hailu Mergia – Wede Harer Guzo
Inbal Perlmuter – Inbalance
Mike Watt – "ring spiel" tour '95
Nadav Haber Quartet – Addis Mist Live in Tel Aviv
Roscoe Holocomb – San Diego State Folk Festival 1972
V/A – Why the Mountain are Black: Primeval Greek Village Music 1907-1960

***

הפוסט הבא כנראה יגיע עוד שנה, וגם זה לא בטוח
אפשר לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג שנשאר פעיל יחסית

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על סיכום 2016 – אלבומים בריפיט

  1. avhatami הגיב:

    אוהבת את הכתיבה.
    מהאלבומים שהזכרת, לוקחת אתי לבדוק יותר לעומק את BES.
    ובלאק סטאר לגמרי ראוי למקומו.
    תודה.

  2. idity8 הגיב:

    הפכת להיות חורף נדיר (בלשון הצפרים 😉 ), אבל כמה נהדר שאתה תמיד מגיע עם צידה לדרך.

  3. פינגבאק: סיכומי שנה מעניינים ונבחרים 2016 [פוסט מתעדכן – 22.12] | אנטנות השמיימה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s