בריזה עם גאבור גיטרה

 [פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

הפוסט הזה נכתב בהמשך לפוסט הפרידה מבובי וומאק. התלבטתי אם לפרסם את זה עכשיו. מדובר באלבום ג'אז-סול מ-1971 של גאבור סאבו, גיטריסט אמריקאי ממוצא הונגרי, בו וומאק לקח חלק חשוב. מוזיקה צלולה, עשירה ומרוממת נפש, שיצאה תחת השם High Contrast, ואכן נמצאת בניגוד גבוהה מדי לפסקול המתבקש לאור המצב. מצד שני, האפשרות להסיח את הדעת הכרחית לבריאות הנפשית, אז הנה. אני מקווה שיש מי שימצא בצלילים האלה הפוגה קלה בימים קשים.

Breezin', הקטע הפותח את האלבום, הוא בדיוק זה. הדבר הכי קרוב לשמש, גלים וערסל הרחק הרחק מכאן. כבר מהשניות הראשונות הוא מכביד בנעימות על העפעפיים ומחדד את החושים. גרוב עדין של באס וכלי הקשה, כינורות שבאים והולכים והנגינה מלאת החיות של סאבו. הגיטרה של בובי וומאק, שגם כתב את הקטע הזה, נמצאת אי שם ברקע, ומבליחה מדי פעם בהרמוניה מושלמת עם גאבור.

כאן ניתן להאזין לרוב קטעי האלבום ברצף

החיבור ביניהם טבעי. וומאק מגיע מרית'ם-אנד-בלוז, פאנק וסול, סאבו הוא גיטריסט ג'אז ששואב את הגרוב שלו מהמוזיקה הצוענית בארץ מולדתו וממקצבים לטינו-אמריקאיים. התוצאה היא ג'אז שמדבר גם לאנשים שלאו דווקא אוהבים ג'אז. שילוב כזה, שנשמע מוכר ומובן מאליו היום, היה רק בתחילת הדרך ב- 1971. מה שאולי מסביר את שם האלבום.

על בובי וומאק כבר כתבתי. אומר רק שאמנם הוא התפרסם בזכות שירים וביצועים שלו, בובי זכה ללא מעט קרדיט גם מאחורי הקלעים. באמצע שנות השישים וומאק הוחרם על ידי שדרנים ומאזינים בעקבות נישואיו לאלמנתו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה, שלושה חודשים אחרי מותו הטראגי. במהלך תקופה זו וומאק רכש מוניטין בתור כותב וגיטריסט מבוקש. בשנה בה עבד עם סאבו יצאו שני אלבומי מופת בהם לקח חלק – Pearl, תקליטה אחרון של ג'ניס ג'ופלין, ו- There's a riot going on של סליי אנד דה פמילי סטון. High Contrast פחות מוכר מהשניים האלה, אבל תרומתו כאן היא הגדולה ביותר (ארבעה שירים מתוך שבעה, ונגינה בכולם) והוא, בעיני, ה-פנינה בדיסקוגרפיה הנסתרת של בובי וומאק ודוגמא נפלאה לכשרונו בתפקידי משנה.

      

אבל הגיבור הראשי כאן הוא גאבור סאבו. גאבור נולד בהונגריה ב- 1936 והתבגר תחת השפעה סובייטית מאסיבית על המדינה אחרי מלחמת העולם השנייה. את הגיטרה הראשונה שלו הייתה מתנה מאביו בגיל 14, יחד עם שיעור נגינה אחד. אחר כך למד לבד. את ההשראה קיבל מהשחקן האמריקאי רוי רוג'רס שגילם קאובוי מזמר בעשרות סרטים, ומג'אז אמריקאי שהגיע לאוזניו על גלי תחנת קול אמריקה שחדרו מבעד למסך הברזל. במהלך המרד ההונגרי בשלטון הסובייטי ב- 1956, סאבו ברח עם משפחתו לארה"ב שם התחיל ללמוד בצורה מסודרת במכללת ברקלי למוזיקה. מ-1961 הוא הצטרף להרכב הג'אז של נגן כלי ההקשה, צ'יקו המילטון. חמש שנים לאחר מכן פנה לקריירת סולו. באלבומו הראשון הוא עוד גישש את השטח, אך ב- Spellbinder שבא אחריו בהפרש של כמה חודשים, סאבו כבר הבשיל. שם אפשר למצוא חלק מהמרכיבים שמאפיינים את סאבו לאורך היצירה שלו. לחנים מקוריים לצד שירים פופולריים, אלתור לצד עיבודים מוקפדים ושילוב בין ג'אז, רוק, השפעות מהמזרח ומקצבים לטיניים.

כך נפתח Spellbinder מ- 1966. 

סאבו היווה השראה גדולה מאוד על קרלוס סנטנה. הנגינה של גאבור והשימוש בכלי הקשה ומקצבים לטינו-אמריקאים השפיע על צליל הרוק הלטיני הבוער של סנטנה. כמחווה חיבר סנטנה, ב- 1970, בין Black Magic Woman  של פליטווד מאק ל- Gypsy Queen שסאבו הקליט ב- 1966. 

בתוך הקלחת היצירתית של שנות השישים סאבו כל הזמן חיפש כיוונים חדשים. כנגן ג'אז הוא פתח לגמרי את גבולותיו עוד לפני שדיברו על מושגים כמו פיוז'ן, התנסה (בעיקר בהופעות) עם פידבק, חקר את השורשים ההונגריים שלו, בהשראת ראווי שנקר ניגן בסיטאר באלבום בשם Jazz Raga, פנה לכיוונים פסיכודליים, ליווה בהצלחה מסחרית גדולה את זמרת הג'אז לנה הורן, ובכלל שיתף פעולה עם עשרות מוזיקאים, תוך כדי שהוציא אלבומים בקצב מסחרר של שניים עד ארבעה בשנה. ובמרכז כל זה  נגינת הג'אז הצלולה, המלודית ומלאת התשוקה שלו שלקחה מכל מה שנקרה בדרכה –  מוזיקה צוענית, הונגרית, קאנטרי, לטינית, הודית, רוק, פופ, סול, פסיכודליה ומוזיקה קלאסית. השוני המהותי בנגינה שלו מגיטריסטים אמריקאים רבים היה בכך שהוא נשען פחות על הבלוז. קרלוס סנטנה מספר שהצליל של סאבור פתח בפניו אפשרויות נגינה חדשות והוציא אותו מהלפיתה החזקה בה בי-בי קינג, מלך הבלוז, החזיק אותו וגיטריסטים אחרים בני זמנו.

ובכל זאת, סאבו, בדומה לבובי וומאק בתחומו, נמצא איפשהו בשורה השלישית של גיבורי הגיטרה. הקהל לא תמיד ידע איפה למקם אותו, ומרוב הכיוונים המשתנים גם התקשה לעקוב אחריו. הוא היה ג'אזי מדי עבור חובבי רוק, ולא ג'אזי מספיק עבור טהרני הג'אז. וגם, בכל דבר בו חידש היו אחרים, גדולים ממנו, שעקפו אותו בסיבוב. ועדיין, אף אחד לא נשמע כמוהו, והנבירה בדיסקוגרפיה העשירה שלי היא הרפתקה מענגת ביותר.

ב- High Contrast, החיבור בין סאבו לוומאק יצר מפגש חד פעמי, שהוא גם שער הכניסה הכי נגיש לעולמו. שילוב הרמוני של ג'אז, רוק וסול. משיי, עדין ומרגיע, אבל גם גם דינמי, מורכב ומעניין מספיק כדי לא להפוך לטפט. מוזיקה שמחה ומלאת השראה שיוצרת אווירה של מקום טוב להיות בו.

בהמשך, שניים מתוך קטעי האלבום קיבלו מילים ועיבוד אחר ובקריירת הסולו שלו.  וב- 1976, Breezin' הפך ללהיט סמות'-ג'אז ענק בביצועו של ג'ורג' בנסון. סאבו לא אהב את הגרסה הזו.

וומאק נפטר לפני כחודש בגיל 70. סאבו הלך בגיל הרבה יותר צעיר, ממחלת כבד וכליות ב- 1982 במהלך אחד הביקורים בעיר הולדתו בודפסט. שם הרבה לבקר אחרי שהמצב המדיני בהונגריה השתנה. אסיים את הפוסט עם וידאו של הופעה שהוקלטה בביקורו הראשון שם ב- 1974, מלווה בנגנים מקומיים. ההקלטה שודרה במסגרת התוכנית הראשונה שהוקדשה אך ורק לג'אז בטלוויזיה ההונגרית.

הֵאֲלְמוּת ישראלית, יולי 2014

צילום על העטיפה: ג'ואי סולומון

אני גר בצפון. זה רחוק. היום קניתי שישיית מים כבדרך אגב. כאילו שכל כמה ימים אני קונה שישיית מים. שעה לאחר מכן הגיע אח של אשתי עם ציוד כבד – לום ופטיש שניים וחצי קילו. הלוח המתכתי הנגרר בחלון הממ"ד לא זז ממקומו. "נדבק בגלל שצבעו אותו" הוא אמר, ואחרי כמה תנועות גסות עם הלום פיסת הברזל החליקה פנימה. משהו כבד שלא הייתי מודע אליו פתאום ירד לי מהלב. "האמת, אני בכלל לא מודאג" הוא אמר, אבל בכך שהזדרז להגיע ולפתור את הבעיה רמז למשהו אחר. ככה זה עם מילים, אפשר להסתתר מאחוריהן.

ובכלל, מילים הן אף פעם לא הדבר עצמו. הן סימבול, ייצוג של משהו שרגע לפני בריאתן לא היה לו פשר ושם. הן הגשר אל הדבר עצמו ומסתור ממנו בו זמנית. לפעמים אפילו מקלט. לכן אנחנו כל כך משתוקקים אליהן. גם מוזיקה היא לא הדבר עצמו, אבל קרוב יותר.

המוזיקאי והיוצר דויד פרץ גר בבאר שבע. זה קרוב. אחרי שהמטחים הגיעו גם לשם הוא הקליט והעלה לרשת ארבעה קטעים אינסטרומנטליים תחת השם הֵאֲלְמוּת. בתאור כתוב: "בשקט שאחרי, בהמתנה שלפני, גנבתי כמה דקות של שקט והאלמות.". גיטרה, קלידים וקצת אפקטים, ללא מילים. אפילו ללא שמות מובחנים לקטעים. "האלמות # 1", "האלמות # 2", וכן הלאה. זה לא סימבול. לא פסקול ולא שיר על משהו. דויד פרץ מנגן את הדבר עצמו הכי קרוב שיש. מוזיקה של חוסר שקט, דריכות ודאגה, פחד, כאב והתפוררות. ומוזר לתאר את זה על כך, אבל זה יפה. אנושי, נוגע וקומוניקטיבי למרות (או שבעצם בזכות) העדר המילים. האלמות צלולה ועמוקה שחושפת את מה שלרוב מסתתר מאחורי רבבות המילים, הפרשנויות והדעות שמתקיפות מכל עבר.  זו מוזיקה ישראלית, ומצער לומר, הכי אקטואלית שיש.

צילום: אדוה שלהבת

 

כנסייה, רחוב, חדר מיטות – עשרה שירים של בובי וומאק

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

"אני מרגיש מבורך. זה כל מה שאני יכול לומר. אם מישהו היה אומר לי 'בעוד עשרים שנה אתה תאט קצת, אבל תפגוש כמה אנשים שישמעו אותך, וירצו שתהיה אתה, כפי שאתה היום, לא כפי שהיית אתמול'. הייתי אומר, 'זה לא יקרה אף פעם'." בובי וומאק.

ב- 27 ליוני הלך לעולמו, בגיל 70, בובי וומאק. את המילים בציטוט מעל הוא אמר לפני כשנתיים בהקשר להתחדשות הקריירה שלו, שדעכה בהדרגה במשך כמעט שני עשורים. התחדשות שהחלה הודות לאיש צעיר אחד (יחסית) בשם דיימון אלברן ששלח לביתו הקלטות של הלהקה שלו דאז, הגורילז, בתקווה לשכנע את בובי לקחת חלק באלבומם החדש. "תשיר מה שאתה רוצה" הייתה בקשתו של אלברן לקראת ההקלטה. אחרי שבובי, בן ה-65, עשה בדיוק את זה במשך שעה שלמה הוא כמעט התעלף. אחר כך הוקלט עוד שיר, ואז סיבוב הופעות יחד עם הגורילז שהזרים דם חדש בעורקיו, מה שהביא בסופו של דבר לאלבום קאמבק מרשים בשם The bravest man in the universe. אלבום סול עם סאונד רטרו-עתידני שבמרכזו הקול העמוק והמחוספס של וומאק. אציין גם את העטיפה עם צילום יפה ומטריד בו זמנית של כף ידו של בובי. לא ברור אם זו יד שחוותה הרבה או פוטושופ. האלבום הצליח בצורה יוצאת דופן, וחשף את וומאק לקהל חדש, שבמקרה הטוב הכיר את שמו וכמה שירים בודדים. אני אחד מהם.

יחד עם אלברן מאחורי האלבום הזה עמד ריצ'רד ראסל, מפיק ובעל הלייבל XL Recordings, שאחראי גם על הקאמבק המדובר של גיל סקוט-הרון ב- 2010. זה לא סיפור חדש, שיתופי הפעולה הבין דוריים האלה, בהם צעיר אומר לזקן "בוא נעשה משהו חדש ביחד", כשזה עובד טוב זה גם מרגש. חיבור שמצליח מוביל להתעוררות, ליקיצה מתרדמת יצירתית, ואז המילה "עכשווי" מתמלאת במלוא משמעותה. כאן, כאמור, זה עבד. להמחשה אני ממליץ לצפות בקישור שבסוף הפוסט הזה – הקלטה מלאה של הופעה בפסטיבל גלסטונברי 2013 שמתחילה בשישה שירים מהאלבום האחרון.

בו בזמן שהחיים והקריירה של בובי וומאק התעוררו מחדש, הגוף המשיך להיכנע לחוקי הטבע. סכרת, סרטן, דלקות ריאות חוזרות וגם סימנים ראשונים של אלצהיימר שהובילו לרגעי מבוכה בהופעות. אבל הוא המשיך להופיע (החודש היה אמור להופיע בצרפת, אנגליה, הולנד ובלגיה) וגם עבד על אלבום חדש, 28 במספר, תחת שם שלא שם על המוות – The best is yet to come.

בובי וומאק עשה חתיכת דרך פתלתלה בחיים, מבחינה אישית ומזויקלית. למד לנגן לבד על הגיטרה של אביו, הופיע מגיל עשר בערך בחמישיית גוספל יחד עם ארבעת האחים שלו, תחת השם "האחים וומאק". בתחילת שנות השישים עבר איתם מקודש לחול כששינו את שמם ל"ולנטינוס", עזבו את הגוספל ופנו לכיוון של רית'ם אנד בלוז. השינוי הזה הוביל לנתק מאביהם, שראה במעבר מכירת נפשם לשטן. כ"ולנטינוס" הם קיבלו את חסותו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה. המוות הפתאומי של קוק ב- 1964 זעזע את בובי וומאק, שאיבד חבר, מנטור ואולי אפילו דמות אב. שלושה חודשים אחרי, בובי התחתן עם ברברה, אלמנתו של קוק. הוא בן 21 היא בת 29. בחתונה בובי לבש, לבקשתה של ברברה, את חליפתו של קוק. הסברים על אהבה גדולה ומחויבות לטפל במשפחתו של הזמר המנוח לא חסכו משניהם טונות של זעם. מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת עדיין לא ברור, ואני תוהה מה הניע אותו יותר, אהבה לברברה או אהבה לסם. ולנטינוס התפרקו, ובובי שהתכוון לצאת לקריירת סולו נותר תלוי באוויר כי הקהל ושדרני הרדיו לא רצו לשמוע על "הילד שהתחתן עם אשתו של סם קוק" ובובי וומאק חטף מכל עבר (כולל מכות רצח). בשנים האלה הוא עבד מאחורי הקלעים, בתור נגן גיטרה (מבוקש מאוד) וכותב שירים לאחרים. ב-1968 יצא בשקט אלבום סולו ראשון, שנה לאחר מכן עוד אחד, ובהדרגה באה השכחה שאפשרה לו לחזור לקדמת הבמה. בתחילת שנות השבעים וומאק כבר היה בשיאו, עם אלבומים ושיתופי פעולה משובחים. אחר כך הגיעו עוד עליות ומורדות עם טרגדיות אישיות, החלטות נכונות, מעשים עלובים וגם התמכרות קשה לקוקאין (ממנה נגמל במהלך שנות השמונים). למי שרוצה לדעת מעבר לפסקה המתפקעת הזאת אני ממליץ מאוד לצפות בסרט התיעודי שבקישור בשם Across 110th Street.

בסרט הזה מתאר צ'אק די (מ- Public Enemy) את המוזיקה שלו כתערובת של גן עדן וגיהנום, בה אפשר לשמוע את הכנסייה ואת הרחוב בו זמנית. התאור הזה, כמו שהוא מדויק למוזיקה הוא גם מדויק לאישיותו של וומאק. אבל החיבור הקונקרטי של כנסייה ורחוב מאפיין לא רק אותו. לא מעט מוזיקאים אפרו-אמריקאים בני דורו הגיעו מרקע דומה. מבין אלה המוכרים לקהל הרחב גם כיום רובם הצליחו יותר מוומאק. למרות שלא מעט משיריו צעדו גבוהה מצעדים, הזמן לא עשה איתם חסד. כיום, מאזין ממוצע שלא ידע להבחין בין מרווין גיי, קרטיס מייפילד וביל ווית'רס, יכיר ככל הנראה יותר שירים שלהם משירים של וומאק. היה לו את הקול, נגינת הגיטרה, העיבודים ושורה של שירים טובים מאוד, אבל ברובם לא היה את הדבר החמקמק הזה שהופך שיר לקלאסיקות על זמניות. אבל מכיוון שאני כאן לא בשביל קלאסיקות על זמניות (שמרובן לי אישית נמאס) אשמח להציג את עשרת השירים הטובים ביותר של בובי וומאק… לדעתי האישית.

– 10 –
Deep River [The bravest man in the universe] 2012

מתוך האלבום האחרון. ביצוע אקוסטי קצר ונוגע לספיריטואל אפרו-אמריקאי ישן שבובי וומאק הכיר מהילדות.
כמה ימים אחרי מותו עלה לאינטרנט וידאו של הטייק הראשון לשיר.

– 9 –
A change is gonna come (live) 2000

לשיר הזה, של סם קוק במקור, הוקלטה גם גרסת אולפן, אבל כאן הוא בזכות הביצוע הספציפי הזה. בהופעה חיה ב-2000, וומאק, באופן מפתיע, נראה בכושר מעולה ונותן את הכל. שימו לב לפתיחה החזקה ולנגינת הגיטרה (הוא שמאלי שמנגן בה הפוך).

 – 8 –
If you want my love) put something down on it [I don’t know what the world is coming to] 1975)

שיר טיפוסי של וומאק משנות השבעים. בס רוטט, כינורות (שכמה שנים אחרי נגנבו על ידי רוד סטיוארט), גיטרה, שירה מפתה, קולות רקע. כל החבילה. כולל מה שהביא לו את הכינוי "המטיף" – הדיבור בהתחלה. איפשהו קראתי תאור מאוד יפה של חווית ההאזנה לשיריו כמפיגת בדידות, בזכות הדיבור הישיר שלו תוך כדי.

 

– 7 –
Let it hang out [Looking for a love again] 1974

זה לעומת זאת שיר פחות טיפוסי. נטייתו של וומאק היא לבשל אותם על להבה נמוכה, כאן לעומת זאת, השיר, כמו הכותרת שלו, עולה באש.

 – 6 –
If you think you're lonely now [The poet] 1981

"אם את חושבת שאת בודדה עכשיו, חכי ללילה". למרות התחושה שהוא מעורר, זה שיר פרידה.
מתוך אלבום מוצלח שיצא אחרי כמה שנים קשות.

 

– 5 –
Sweet Caroline [Understanding] 1972

יש לבובי וומאק כמה קאברים מאוד מוצלחים. תקשיבו למשל לגרסאות שלו ל- California Dreaming, Fly me to the moon או All along the watchtower.
השיר הזה, של ניל דיאמונד במקור, נמצא כאן כי אני שומע את בובי וומאק מחייך דרך השירה שלו, וזה מדבק, אם לא בהתחלה אז לפחות בכניסה לפזמון, עם ה- I like this הספונטני (40 שניות לתוך השיר).

– 4 –
Across 110th street [Across 110th street – soundtrack] 1972

רחוב 110 בניו יורק מפריד בין הסנטרל פארק להארלם, כלומר, נמצא בדיוק על התפר בין העושר והעוני של העיר. תאור ריאליסטי ומייאש של חיים בגטו אפרו-אמריקאי שעטוף באחד הלחנים והעיבודים הכי טובים שלו.
השיר נכתב עבור פסקול לסרט בעל אותו השם, וקיבל חשיפה גדולה ב-1997 אחרי שקוונטין טרנטינו שילב אותו בפתיחה ובסיום של ג'קי בראון. פאם גריר, השחקנית הראשית בסרט של טרנטינו, הייתה בעבר בת זוגו של וומאק.

– 3 –
I'm Through Trying To Prove My Love To You [Facts of life] 1973

השיר הזה מהלך עלי קסם מיוחד. שיר שקט, מריר – מתוק, שנשאר כל הזמן על אש קטנה ויכול בקלות ללכת לאיבוד. עם גיטרה וקולות רקע נפלאים. אין לי יותר מה לומר עליו, צריך להקשיב.

– 2 –
Please forgive my heart [The bravest man in the universe] 2012

השיר היפה ביותר באלבום הקאמבק שלו. בובי וומאק בחליפת חלל עושה חשבון נפש.

– 1 –
I can understand it [Understanding] 1972

השיר האולטימטיבי של וומאק לדעתי. פתיחת גיטרה שמאוד מזוהה איתו. גרוב פאנקי, עיבוד רב שכבתי, מעברים בין דיבור לשירה, קולות רקע מתוקים, בקיצור, אווירה וומאקית מובהקת. לקראת הדקה הרביעית הגיטרה עולה על פני השטח ובובי עובר לקריאות נוסח ג'יימס בראון. תענוג שאני יכול לשמוע בריפיט שוב ושוב.

 

 

* * *

ברשימה הזאת לא התייחסתי לעבודתו הרבה מאחורי הקלעים. אז למען הסדר הטוב אציין שבובי וומאק חתום על אחד הלהיטים הראשונים של הרולינג סטונז, כתב וניגן עם רון ווד, הגיטריסט שהצטרף לסטונז מאמצע שנות השבעים. כתב לא מעט שירים לווילסון פיקט, וגם שיר אחד לאלבומה האחרון של ג'ניס ג'ופלין. את הגיטרה שלו אפשר לשמוע, בין היתר, אצל אריתה פרנקלין וסליי אנד דה פמילי סטון. תוך כדי כתיבת הפוסט שמחתי לגלות שבובי וומאק לקח חלק משמעותי בהקלטה של אלבום אחד שמאוד אהוב עלי, אותו לא אזכיר כאן, כי הוא שווה פוסט נפרד שאעלה בקרוב. בנתיים אני משאיר כאן קישור להופעה שהזכרתי בהתחלה. בובי וומאק, בפסטיבל גלסטונברי, 2013.

[סטליסט]

האלבום הנפלא ממנו גנבה, לכאורה, לד זפלין את הפתיחה של "מדרגות לגן עדן"

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

האם גנבה לד זפלין את הפתיחה של Stairway to heaven מקטע בשם Taurus של להקת Spirit? זו לא שאלה חדשה, אך היא הפכה למדוברת מאוד בשבוע אחרון בעקבות תביעה שהוגשה בעניין. ידיעות פורסמו, השוואות נעשו, ודעות נאמרו. אי אפשר להתעלם מהדימיון בין הקטעים ומהעובדה שב-1969 זפלין חיממה את ספיריט במספר הופעות (שיר אחר של ספיריט, Fresh garbage, נכנס לסטליסט שלהם באותה השנה). אין לי מה להוסיף מעבר לכך שאני מקווה ששמו של רנדי קליפורניה, גיטריסט הלהקה שכתב את Taurus, יצוין לצד פייג' ופלאנט בקרדיטים של השיר. הסיבה העיקרית לכך היא לא המומחיות (שאין לי) בגניבות מוזיקליות אלא אהבה רבה ללהקת ספיריט, ובמיוחד לאלבום הבכורה שלהם.

Taurus המדובר הוא קטע אינסטרומנטלי קצר מתוך אלבום רוק פסיכודלי, בעל סאונד צלול ועשיר, שמשלב ג'אז, בלוז, פולק ופופ. זהו אלבום הבכורה של ספיריט ששמו כשם הלהקה והוא הוקלט בלוס אנג'לס ב- 1968, ה-זמן וה-מקום למוזיקה מהסוג הזה. לא מעט אלבומים משובחים ומרשימים יותר יצאו באותה התקופה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מאוד נקשר דווקא אליו. מבחינתי, הידיעה על התביעה נגד לד זפלין היא רק תירוץ כדי לכתוב עליו.

ספיריט נוסדה מתוך חיבור לא שגרתי בין נער לאביו החורג. הנער, גיטריסט צעיר בשם רנדי וולף קיבל את הכינוי קליפורניה מג'ימי הנדריקס בזמן שהיה חבר בלהקה שלו זמן קצר לפני פריצתו הגדולה. לולא היה בן 15 באותה התקופה היה ממשיך עם הנדריקס לאנגליה ומשם, כנראה, לתהילת עולם. אמו לא הסכימה, למרות שהיא זו שעודדה אותו לנגן מגיל שש. מאז רנדי ספג כמויות של רוק, בלוז וג'אז ופיתח סגנון נגינה ייחודי. הוא שלט בכמה שפות מוזיקליות, ידע מתי להמריא ומתי להישאר על הקרקע. הכישרון והורסטיליות שלו התאימו בול לחזונו של אד קאסידי, מתופף ג'אז בן ארבעים פלוס שהתחתן עם אימו של רנדי ב- 1965. קאסידי הספיק לנגן עם רבים וטובים כמו קנונבול אדרלי, רולנד קירק, דקסטר גורדון, טאג' מאהל וריי קודר. הוא ידע בדיוק מה הוא רצה – להקת רוק שתדע לנוע בחופשיות בין ג'אז, בלוז, פולק ופופ. על רקע צעירים ארוכי שיער קאסידי בלט בגילו המבוגר יחסית, בגדיו השחורים תמיד וקרחת חלקה ונוצצת. שלושה נוספים הגיעו משיתופי פעולה קודמים של רנדי ואד. הקלידן ג'ון לוק, שניגן עם קאסידי בהרכב ג'אז בעבר, הבסיסט מרק אנדס והסולן ג'יי פרגוסון שגם כתב את רוב השירים באלבום הזה. בשלב די מוקדם בחיי הלהקה הם עברו לבית משותף מחוץ לעיר שם חיו עם בנות הזוג שלהם ועבדו על החומרים לאלבמם הראשון.

הנגינה של קליפורניה בולטת מאוד בשלושת השירים שפותחים את האלבום. הראשון, Fresh Garbage, עם הפתיחה המרשימה של תופים, קלידים וגיטרה מזמין להרים את מכסה פח האשפה ולבדוק את הרגלי הצריכה שלנו. אחרי דקה וקצת לתוך השיר ספיריט הופכת, במעבר אלגנטי, להרכב ג'אז שמפנה מקום לסולו קלידים וכעבור דקה נוספת חוזרת לריף הגיטרה שפתח את השיר. מעברים מהסוג הזה, יחד עם התיפוף החד והנחוש של קאסידי והגיטרה של קליפורניה הופכים לאורך האלבום לסימני ההיכר של הלהקה. הטקסט הנוקב בשיר הזה נכתב בעקבות מראות האשפה שהצטברה ברחובות בזמן שביתה של פועלי תברואה. בדומה לו, רוב שירי האלבום התבססו בצורה חופשית על חוויות ואירועים של חברי ספיריט, שבמהלך הכתיבה קיבלו נופך מסתורי ודרמטי. כך למשל שפעת קשה שריתקה את הבסיסט מרק אנדס למיטה הובילה לעיסוק במוות ב- Mechanical World, קטע מותח בעל קצב מכאני ומאיים וסולואים חורכים של קליפורניה. או Straight Arrow המתאר, כמו בסרט קולנוע, אדם חזק, ישר ורודף צדק – שיר שנכתב בהשראת האופן בו אביו של מרק, שחקן בשם קית' אנדס, נהג לחנך ולמשמע אותו.

Taurus המדובר הוא קטע אינסטרומנטלי קצר ויפה בפני עצמו. בתוך רצף השירים הוא מרכך את המעבר מהאווירה הקודרת של Mechanical World לפסיכודליה העדינה והרומנטית של Girl In Your Eye. עם השיר הזה האלבום ממשיך לסדרה של קטעים נינוחים ורגועים יחסית, אך לא פחות עשירים מוזיקלית. הדרמה חוזרת בקטע הלפני אחרון  The Great Canyon Fire שנכתב בעקבות שריפת ענק באזור בו התגוררה הלהקה. אחריו מגיע סיום אינסטרומנטלי בשם Elijah שנמשך 12 דקות שלמות ומאפשר לכל חברי הלהקה להתבטא. למרות כמה רגעים יפים זה הקטע היחיד שלדעתי אפשר היה לוותר עליו.

בהרכב הזה ספיריט המשיכו לשלושה אלבומים נוספים, שם המשיכו לנוע על הרצף של פסיכודליה, בלוז, ג'אז, פולק ופופ. כולם טובים ומוערכים מאוד, עם זאת הראשון הוא הטוב ביותר שלהם לדעתי וגם נקודת פתיחה מצוינת להיכרות עם הלהקה. ב- 1971 מתחים פנימיים הובילו לעזיבתו של מרק אנדס וג'יי פרגוסון (שהקימו להקת רוק בשם Jo Jo Gunne). ספיריט המשיכו להקליט ולהופיע עד שנות התשעים עם הרכבים משתנים כשרנדי קליפורניה ואד קאסידי מהווים את הגרעין הקבוע של הלהקה. במקביל קליפורניה טיפח קריירת סולו צנועה. פעילות הלהקה הגיעה לקיצה עם מותו של רנדי קליפורניה ב- 1997. הוא שחה יחד עם בנו בן ה-12 באחד מחופי הוואי, שם הם נלכדו בזרם סחף. רנדי הצליח לחלץ את בנו לאזור בטוח אבל נסחף פנימה אל הים בעצמו. ב- 2012 נפטר, בגיל 89, אד קאסידי, שנחשב בשלב מסוים בקיירה שלו למתוף הפעיל הוותיק ביותר ברוק.

כל זמן שרנדי קליפורניה חי, הוא, מסיבותיו האישיות, לא מצא לנכון לתבוע את הזכויות לשיר, למרות שהביע עלבון מכך שלא קיבל אפילו תודה מחברי לד זפלין בראיון שנתן שנה לפני מותו. מי שתובע עכשיו את זפלין בשמו של קליפורניה ובני משפחתו הוא מיק סקידמור, עיתונאי לונדוני שירש את האחריות הכספית על ענייניו של קליפורניה אחרי שאמו של רנדי נפטרה. בחודשים הקרובים צפויים לצאת בהוצאה מחודשות ארבעת האלבומים הראשונים של לד זפלין, מה שאומר שתזמון התביעה איננו מקרי, אבל לגיטימי מבחינת מי שחושב שיש צדק בתביעה.

מאמר מעניין ומפורט שנכתב בעקבות התביעה טוען שאם אכן הפתיחה של Stairway נגנבה מתוך "שיר אחר של להקה קליפורנית נשכחת יחסית" זה יוביל לכתיבה מחדש של היסטוריית הרוק'נ'רול. די מוגזם לדעתי. גם אם בית המשפט יכריע לטובת רנדי קליפורניה המנוח, שום דבר לא יכתב מחדש. זפלין, למרות (ובגלל) לא מעט גניבות אחרות, הרוויחו את הפריבילגיה לכתוב כמה מפרקי ההיסטוריה בעצמם.

עם זאת, אני חושב שספיריט ורנדי קליפורניה ראויים להרבה יותר מהערת שוליים.

 .
להאזנה לאלבום במלואו:

.

על דניאיל חארמס, שנאת ילדים ותזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב

[פורסם ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

1.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף". המוכר הסתכל עלי מוזר.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף". הספרניות החליפו מבטים.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף".

2.
איפה אני? הסתכלתי סביבי. "סירופ", עיר תחתית, חיפה. יכול להישבע שכמה רגעים לפני הפלגתי על ספינה מפלסטיק בים של בירה. ספינת פיראטים! זו ההופעה השלישית של איגור קרוטוגולוב שאני רואה לאחרונה, כל פעם עם הרכב אחר, וזה רום שזורם בעורקיו הבולטים, אני בטוח. אחרי ששאג ונהם בג'יבריש הוא מתכוון לשיר מילים של ממש. מחליף את גיטרת הצעצוע באקורדיון קטנטן ומבקש שמישהו מהקהל יחזיק עבורו את הדף עם הטקסט. לצדו שמונה חברי תזמורת הצעצועים שלו. אנשים מבוגרים מצוידים בסט תופים זעיר, קסילופון צעצוע, קלידים לגיל הרך, רעשנים, חזירי גומי, קלרינטים מפלסטיק, ועוד כל מיני מצפצפים ומרשרשים לסוגיהם. מחזה כזה אם בקהל היו ילדים היה מתקבל על הדעת, אבל זה לילה, וכולם, כולל שלי, ישנים.

צילום: שחר שטיבל

מה שקורה על הבמה הוא איפשהו בין פסקול לסרטים מצוירים, הופעת פאנק וקרקס-קברט הזוי. החבורה הפרועה מוציאה את המיץ מהפלסטיק ומרשימה במשחקיות הרצינית שלהם (או שמה זו רצינות משחקית). למרות טווח מוזיקלי מצומצם של צעצועים זה עובד. מוזיקה שהולחנה היטב, אנרגיה טובה וקהל סקרני ומחויך שמצטופף צמוד לבמה.

    צילום: שחר שטיבל

בקטע האחרון הם מאטים את הקצב, ואיגור קרוטוגולוב מבצע ברוסית שיר ילדים שאני לא מכיר, משהו על עגורים ואוניות. עם השיר הזה הם מסיימים את ההופע, ועם המילים והאווירה הפסיכודלית שלו שולחים אותי הביתה.

 3.
בבית אני מגלה שהשיר נכתב על ידי דניאיל חארמס, משורר וסופר סובייטי שלא הכרתי. "איזה רוסי בלאי אני" חשבתי. לא נורא, יש אינטרנט, ופיראטים רוסים לא פוסחים על ספרות. אז קראתי קצת, ועוד קצת. קראתי גם יום למחרת. רוב הקטעים של חארמס קצרים וקשה להפסיק לקרוא אותו. למעשה, כל פעם שהתיישבתי לכתוב על ההופעה קראתי את חארמס במקום. הוא היה איש תימהוני שכתב בהתאם. שירה ופרוזה בעיקר. חלקה חסרת פשר שמתחילה בשום מקום ומובילה לשום מקום. אבל עם תחושת דופק חזק מאוד, הומור, עצב ומסתורין. תיאורים אבסורדיים של רגעים יומיומיים ואפורים עד כדי דכדוך שמתערבבים עם העל טבעי. ומוות. הרבה מוות. חלק מגיבוריו מתים עוד לפני שהקורא מספיק להכיר אותם. הם מתים כבדרך אגב, כמו שהם אוכלים, חולמים, מאבדים דברים או מתקוטטים. התיאורים שלו עגמומיים כמעט כמו הזמן בו הוא כתב אותם – מהשנים הראשונות לשלטונו של סטלין, דרך תקופת הטיהורים הגדולים שנעשו על ידו ועד המצור הגרמני על לנינגרד במלחמת העולם השנייה. אבל בניגוד למציאות בה חי כתיבתו מצליחה לרומם את הנפש לא פחות מלדכא אותה – בזכות חוסר היגיון מוקצן והומור. הנה למשל קטע בשם "מקרים":

פעם אחת זלל אורלוב אופונה כתושה ומת. וכשגילה זאת קרילוב, גם הוא מת. וספירידונוב מת סתם. ואשתו של ספירידונוב נפלה מהמזנון ומתה גם היא. וילדיו של ספירידונוב טבעו באגם. וסבתו של ספירידונוב התמכרה לטיפה המרה ויצאה לנדוד בדרכים. ומיכאילוב הפסיק להסתרק וחלה בגרדת. וקרוגלוב צייר גברת עם שוט בידה והשתגע. ופרקריוסטוב קיבל ארבע מאות רובל במברק והתנפח עד כדי כך שנזרק מהעבודה.
אנשים טובים – ולא יודעים להעמיד את עצמם על הרגליים.
[1933]
מתוך: דניאיל חארמס / "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", תרגום מרוסית רועי חן, ספריית מעריב.

אחזור בהמשך לתזמורת הצעצועים, אבל תחילה אני רוצה לעשות עיקוף דרך יצירתו, שגם מעניינת בפני עצמה וגם מוסיפה עוד זווית ראייה על מה שקרה שם על הבמה. למי שאין לו סבלנות ורוצה לקבל תשובות על שאלותיו לגבי ההופעה אז התשובות הן: כן. בטח. מאוד! ועכשיו היידה ללנינגרד.

4.
חארמס נולד שלוש פעמים. פעם ראשונה זה קרה ארבע חודשים לפני הזמן, ואביו זעם כל כך שהמיילדת דחפה אותו חזרה מרוב בהלה. אבל אז אמו כעסה ודרשה להוציא אותו חזרה וכך הוא נולד בשנית. הלידה השלישית אירעה אחרי יציאתו מאינקובטור שם בילה ארבעה חודשים על מצע צמר גפן. זה קרה במהלך 1905 – 1906 בסנט פטרבורג, שהפכה מאוחר יותר ללנינגרד. משהו מכל זה נכון.

בשנות העשרים אימץ לעצמו את שם-העט החריג חארמס, שאף אחד עד היום לא יודע לפענח בודאות. אחת ההשערות מדברת על משחק עם המילים charm ו- harm, שדי הולם את אישיותו. שמו לא היה הדבר החריג היחיד. הלבוש שלו, למש, קרא תיגר על נורמות של הרחוב הסובייטי: מגבעת, מכנסיים קצרים, חותלות, סרטי קטיפה ושרשראות למיניהן. רק משוגעים, תיירים או מרגלים ששכחו להסוות את עצמם הסתובבו כך בזמנו.

בשנות העשרים, לפני הטיהורים הגדולים של סטלין, לסופרים בלנינגרד היה חופש יחסי שאפשר להם להתאגד ולא להסתיר את הצביון האומנותי שלהם. זה לא אומר שכתביהם התפרסמו, אבל לפחות אף אחד לא רדף אותם, עדיין. באחד המפגשים הספרותיים התבקש חארמס למנות את תחומי העניין שלו בפני חבריו לעט. הנה חלק מהם: כתיבת שירה, אפס ואפסיות, סימבולים, אותיות, סגנונות כתב יד, כל מה שחסר הגיון ומגוחך, ניסים, פנים אנושיות, ריחות, ניקיון ולכלוך, אוכל, עישון, דברים שאנשים עושים כשהם לבדם, חלום, פנקסים, תיעוד יום יומי של אירועים, קבלה, פיתגורס, טקסים, נשים (לא רק כאלה שאני מעדיף), פיזיולוגיה מינית של האשה, שתיקה.

חארמס כתב על מה שעניין אותו ואיך שעניין אותו בידיעה ברורה שדבריו לא יתפרסמו. מכיוון שסירב לחיות ממשהו פרט לכתיבה, פנה לפרנסתו לספרות ילדים שם מאוד הצליח. במשך עשרות שנים הוא היה מוכר לציבור הרחב כסופר ילדים בלבד.

 5.
לו עצמו לא היו ילדים למרות שהיה נשוי פעמיים. קוראיו הצעירים לא ידעו זאת, אבל חארמס לא אהב ילדים בכלל. שנא ליתר דיוק, וכינה אותם "זקנים אכזריים וקפריזיים". מרינה מליץ', אשתו השנייה מתארת את זה כך: "כל חייו הוא לא סבל ילדים. פשוט לא יכל לשאת אותם. בשבילו הם היו – טפו, זבל כלשהו. חוסר האהבה שלו אליהם הגיע עד כדי שנאה. והשנאה הזאת קיבלה ביטוי בתוך מה שעשה עבורם. ופה הפרדוקס: יחד עם השנאה שלו הייתה לו הצלחה מטורפת אצלם. הם פשוט מתו מצחוק כשהוא הופיע לפניהם".אפשר לתהות על הסיבות לרגשות האלה שלו כלפי ילדים, אבל מה שחשוב כאן זה הרעיון שסלידתו ורתיעתו מהם מנעה מחארמס לשקוע בסנטימנטים שנוטים לצפות מסופרי ילדים.

את הכתיבה הוא לקח ברצינות ללא קשר לקהל היעד ולא התייחס לכך כחלטורה. אמנם כתיבתו לילדים הייתה רכה וחיובית יותר, ומדי פעם הוא כתב גם דברים שמתאימים לרוח הסובייטית, חארמס שמר לעצמו את החופש לגעת בטווח רחב של רגשות וסיטואציות. זה אומר שעל כל חתול שנפצע ברגל ואנשים טובים עוזרים לו לרחף על ידי בלונים יש כלב שמרמה כלב אחר כדי לגנוב לו עצם, ומצליח. על כל תלמיד כיתה א' שצועד בהתרגשות לבית הספר יש איש שהולך ליער ונעלם. ועל כל ילד שמעדיף להישאר בבריה"מ ולא לעוף או להפליג לארצות אחרות (השיר שבוצע בהופעה) יש ילדה שממציאה סיפור בו אי הבנה בין מלך למלכה מובילה למכות ביניהם שמסתיימות במותו של המלך. הילדים אהבו את ההגזמה והאבסורד בשירים ובסיפורי, וזה גם מה שמנע מחלק מהם להיות מזעזעים.

חארמס הגיש להם שפע. הגיון או חוסר הגיון, סוף שמח או עצוב, דימויים צבעוניים או דחפים יצריים – כל ילד מצא את מה שרצה. בכתיבתו הוא לא צמצם את עולמם הפנימי לעובי של קרטון ביצוע כמו שנוטים לעשות, בעיקר היום, בתכנים המוגשים לילדים. כשאני רואה שפע של עטיפות ספרים מנקרות עיניים או את החיוכים המולבנים של כוכבי ילדים למיניהם אני חושב שמוטב כבר שהיו שונאים ילדים. אולי אז היו מעזים יותר בלי הצורך להיות נגישים בכל מחיר, בלי חשש לעצבן, לשעמם או לגרום למישהו לסגור ספר או הטלוויזיה באמצע. כשמתחנפים או מתייחסים לילדים כצרכנים אי אפשר ליצור עבורם משהו בעל ערך אמיתי.

חארמס לא קל לתרגום, בעיקר בשיריו. אבל מצאתי אחד שהצלחתי לתרגם בצורה מספקת בתקווה להעביר משהו מהכתיבה שלו לילדים. על ציר החמידות בכתיבה שלו את השיר הזה אפשר למקם איפשהו באמצע.

עפים בלונים בשמיים
עפים ומתעופפים
עפים בלונים בשמיים|
מנצנצים ומרשרשים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בכובעים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים במקלות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בלחמניות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בחתולים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בכיסאות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים במנורות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים הם רק עומדים
עפים בלונים בשמיים
מנצנצים ומרשרשים

וגם האנשים מרשרשים

 [1933]

התחלה נאיבית וציורית. אנשים מתרגשים מהבלונים ומנופפים בכובעים. אחר כך אחר כך מקלות. מה פתאום מקלות? לחמניות, חתולים, כיסאות? גם החריזה הפשוטה נשברת. ובסיום מגיעה הנימה העצובה והכנועה שמאפיינת חלק מיצירותיו – הבלונים מתעופפים והאנשים נותרים במקומם. זה סופו של כל בלון. זה סופו של כל אדם.

6.
חלק מיצירותיו פורסמו בירחונים לילדים. "קיפוד", המוביל בהם, עורר לא מעט ביקורת על כך שהכתיבה שלו לא הולמת את ילדי הפרולטריון ומנסה להפוך אותם לחוליגנים. ב-1935, כשהתגבר דיכוי חופש הביטוי במדינה הירחון נסגר. בהמשך חלק מכותביו ועורכיו נאסרו. חארמס הרוויח את הכבוד הזה לפני כן. ב- 1931 הוא הואשם בהפצה של רעיונות אנטי-סובייטיים, ישב חודשים במאסר ולאחר מכן הוגלה לחצי שנה מלנינגרד. כשחזר הותר לו להמשיך לכתוב ולפרסם, אבל תחושת הרדיפה לא נעלמה. הוא הוריד פרופיל, פרסם פחות, ומכיוון שבקושי הרוויח לפעמים התדרדר לתקופות של רעב ממש.

בשלב מאוחר יותר חארמס מאובחן כחולה סכיזופרניה. הדעה הרווחת היא שחארמס התחזה לחולה נפש כי ידע שהוא עדיין מסומן, אבל יש הטוענים שהאבחנה הייתה נכונה. כאשר במהלך מלחמת העולם השנייה החזית הגרמנית-רוסית הובילה למצור מתמשך וקשה על לנינגרד המיאוס שלו מהשלטון הסובייטי והחרדות יצאו החוצה. הוא האמין בתבוסתם לגרמניה, ואף ייחל לכך. החריז שיתנגד בתוקף אם יידרש להתגייס וטען שלנינגרד בדרך לאבדון, "אנו נזחל מכאן ללא רגליים, נאחזים בקירות בוערים". דבריו מהר מאוד הגיע לאוזניים הלא נכונות והוא נעצר באשמת תבוסתנות. כשהמצור הוביל לשיאים של רעב, והאסירים ניזונו מ- 150 גרם לחם ליום, דניאיל חארמס מת באגף הפסיכיאטרי של הכלא.

בשנות השישים הוא הוכרז בדיעבד כחף מפשע. אז עדיין היה מוכר כסופר ילדים. שאר כתבי היד שלו, שכאמור לא פורסמו אף פעם, ניצלו בנס הודות לחבר – פילוסוף וסופר בשם יעקב דרוסקין שביקר בדירתו הריקה של חארמס לפני שנמלט מלנינגרד ואסף את כל הניירות שמצא למזוודה. במהלך שנות השבעים והשמונים הם פורסמו בהדרגה. תחילה בהוצאות מחתרתיות ולאחר מכן באופן פורמלי.

7.
היום חארמס זוכה להכרה שמגיעה לו. הוא הקדים את זמנו בכתיבה של אבסורד ונחשב לחוליגן ספרותי לא מתפשר שניווט את שיגיונותיו לתוך היצירה שלו. עם זאת מקומו בשוליים. בישראל יצא קובץ מיצירותיו (בעיקר למבוגרים) בשם "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", שתורגם על ידי רועי חן, בספריית מעריב. אמנם הוא כבר לא מודפס יותר ואי אפשר להשיג אותו בחנויות, אבל הוא יצא. ככה זה בשוליים. חארמס הוא לא הראשון ולא האחרון שיוצר מחוץ למיינסטרים. בשוליים האלה, רק מוזיקליים, נמצא גם איגור קרוטוגולוב, על כל צורותיו והרכביו (העיקרי שבהם הוא הרכב הקלייזמר-פאנק-ג'אז קרוזנשטרן ופארוחוד). אנשים כמוהו בתקופת סטלין היו נעלמים במחי יד. היום יש דרכים הומניות יותר להעלים אנשים טובים כמו הפלייליסט, תוכניות הריאליטי המוזיקליות או הפסטיגל. זה עצוב כי תזמורת הצעצועים ראויה ליותר חשיפה. בפני מבוגרים וגם בפני ילדים. לפחות לתת להם לנסות ולסמוך עליהם. בראיון לבן שלו אומר איגור קרוטוגולוב: "ילדים הם הקהל הכי טוב שיכול להיות. הם לא משקרים לך. אם הם אוהבים הם מקשיבים ורוקדים. ואם לא הם פשוט הולכים". מצד שני הם מקשיבים ורוקדים גם בהופעות של רינת, אז מה אני מבין?

ובעניין חארמס, לא יודע אם בחרו את השיר שלו במקרה או שזו דרך לציין אותו כמקור השראה, אבל בדיעבד אני מבין שהיה משהו מהרוח ההזויה, המצחיקה, האפלולית והבלתי מתפשרת שלו במה שהלך שם על הבמה.

 צילום: שחר שטיבל. תזמורת הצעצועים – מימין לשמאל: איגור קרוטוגולוב, גיא שכטר, מיכאי צ׳רנאה, סלבה פרנקלך, נעמי רוזין, ניל קלמן, עידו עזריה, ניב מג׳ר, ויקטור לוין, דרור פיקלני

לאלבום How to be a crocodile – לחצו כאן להאזנה ורכישה

צילום: שחר שטיבל

אהובתי כמו ארץ מדבר – פוסט אורח של מיכל יחיאלי – שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (4)

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

ב- 14 בפברואר, הולנטיינס דיי, התחלתי כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (בפרפרזה על "אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" של אלביס פרסלי). הולנטיינס חוגג את הלב השלם, המבריק והסימטרי, עטוף בצלופן וסרט לכבוד החג. כאן אני אביא שירי אהבה קצת אחרים: של אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליו, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה ועוד כהנה וכהנה.

לפוסט הראשון: גלגל ההצלה של פול מקרטני
לפוסט השני: קעקוע (השיר הראשון של ויסוצקי)
לפוסט השלישי: ציור האור שלך האהוב עלי מכל

שנה שעברה כתבתי פוסט על אותו הרעיון עם שלושה שירים (של נעם רותם, רוברט וויאט וטום וויטס). בתגובות הזכירה מיכל יחיאלי את "מים מתוקים" של מאיר אריאל. "איך לא חשבתי עליו קודם?" שאלתי את עצמי. זהו שיר אהבה לא סטנדרטי, שנכתב, ככל הנראה, על אשתו תרצה ומתאר את מערכת היחסים ביניהם. בדימויים מדבריים עזים השיר מאפשר הצצה לתוך נבכי נשמתה של זוגיות לא פשוטה, שלכאורה לא אמורה להחזיק מעמד, אבל בעצם יש לה את ההיגיון הפנימי שלה, את האיזונים שלה, ואת הדרך הייחודית של השניים לאהוב.

כשנזכרתי בו הפעם פניתי למיכל בבקשה לכתוב עליו כאן. את מיכל יחיאלי אני מכיר דרך הבלוג הנהדר "שיר טיול". היא כותבת על מוזיקה ישראלית, ומרבה לסקר הופעות בכישרון רב. התיאורים שלה הם הדבר הכי קרוב ללהיות בהופעה עצמה, ואני ממליץ בחום לבקר בבלוג שלה, שאמנם לא התעדכן לאחרונה, אבל אני כולי תקווה שזה זמני.

פוסט אורח מאת מיכל יחיאלי
מאיר אריאל – מים מתוקים (זרעי קיץ, 1993)

צילום: רפי גולדמן

"תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי,
ברוך הבא".
(אווה קילפי, תרגום: רמי סערי)

עסק די מורכב, לכתוב על אהבה. בסוף כל מה שיוצא זה איזה משפט שחוק שמתחיל ב"אהבה היא כמו". כי במקרה של רגשות, במיוחד כשמדובר ברגש עז ומסחרר שכזה, שבמקרים הטובים הוא גם רגש מתמשך וקיומי, המילים תמיד יהיו ליד. תמיד כמו. תמיד כמעט.

עסק די מורכב, לכתוב על אדם אהוב. למלל את הסערה המדויקת שהוא מחולל בך, לדייק למשפטים את מקום המנוחה הספציפי מאד שהקיום שלו לצידך מאפשר. להקיף אותו במילים שאף פעם לא יהיו חיבוק. מילים שיוכלו אולי לגעת, אבל לעולם לא יצליחו לרדת באמת עד עומק הכוונה. שנמצא דימוי לזה?

ובסוף המילים שנכתבות הן "אהובתי היא כמו ארץ מדבר".

מאיר אריאל ידע לכתוב על אהבה. הדוגמא הפשוטה לכך יכולה להיות, למשל, "לא יכול להוריד ממך את העיניים", אבל אני תמיד חשבתי ש"היכנסי כבר לאוטו וניסע" הוא דוגמא מצוינת לשיר אהבה מתוק ויפהפה. דווקא כך. אהבה מורכבת, מחוברת לחיים. כזו שיודעת לכעוס ולהיות צינית, אבל נקודת המוצא שלה היא תמיד ים של חמלה, עדינות וחום, גם ברגעים כאלה. כזו שנובעת מתוך קרבת נפש עמוקה כל כך בין שני אנשים, שלקרוא לזה "היכרות" יהיה כמעט מעליב. כזו שגילתה את הסוד שלא מספרים לנו באגדות, בקומדיות הרומנטיות ובפרסומות: הרגעים הכי נפלאים הם בדרך כלל דווקא אלה שמצטלמים פחות יפה.

ויש את ההבנה המפתיעה הזו שמחלחלת פתאום, חדשה כל כך, מגלה לך שאת מה שחווית עכשיו אתה לא צריך ולא רוצה לספר לאף אחד, גם בעידן המתוקשר והמדווח להחריד שאנחנו חיים בו. יש פה סוד של שניים. וזר לא יבין זאת.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לכתוב על "מים מתוקים".

"אהובתי היא כמו ארץ מדבר
לא מתמסרת קל, אם בכלל
להצגות שלי היא לא קהל
אפילו שרוצה אותי כבר
דוחה כל גינונים של מחזר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר

אהובתי היא כמו ארץ מדבר
יש בה ניקיון בוהק וצח
שאם אני מעט מלוכלך
אפילו שרוצה אותי כבר
לא תתן להתקרב, לא תעתר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר

היא לא אוהבת כשאני מדבר
היא אומרת שאני משקר
אפילו בשתיקה
כמו לא שווה אפילו יריקה

היא בטח לא שוכחת
ועדיין לא סולחת
לימים ארוכים-ארוכים
כבר מזמן הייתה עוזבת
אלמלא הייתה חושבת
שתמצא בי מים מתוקים

אהובתי היא כמו ארץ מדבר
דוקרת כצור, צורבת כעקרב
חודרת לעצם כרוח קדים קרה
אפילו שרוצה אותי כבר
מייבשת אותי לראות אם אשאר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר".

אמרו לי פעם שאהבת אמת היא כזו שזוכרת שבכל רגע נתון היא עלולה להסתיים. כזו שיודעת שעם כל תפנית בעלילה, או סתם כי נמאס, מישהו יכול להחליט פתאום שהוא עוזב. ודווקא כך, עם הידיעה המבהילה הזו שבני אדם מעדיפים להדחיק, דווקא כך בוחרים להישאר ביחד. לא מתוך חרדת נטישה, פשוט מתוך בחירה מחודשת בבן הזוג, שוב ושוב, מדי בוקר, מדי לילה.

אמרו לי פעם שלהתחתן זה אחד הדברים הכי פחות רציונאליים שבן אדם יכול לעשות. ובכל זאת, לפני כחודש עמדתי מתחת לחופה עם – ושוב, להקיף אותך במילים, אני לא באמת יודעת לעשות את זה – בחיר לבי. הלב מבין אהבה, הלב מדבר אותה. אין בזה היגיון. אין לזה מילים.

שננסה את הטריק של "אהבה היא כמו"?

אהבה היא כמו מים. היא הדבר שאתה מחפש כשאתה צמא. וכשמאיר אריאל מדמה את אהובתו לארץ מדבר, הוא מדייק לתוך האהבה שלו את החיפוש הזה. האהובה שלו לא מוותרת לו. הוא צמא אליה, יש לנחש שהיא צמאה אליו לא פחות, ובכל זאת היא לא מתמסרת בקלות. היא זוכרת לו את חסד נעוריו, את אהבת כלולותיו, אך מאלצת אותו עדיין ללכת אחריה במדבר, בארץ לא זרועה, בטרם יזכה ללגום ממימיה.

זו אהבה של חיים – כזו שמכירה גם את הצדדים הפחות פוטוגניים שלהם. לא שוכחת את הימים הארוכים-ארוכים, משתדלת להיזכר בהם מדי פעם, יודעת שבשבילה הם דשן. כזו שמעזה לדקור בנקודות הנכונות, לצרוב, לחדור. כזו שגורמת לאדם להזיע ולעבוד קשה, לצאת מגדרו, להתאמץ עוד, אפילו להתייבש קצת. וכל זאת לא רק כדי להניח לו לבסוף לטעום מהמתיקות שלה, לרוות נחת אחרי כל המאמץ הרב. גם, אבל לא רק. כל זאת בעיקר כדי שבאורח פלאי, ברגע מסוים של ההליכה, גם הוא עצמו יאמין ויידע שיש בו מים מתוקים.

"אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם" (ישעיהו מ"א, ח').

ציור האור שלך האהוב עלי מכל – שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (3)

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

ב- 14 בפברואר, הולנטיינס דיי, התחלתי כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (בפרפרזה על "אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" של אלביס פרסלי). הולנטיינס חוגג את הלב השלם, המבריק והסימטרי, שעטוף בצלופן וסרט לכבוד החג. כאן אני אביא שירי אהבה קצת אחרים: של אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליו, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה ועוד כהנה וכהנה.

לפוסט הראשון: גלגל ההצלה של פול מקרטני
לפוסט השני: קעקוע (השיר הראשון של ויסוצקי)

Guy Clark – My Favorite Picture of You (2013)

אחד הכינויים האבודים והיפים בשפה העברית הוא "ציור אור". כך עברת אליעזר בן יהודה את מה שנקרא אז בלעז "פוטוגרפיה" (כתיבה באור – מיוונית). מאוחר יותר הכינוי הפיוטי הוחלף ב"תצלום" הענייני והנוח לשימוש. השם החדש אמנם טומן בחובו את ה"צֶלֶם" וה"צל", אבל חסרה בו המשחקיות והחיוניות של השם הקודם. בעוד שצילום לוכד ומקפיא את הרגע, ציור אור מאפשר לחיות אותו מחדש. כמו שגיא קלארק חי מחדש רגע שנלכד לפני שנים בתוך תמונת פולרואיד דהויה.

לא נורא אם לא מכירים את הנפשות הפועלות. גיא קלארק הוא מוזיקאי פולק וקאנטרי ותיק ומוערך שלא הכרתי עד שנתקלתי בשיר הזה. My Favorite Picture of You דורג במקום הראשון בין חמישים השירים הטובים של 2013 במגזין American Songwriter.

השיר נכתב בהשראת צילום ישן של אשתו סוזן. גיא וסוזן הכירו ועברו לנשוויל ב- 1971 ונישאו שנה לאחר מכן. הוא זמר-יוצר בתחילת דרכו, סוזן ציירת, שניהם במהלך השנים הפכו לכותבי שירים מבוקשים. התמונה צולמה ביום בו סוזן חזרה הביתה ומצאה את גיא, יחד עם חברו הטוב, המוזיקאי טאונס ואן זנדט, שתויים ומתנהגים כמו מפגרים. למרות שזו לא הייתה פעם ראשונה, סוזן החליטה שהיא לא מסוגלת לסבול את זה יותר, ארזה מזוודות והכריזה שהיא עוזבת. כך, החלטית, עומדת בידיים שלובות בפתח הבית, אחד השכנים צילם אותה. סוזן לא עזבה בסופו של דבר. השיר נכתב לפני כמה שנים ובוצע בהופעות. סוזן הייתה די חולה בתקופה הזו ונפטרה ב- 2012, בשנה הארבעים לנישואים שלהם. שנה לאחר מכן גיא הקליט את השיר באולפן כשיר הנושא לאלבומו האחרון.

המילים שלו, כמו עטיפת האלבום, הם צילום של צילום. הוא חוזר לרגע הנלכד וחי אותו מפרספקטיבה של זמן, של זיכרון, של האופן בו התפתחו יחסיו עם סוזן לאחר מכן. רגע נפיץ של כעס ותוכחה ("It's hard to believe we were lovers at all") הפך בדיעבד לאינטימי, מלא אהבה והערכה כלפי ההתעקשות שלה שהדברים ישתנו. אני יודע שזה לא שימוש נכון, אבל מתחשק לי לקרוא לזה ציור-שנות-אור. אחרי ארבעים שנות נישואים וממרום העשור השביעי לחייו של גיא קלארק אני מניח שהוא יודע על מה הוא מדבר.

My favorite picture of you
Is the one where you're staring
Straight into the lens

It's just a polaroid shot
Someone took on the spot
No beginning no end

It's just a moment in time
You can't have back
You never left but your bags were packed
Just in case

My favorite picture of you
Is bent and faded
And it's pinned to my wall

Oh and you were so angry
It's hard to believe
We were lovers at all

There's a fire in your eyes
You've got your heart on your sleeve
A curse on your lips but all I can see
Is beautiful

My favorite picture of you
Is the one where
Your wings are showing

Oh and your arms are crossed
Your fists are clenched
Not gone but going

Just a stand up angel
Who won't back down
Nobody's fool, nobody's clown
You were smarter than that

My favorite picture of you
Is the one where
It hasn't rained yet

Oh and as I recall
Came a winter squall
And we got soaking wet

It's a thousand words
In the blink of an eye
The camera loves you and so do I
Click

My favorite picture of you
Is the one where you're staring
Straight into the lens