.
.
למאיר אריאל נחשפתי כשלוש שנים אחרי פטירתו, בחודשים האחרונים של השירות הצבאי. "בוב דילן הישראלי" נאמר לי. "וואלה? אז מה זה כל המנגינות והמילים העתיקות האלה?". הכרתי את השם, אולי אפילו שמעתי פעם איזה שיר ברדיו. אבל בשבילי הוא היה סתם אחד. כל האריאלים והאריקים והשלום חנוכים היו אותו דבר בשבילי – חלק מאיזו ארץ ישראל שלא הכרתי. ידעתי שהיא קיימת, אבל כנראה מחוץ לגבולות המקום בו גדלתי. והיא לא מאוד עניינה אותי.
כבר לא הייתי עולה חדש, רחוק מזה. "עברית גדול, אולפן קטן", אבל את השפה הכרתי כבר מזמן. מיום העלייה ארצה, בגיל תשע וחצי, הייתי תלמיד חרוץ.
למדתי להסביר לילדים בכיתה ד' ש"אני לא טוב יודע עברית". למדתי לקלל את ההורים שלי מתחת לאף שלהם. חשבתי שהם לא מבינים, כמה הופתעתי לגלות את הסומק על הלחיים המתרגזות של אבא! הבנתי חלקי מילים ב"בואי דינה" של מופע הארנבות של ד"ר קספר או "תודה" של חיים משה. הבנתי שהצעקה "מה אתה עושה? יא ערבי!" של ילד מהכיתה שלי קשורה איכשהו לסנדוויץ' עם נקניק ששלפתי מיד אחרי אחד עם גבינה צהובה. לא הבנתי למה דווקא ערבי. אחר כך הפסיקו להגיד ערבי כי "רוסי" הפכה להיות מילת גנאי. מילה שהפכה למשקולת בחזה לפרק זמן די ארוך. דרך העברית הבנתי מה המלמול היידישאי שאמא שלי הייתה ממלמלת כשפתחה דלת לאליהו הנביא. את צ'כוב פעם ראשונה קראתי בעברית. ועוד, כל מיני… התקווה, "עניין של זמן", כאילו, כפרה, בסדר, בסדר גמור, השפה שמשה אותי בסדר גמור.
למדתי טוב. בהיותי תלמיד חרוץ לא הייתי אדיש להישיגי. אבל לשפה עצמה הייתי אדיש. משהו לא התחבר לי, המילים נשמעו מרוחקות, סתמיות, השירים לא באמת דיברו אלי, רובם נשמעו לי אותו דבר. שפה סתמית ורזה, ככה חוויתי אותה.
היינו עושים השוואות, למי יש גדול יותר, לרוסית או לעברית. איזה ניצחון מוחץ היה לרוסית! באורך מדפי הספרים, בעובי המילונים, בכמות האותיות באלפבית, באיכות הקללות. בתור מי שצריכים להתחיל את חייהם מחדש, לפחות במלחמה הזאת הרגשנו שאנחנו יכולים לנצח. אבל הזמן עשה את שלו והרוסית שלי התחילה להחליד. שמתי לב שאני לא תמיד מצליח להשתמש בה כדי לתאר חוויה, או מחשבה כלשהי. התרחקתי. התבגרתי למציאות מסוימת בה שפת האם שלי נשארה מאחור.
וכך, תקוע בין שמים וארץ – התגייסתי.
באיזושהי דרך, בלי שהייתי חבר בתנועת נוער, מצאתי את עצמי בגרעין נח"ל. מין גרעין קומבינה שכזה שאוסף כל מיני מהפריפריה ומפיל על הכתפיים שלהם מסורת ארצישראלית שלמה דרך צמד מילים אחד ובצורה של כומתה ירוקה. גרעין נח"ל. ולפני זה חשבתי שגרעינים זה משהו שמפצחים על ספסל מול הבית, ונחל זה הזרם החום והדליל במושב הסמוך.
אז לכאורה ההמשך אמור להיות ברור: נח"ל, קיבוצניקים, מאיר אריאל. פשוט. אבל לא. אני לא זוכר שפגשתי חיילי נח"ל קיבוצניקים רוב השירות. רוסים כמוני – בשפע, המון חרדים, גם אחד מרמלה שעשו לו מחטף ממגרש כדורגל והוא מצא את עצמו מנגן טוּבה בתזמורת, ועוד הרבה אנשים יקרים אחרים, אבל קיבוצניקים, כמעט ולא.
ואז בסוף השירות פגשתי את "הסרבנים". כך קראנו להם בהתחלה בלחישה, אחר כך בקול רם. גם הם קראו לעצמם כך. לא זוכר איפה ולמה הם סירבו, וזה גם לא משנה. מה שמשנה הוא שאחרי הכלא הם הגיעו למקום בו אני הייתי בסיום השירות הצבאי שלי. לדעתי גם הם לא היו קיבוצניקים, אבל כמה דיסקים של מאיר אריאל הסתובבו שם בכל זאת.
"בוב דילן הישראלי" נאמר לי. "וואלה? אז מה זה כל המנגינות והמילים העתיקות האלה?". למזלי שעות השמירה היו ארוכות מספיק כדי לתת לו צ'אנס.
* * *
זה התחיל, לגמרי במקרה, בשדות גולדברג. הוא מזהיר נערה מפני מקסם שווא במסווה של רומנטיקה:
יָלַדְתִּי שֶׁלִּי!
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ.
הוּא יִמְכֹּר אִם וְאָב
הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב
.
הוּא יִתֵּן לְךָ רָעֲנַנָה
הוּא יָבִיא לְךָ מֶטֶר רָץ.
פַּרְדֵּס-חָנָה, כַּרְכּוּר, צֵל עֲלִי בַּנָּנָה –
רַק לִבְּךָ הַנִּמְרָץ נִמְרָט, נִשְׂרַט
וְנִמְחָץ…
.
ארבעת המילים האחרונות השאירו עלי רושם אדיר. יותר נכון ההברות האחרונות שלהם.
רָץ, רָט, רַט, חָץ.
צלילים צורמים ומכאיבים מדי ללב תמים של נערה צעירה.
וברקע האצבע המשולשת: "נא!" מקטין ומזלזל – טעם לוואי שנשאר מ"רעננה", "פרדס-חנה" ו"צל עלי בננה".
אלה אפילו לא המילים אלא הצורה שלהם. עוד לפני המשמעות, עוד לפני ההבנה של ההתכתבות המבריקה עם שיר של לאה גולדברג.
המילים נוגעות בבטן, מטפסות במעלה הגב, מזנקות לכתף ומשם לוחשות לתוך האוזן:
"תראה מה אנחנו יכולים לעורר"
* * *
או אֶרוֹל אחד. שלא ברור לגמרי מי הוא בעצם. משוגע של הכפר? סטלן של הקיבוץ? אאוטסיידר על בטוח – כמו רבים בשיריו של אריאל. כמה רגישות ואמפתיה יש בדרך בה הוא מתאר את עולמו המפוזר:
כָּל מִינֵי מַרְאוֹת, רֵיחוֹת, קוֹלוֹת וּלְחָשִׁים
נִגְּנוּ עָלָיו כְּמוֹ הָיָה אוֹרְגָן חַשְׁמַל.
הוּא נָתַן לַשֶּׁמֶשׁ, לָרוּחוֹת, לָאֲנָשִׁים
אָבוּד כָּל כָּךְ כְּמוֹ תִּינוֹק שֶׁלֹּא נִגְמֹל.
.
לֵיל שָׁרָב אֶחָד, כָּל כּוֹכָבָיו כְּמוֹ נְמֵסִים
וְאֶרוֹל הַחוֹגֵג סוֹבֵב בְּתַחְתְּוֹנָיו,
מִתְנַשֵּׂם מִמָּה שֶׁמִּתְפָּרְקִים הַפַּרְדֵּסִים
אַךְ פוֹגֶל הַשּׁוֹמֵר מַרְחִיב אֵת אִישוֹנָיו.
.
פוֹגֶל הַמְּיֻזָּע דּוֹרֵך תַּ'זֶּה, לוֹחֵשׁ: עָצוּר!
וּמְכַוֵּן אֵל הַלָּבָן הַזָּז הַזֶּה,
עֵקֶב הַוִּיבְּרַצְיָה בְּיָדָיו נִמְלַט לוֹ צְרוֹר,
בֵּין הַנּוֹתְבִים חוֹמֵק לוֹ אֶרוֹל הַהוֹזֶה.
…
כָּל פַּעַם שֶׁבֶּחָצֵר הָיוּ שׁוֹמְעִים מַכָּה
יָדְעוּ שאֶרוֹל שׁוּב נָפַל מֵעֵץ הַתּוּת.
עֲנָפָיו נָתַנּוּ לוֹ אַתְּ בִּתָּם, דְּמָמָה רַכָּה
וְהוּא הָיָה תּוֹפֵס אִתָּהּ מִין שׁוֹטְטוּת.
.
מה הופך את ארול למוחשי וקרוב כל כך? מה גורם לי לא רק להבין את הסיפור אלא גם לחוות אותו? אלה אותם "מראות, ריחות, קולות ולחשים" המגישים את הטקסט לא רק דרך עיניים ואוזניים, אלא גם דרך מגע, ריח, טעם, אפילו תנועה.
הנה למשל, רק מהשורות שלמעלה: ניגנו עליו, שמש, רוחות, כוכביו כמו נמסים, סובב בתחתונים, מתנשם ממה שמתפרקים הפרדסים, מרחיב את אישוניו, מיוזע, לוחש, הלבן הזז הזה, ויברציה, נמלט לו צרור, חומק, שומעים מכה, נפל מעץ התות, דממה רכה, תופס מין שוטטות.
* * *
או ארבעת השורות הראשונות של פלוגה בקו (או לגמרי במקרה). כן, כן, דווקא הן. פשוטות, בלי התחכמות, אבל עם איזו מנגינה מיוחדת –
אֲנִי רוֹצֶה לִפְגֹּשׁ אוֹתָהּ פִּתְאֹם בְּמִקְרֶה
אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אֶשְׁכַּח אוֹתָהּ כָּלִיל.
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁזֶּה יִהְיֶה לְגַמְרֵי בְּמִקְרֶה –
יַלְדָּה קְטַנָּה אַהֲבָתִי בְּגָלִיל.
.
מה יש באוסף המילים האלה שיוצר איזשהו קסם מיוחד?
למאיר אריאל יש הסבר:
כמה מילים יפות היו מתרוצצות לכאן ולשם והנה מזדמן לקראתן עניין מסוים. סובבוהו, הקיפוהו, הסתדרו לפניו בשורה ואמרו איך אנחנו בשבילך. אמר להן יפות יפות אבל איפה אתן ואיפה אני. שָבו והתערבבו זו בזו, שבו והסתדרו לפניו בסדר אחר ואמרו איך עכשיו? אמר להן הרבה יותר יפות אבל אתן זה אתן – ואני זה אני. שבו ונתערבבו שבו והסתדרו לפניו בסדר חדש. שתק ולא השיבן דבר.
שתקתי גם אני.
ואט אט, במשך שעות שמירה ארוכות, השפה התחילה להתגלות בפני.
פתאום שמתי לב שיש בה איזה ניגון מיוחד,
ומשחקיות שלא הבחנתי בה,
וגוון חדש, ועוד אחד, ועוד.
גמישות מסוימת וצורה מושלמת
וברק
ומרקם
וטעם
והתאהבתי…
* * *
שדות גולברג מתוך …וגלוי עיניים, 1984 מילים
פלוגה בקו (או לגמרי במקרה) מתוך ירוקות, 1988 מילים
ארול מתוך שירי חג ומועד ונופל, 1978 מילים * מיהו ארול?
מוכר מאוד! אצלי היה קטע דומה עם האלבום של תמוז
אחד הפוסטים היפים שקראתי, אין הרבה דוברי עברית שיודעים לשמוע את המנגינה בשפה שלו.
הצלחת לגרום לי לחזור אחורה בזמן! תענוג.
פוסט יפה מאוד.
מאיר אריאל תמיד גורם לי לרחם על כל האנשים בעולם שלא מבינים עברית…
תודה לכל מי שמגיב או משתף, אני מאוד שמח לשמוע שהפוסט מעורר כאלה תגובות
אני מאוד מזדהה עם הסיפור היפה הזה שאתה מתאר. אצלי ההתחברות נוצרה בעיקול מסויים, דרך שלום חנוך ורוק כיפי, למילים רומנטיות שפתאום שקעו בתודעתי וגרמו להבין שאני שייך לכאן ולשפה, עד להתעמקות והתמכרות למילים של העברית השירית הפשוטה, ואז למאיר אריאל, שיש עוד המון שאני לא מבין ממנו ומצפה לגלות. השיטה שלו בכתיבה ובהלחנה היא פשוט שונה, זו זווית אחרת, או יותר נכון מבט מלמעלה, כי לדעתי, במבט של מאיר היתה עליונות. ("ומילים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר")
אילן, זה מדהים ההבנה שלך והניתוח שלך . "שדות גולדברג" בעיקר ה"נא" (אצבע משולשת) אלה גם דברי מאיר.
ואומר את זה אחד שגדל על ברכי מאיר מיום הולדתו (קשר משפחתי), עבד אתו, הסיע אותו להופעות, נשם אותו וכן הלאה.
כייף מאד מרגש יש לי לקרוא את הפוסט הזה.
אגב. ארול הוא דודו מהשיר של הפלמ"ח. ארול הוא גם מאיר. ארול יכול להיות גם אתה או אני או החבר או השכן וכן הלאה.
מרגש!
יפה יפה כתבת.
כתיבה יפה ומרגשת, מעורר השראה 🙂
רבים הם דוברי העברית מלידה, שעברית היא שפת-אם שלהם, שאינם מבינים את מאיר אריאל ואת גדולתו של אשף השפה הזה, גאון הלשון, להטוטן המילים הלא-ייאמן.
מאיר אריאל היה כל כך גאון, שאחד האנשים שראיין אותו פעם אמר לי: "בשלב מסוים בשיחה עם מאיר הרגשתי כמו קוף שבן אדם מדבר אליו"
יש לא מעט שירים שלו מולם אני עדיין מרגיש כמו קוף, חצי מ"רישומי פחם" למשל…
פוסט נהדר על כותב מחונן. איזה יופי שזה הגיע אלי 🙂
מתוך עשרות השירים הנפלאים שלו אהוב עלי ביותר ״ איך לפעמים אני״ . ברור שהיו בו הרבה חלקי אישה כדי לכתוב שיר כזה.
מקסים.
את הדבר הזה שמאיר אריאל עושה לי אני עוד לא מצליחה להבין לגמרי, בטח שלא לכתוב עליו, אבל אולי גם זה יגיע יום אחד.
איש גדול ואדיר ומילותיו שוברות זמנים.
תודה!
"כל האריאלים והאריקים והשלום חנוכים" – גם אתה יודע להתכתב לא רע בכלל. מקסים 🙂
אם בהתכתבות התכוונת ל"בצהרי היום", אז זה מעניין. לא היה לי מושג שזה שיר שמאיר אריאל כתב. זה התברר לי רק לפני כמה חודשים. אז לעומת המקומות בהם השתמשתי "בשפה שלו" בכוונה, כאן זה לגמרי מקרי 🙂
האמת היא שהתכוונתי ל"בהיאחזות הנח"ל בסיני". ספציפית לשורה: "איך כל השרות והדליות והרינות…".
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=578&wrkid=564
🙂
אה… על זה בטוח לא חשבתי
נהדר! תודה.
פוסט נפלא. לקראת הסוף ממש גאתה בי ההתרגשות והגיעה לעיינים ולאף. בקושי נשמתי.
פוסט מקסים. האיש היה גאון של מילים ובעל מפתחות של לב ושפה שאין לאחרים. כתבת יפה על האהבה לעברית. אני ממש מזדהה.
גלית, אנה ויעל, תודה רבה רבה
ואף מילה על ויסוצקי? שניהם הרי שייכים לזן של טרובדורים, משוררים-מספרי-סיפור. יש כמה ברנשים וחתיכות בני מזל, שמבינים אותם בשפת-האם. יש לי מין פנטזיה כזאת, להושיב אותם מסביב לשולחן אחד, שישירו, יעשנו, ישתו, ידברו. ככה. חבל, חבל שהלכו, בני זונות. וגם: לא הבנתי למה צריכים פזמונים בשירים שלהם. רק כי בשירים אחרים יש?
לך תדע, אולי הם כבר עושים את זה…
את ויסוצקי דווקא חיברתי לטום וויטס, הנה:
פינגבאק: מרוסיה באהבה ||| יא פאנימיוּ פא רוּסקי נימנוֹגה: על אהבת השפה הרוסית מבית סבתא | קווים ונקודות
פינגבאק: מרוסיה באהבה ||| יא פאנימיוּ פא רוּסקי נימנוֹגה: על אהבת השפה הרוסית מבית סבתא | קווים ונקודות
פינגבאק: מרוסיה באהבה ||| יא פאנימיוּ פא רוּסקי נימנוֹגה: על אהבת השפה הרוסית מבית סבתא | קווים ונקודות
פוסט נהדר. זה מעניין במיוחד לקרוא את רשמי ה"ביקור" שלך בתוך השפה הנפלאה של מאיר אריאל, כמי שהעברית אינה שפת אמו. אני נחשפתי למאיר אריאל כשיצא תקליטו הראשון. אהבתי את התקליט הזה מהיום הראשון וארול הוא שיר מהאהובים עלי ביותר, עד היום. זו בלדה (או שנסון) שכל פעם שאני מאזין לה, וזה קרה כבר אלפי פעמים, אני עוקב בריכוז אחר כל השורות ועל התפתחות העלילה, עם השורה בסוף, שתמיד סוחטת ממני ריגוש יתר, כשהמספר אומר על רוחיק, "בכיתי גם אני איתה, אני מי שאהב אותה". השכבה הנוספת הזאת, של המספר המספר ברוב חמלה את סיפורו של אותו ארול תמהוני, שאהוב על רוחיק, על צילה התמנונית ועל עקיבא, על אף שהאישה שהוא אוהב, ליבה נתון לאותו ארול. תבורך על הפוסט הנפלא, דוד.
האם ראית את הפוסט שלי על "דומם עם זוג נאהבים"?
שלום נעם. תודה על התגובה לפוסט. קראתי עכשיו את מה שכתבת, זה היה מעניין מאוד. לדעתי כל שיר של מאיר אריאל ראוי לפוסט.
הי יופי של פוסט. אהבתי ומומלץ.
אסתי.
תודה רבה אסתי
הפוסט הזה הוא נבחר חודש נובמבר אצלי 🙂
שוב, תודה אסתי. שמח שאהבת
המילים נוגעות בבטן. במילים שלך.
המילים נוגעות בבטן. המילים שלך,
פינגבאק: מרוסיה באהבה ||| יא פאנימיוּ פא רוּסקי נימנוֹגה: על אהבת השפה הרוסית מבית סבתא | קווים ונקודות