סיכום 2012 – אלבומים בריפיט

זהו החלק הראשון

(לחצו כאן לחלק 2 או לחלק 3)

כולם עושים את זה, אז גם אני רוצה. כבר כמה שבועות שאני שובר את הראש על סיכום שנה. משימה מתישה של השוואה ומיון, מיון והשוואה. דיסקים, תיקיות, פתקים, טיוטות. נמאס לי. אני עושה את זה הכי פשוט שיש: היו יפים יותר, היו אמיצים יותר, אבל אלה בסופו של דבר האלבומים שחזרתי אליהם שוב ושוב במשך כל השנה.

זה החלק הראשון, חלק שני יהיה בהמשך.

Portico Quartet – Portico Quartet

ארבעה צעירים מוכשרים מאוד מלונדון מראים שיש עוד הרבה מה לחדש בשילוב בין ג'אז ואלקטרוניקה. סקסופון, קונטרבס, תופים, סינטיסייזרים ו- Hang, שזה כלי הקשה מודרני, שמקורו בשוויץ – הצליל שלו נשמע בערך כמו שילוב בין פעמון מתכת ונבל (דוגמא בקישור). הם, לדברי הסקסופוניסט ג'ק ווילי, "מחפשים דרכים לפרוץ מעבר לצליל של הכלים האקוסטיים שלנו", ומצליחים.

Ruins [קליפ]
Steepless [קליפ]
Line / Rubidium [בהופעה. הקטע הראשון במקור מהאלבום הקודם שלהם]
City of glass

Greg Brown – Hymns to what is left

השנה יצאו כמה אלבומים מוצלחים מאוד של מוזיקאים שעברו את אמצע הדרך (כלומר בני יותר מ-60). לאונרד כהן, ביל פיי, בובי וומאק, לאודון וויינרייט, כולם הצליחו להביא בשירים שלהם את עצמם כפי שהם היום. הגיל חידד את הראיה שלהם ואת היכולת הרפלקטיבית, מה שהופך את ההאזנה לאלבומים שלהם לדיאלוג בין-דורי מעניין ומענג מאוד.
מבין כולם הכי קרוב לליבי היה גרג בראון. מוזיקאי פולק ותיק ומוערך מאוד, בן 63, עם קול וסגנון  שמזמין השוואות לטום וויטס, לאונרד כהן או בוב דילן (תלוי באיזה שיר). באלבום הזה העיבוד המינימליסטי של גיטרה, סלייד, ומדי פעם בנג'ו, כינור ואקורדיון, נותנים הרבה מרחב לקול וכריזמה שאי אפשר להשאר אדישים בפניהם.

Hymns to what is left [קליפ]
Arkansas
All of those things [שיר אהבה הכי יפה ששמעתי השנה]
On the Levee
Fat boy blues [הופעה] (הומור היא גם דרך להתמודד עם השמנה)

Spain – The soul of Spain

לפעמים יש לי צורך שהעולם סביב יעבור להילוך איטי. נסיעה באוטו בסוף יום עמוס עם אלבום ה"קאמבק" של Spain עושה בדיוק את זה. ואז, לא רק הכל סביב מוריד הילוך, אלא גם המחשבות, ומחזור הדם. אלבום הבכורה שלהם מ- 1995, The blue moods of spain, לימד אותי להפיק הנאה מהציפייה לצליל הבא. עם האלבום ההוא הם היו בין מייסדיי ה- slowcore באמצע שנות התשעים. אחר כך הוציאו עוד שניים, וב-2001 התפרקו. ג'וש היידן, שהוא הסולן והבסיסט, ובעצם לב ההרכב, נע ונד באיטיות פה ושם, ולפני כמה שנים החליט לחזור ליצור תחת אותו השם, אבל עם שלישיית נגנים אחרת. כאן Spain ממשיכים פחות או יותר מאותו המקום בו עצרו – איטיות חולמנית, מלנכולית, עם שימוש בסיסי מאוד במילים. זה אלבום יפה, הודות לרגישות שלו, לקצב, וגם הודות לסרבול ובנאליות מסוימת שמאפיינים את היידן.

Without a sound (קליפ)
Only one
I'm still free (קליפ)
Because your love (אחד הבודדים בו הם מגבירים את הקצב)
Hang your head down low (קליפ)

The 2 Bears – Be strong

השיר Be Strong מתחיל עם הקריאה: Give the music all your lovin'i וביט גדול ושמן כמו דוב, מפלס את הדרך קדימה. לדבש כנראה. דובים אוהבים דבש, לא? ההנהון זה להסכמה או שזה בקצב המוזיקה?
2Bears  הם עוד הוכחה שקיים גבול דק בין קיטש לגאונות. כאן הגבול הזה הוא רחבת ריקודים בה שני גברים בחליפת דובים מנענעים את התחת. אלה ג'ו גודארד מ- Hot Chip ורף רנדל, והם אוהבים מוזיקה מכל הלב – סול, דיסקו, רגאיי, היפ הופ, האוס, כמה שיותר ובלי להתבייש, אבל גם "בטוב טעם". דבש.

Warm & easy [קליפ]
Be strong [קליפ]
Heart of the Congos [מחווה להרגב הרגאיי האגדי]
Work [קליפ]
Bear Hug [קליפ]
Church [קליפ]

Christian Scott – Christian aTunde Adjuah

החצוצרן כריסטיאן סקוט כבר כמה שנים כוכב בוהק בשמי הלילה של ניו אורלינס. למרות (או בגלל) ששתי רגליו עומדות יציב על הקרקע הוא מצליח להגיע למחוזות מיוחדים מאוד, ודוחף את המוזיקה שלו לעוד ועוד כיוונים. אלבום כפול שמצדיק את האורך שלו.

New New Orleans (בהופעה)
vs. the Kleptocratic Union (בהופעה)

Mark Knopfler – Privateering

אפרופו אלבומים כפולים, גם מרק נופלר הוציא אחד. עמוס ודחוס בשירים שעל חלקם אפשר היה לוותר. בהתחלה הוא לא עשה עלי רושם מיוחד, אבל כל פעם שהושטתי את היד כדי להוציא את הדיסק מהנגן באוטו, צליל הגיטרה שלו עצר לי בעדינות את היד והחזיר אותה חזרה אל ההגה. אני נשבע שפעם אחת אפילו שמעתי אותו אומר לי: "תרגע, תרגע, תהנה מהמוזיקה כאילו הרגע סיימת קערה של שיבולת שועל עם וויסקי".

Redbud tree
Miss You blues
Kingdom of gold
Dream of the drunk submariner

Martha Wainwright – Come home to mama

שוב פעם מרת'ה מלחינה את היומן שלה לאוזני כולם. לא מפתיע, הרי אחרים עשו את זה לפניה, כאן לפחות היא זו שמחליטה. פעם היא היתה הילדה שאבא שלה שר על איך בסערת רגשות הוא היכה אותה, וכמה הוא מתחרט. היום היא אשה, ובעצמה אמא. פעם היא היתה נערה, שמפגש בינה לבין גבר מהעבר של אמא שלה, עורר את האם להזכר ברומן נעורים סוער. היום אמא שלה כבר לא בחיים. והיום מרתה כותבת על עצמה, בעצמה. בין היתר שורות כמו: I really like make-up sex / it's the only kind I ever get. כל אלה ועוד הם חומרים שמזינים אלבום פולק-פופ מלוטש ומתוחכם שעושה חשק לשתות מהחצי הכוס הריקה.

על השיר היפה ביותר באלבום הזה כתבתי לפני כמה חודשים.

Radio star [קליפ]
Proserpina
Some People / Can you believe it / Everything wrong [בהופעה אקוסטית]

Neneh Cherry & The Thing – The cherry thing

עם הסקס אפיל של ננה צ'רי והייצריות של שלישיית ג'אז רועשת במיוחד, הם לא יכלו לבחור שם מתיאם יותר לאלבום. ננה צ'רי, שמוכרת בעיקר בזכות כמה להיטי היפ-הופ ופופ, התחילה בכלל כזמרת Pאנק, ועכשיו עם האנרגיות של החברים שלה ללהקה זו סוג של חזרה לשורשים. אבל קצת אחרת. את הכיוון אפשר להבין דרך בחירת השירים: חוץ משני קטעים מקוריים, האלבום מורכב מקאברים ל- Madvillian, Stooges, Suicide והזמרת מרתינה טופליי בירד, וגם משני קטעי ג'אז, אחד של דון צ'רי (אביה החורג של ננה, ואביה הרוחני של the thing) ואורנט קולמן. עכשיו תתארו לכם…

Cashback [בהופעה]
Accordion [קליפ, גרסת כיסוי ל- Madvillian, הקליפ לדעתי כל כך מכוער שהוא גונב את ההצגה מהשיר. אני ממליץ לעצום עיניים]
Dream baby dream [במקור של Suicide]
Dirt [במקור של איגי פופ וה-stooges]

Samuel Yirga – Guzo

גוזו פירושו "דרך" באמהרית. זהו אלבום בכורה לפסנתרן האתיו-ג'אז סמואל יירגה, מוזיקאי ומלחין מוכשר מאוד, שהופיע עד עכשיו עם Dub Colossus, ופנה לדרך עצמאית. האלבום הזה מגוון עד כדי פיזור, אבל כל קטע בפני עצמו ייחודי וחזק. תצוגת תכלית מרהיבה של אחד ששולט במוזיקה אתיופית, ג'אז, סול, פסיכודליה ומוזיקה קלאסית, ויודע לשלב בין השפות. יופי של שער כניסה למוזיקה נפלאה.

Firma Ena Wereket
I am the black gold of the sun
The blues of Wollo

Nadav Haber – A tribute to Tilahun Gessesse

נדב הבר הוא סקספוניסט ג'אז ישראלי שמתחילת שנות התשעים נכנס לעולם של מוזיקה אתיופית. זה אלבום האתיו-ג'אז השלישי שלו. הסאונד כאן חם ומזמין מאוד, עד כדי כך שאפשר להתבלבל לרגע ולחשוב שמדובר באיזי-ליסנינג. זו אכן מוזיקה נגישה מאוד אבל רחוקה מלהיות קלת דעת. אלבום מהורהר, רגיש ורומנטי. מחווה לאחד מגדולי זמרי אתיופיה, שנפטר ב- 2009.

Beautiful [בהופעה]
In her youth
Love at first sight

Otis Taylor – Otis Taylor's contraband

אוטיס טיילור לוקח את הבלוז למקום ייחודי, אותו הוא מכנה trance-blues. טיילור הוא יליד 1948 שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו רק בסוף שנות התשעים, ומאז הוציא רצף של אלבומים שמצליחים לאזן בצורה יוצאת דופן בין מוזיקה שורשית למודרנית, בין נגינה אקוסטית לחשמלית, ובין כתיבה אישית, לחברתית ופוליטית. על האלבום הזה כתבתי פוסט קצר בחודש הראשון לחיי הבלוג. זה אלבום מגוון, דחוס ומהפנט שחוצה בצעדי ענק את גבולות הז'אנר. לא לחובבי בלוז בלבד.

The devil's gonna lie
Yell your name
Contraband blues
I can see that you're lying
Lay on my delta bed
Look to the side

……………………………. חלק שני ………………………………..
………………… חלק שלישי ……………………..

.