טוק טוק טוק על דלתות ההדחקה – זאב טנא בפסטיבל יערות מנשה

זאב טנא לא התחיל ב- 14:45. בזמן הזה עדיין עמד על הבמה מוחמד ג'באלי. הוא ערך האזנה מודרכת על "זרמים תת-קרקעיים במוזיקה ובחברה הערבית". לסיום השמיע קטע של מוזיקאי עירקי נסיר שאמה בו הוא מנגן, על עוד בלבד, את דקות ההפצצה של מקלט אל-אמיריה בבגדד ב-1991. הפצצה בה נהרגו מעל 400 אזרחים. אולי בגלל זה זאב טנא בחר להתחיל עם "כל יום הפצצתי את ביירות", בו הוא שר: "בלחיצה קלה גמרנו / על אנשים שלא הכרנו / הרגנו בטח כמה בטעות / יצאתי חי יכולתי גם למות / כל יום הפצצתי את ביירות".

טנא לא בא לבדר, והשירים נבחרו בהתאם. הוא בא לעשות טוק טוק טוק על דלתות ההדחקה. היה מעניין להתבונן בקהל. ראיתי שם אנשים פעורי פה. וגם אנשים פעורי אוזניים, פעורי עיניים ופעורי מוחות. ככה זה אצל מי שכבר כמה עשרות שנים חלק מזרמים תת-קרקעיים במוזיקה ובחברה היהודית.

זאת היתה הופעה קצרה וטובה. כנראה לא בין הטובות שלו – הורגש החוסר בתופים ובגיטרה בס. ליוו אותו ארז שוויצר (שניגן בעבר בדורלקס סדלקס) וקוסטה קפלן (הסולן והגיטריסט של חיה מילר). קוסטה נראה ילד. אם טנא היה אומר שהוא הנכד שלו הייתי מאמין. היה רגע מיוחד בו קוסטה מחא כפיים לטנא בהישח דעת בסיום של שיר. כאילו הוא נמצא בקהל ולא איתו על הבמה. אחרי "הכל במקום" המטלטל ההופעה הסתיימה.

הפעם הגעתי בהרכב משפחתי. ההרכב תפס צל תחת אחד העצים. בזמן שאנשים התחילו להתפזר הבת שלי, שהיא כמעט בת ארבע, ניגשת אלי. היא מצביעה על הקהל ומכריזה – "כל האנשים כאן הם חופשיים". אני שואל למה היא מתכוונת – "אין להם היום גן, או בית ספר, או עבודה. אז הם חופשיים". שתקתי. מעניין מה זאב טנא היה אומר על זה.

הנה כמה שירים מאלו שבוצעו בשעה הזאת, כדי להמחיש את מה שאני מדבר עליו -

ביירות

הכל במקום

גרמנים

ביום שתגמר השאכטה

חתול שחור

שלא תדע עוד צה"ל

החיים הם בית ספר

Jew-Ish

-

על רשמים בכלל (ועל Flora בפרט) מפסטיבל יערות מנשה בשנה שעברה אפשר לקרוא כאן

שירי העבודה שלי

צילום: הכט חיים. תל בית שאן – עמק בית שאן (מכאן)

שיר עבודה הוא שיר קבוצתי המושר במהלך עבודה פיזית ומשעממת החוזרת על עצמה. שירי עבודה מפיגים את השעמום ומזרזים את הפועלים בשעת עבודה קשה ומונוטונית, וכן יוצרים תיאום של המלאכה לפי מקצבי השירים. משום כך, השירים מותאמים בדרך כלל לקצב של תנועות הגוף של העובדים (למשל, חתירה במרץ, קציר). שירי עבודה מביאים גם לפיתוח תחושת קרבה ושותפות בקרב העובדים. ברוב המקרים, השירים הללו מועברים בעל פה והמילים בהם אינן קבועות, אלא ניתנות להתאמה על פי אלתורי הזמרים. המוזיקה מושרת בדרך כלל במקהלה לצד זמר המוביל את השירה. [ויקיפדיה]

לא בדיוק, אבל בערך…

1. נרות

יש צורה לזכרון הזה: שפיצים ועיגולים, עיגולים ושפיצים. אנחנו עומדים במעגל סביב מיכל מתכת מלא שעווה חמה. הם שרים את השירים בקול רם, אני בקושי מרעיד שפתיים, אבל יודע בלב את המילים. לרגע אפשר לחשוב שזה טקס כלשהו. אבל זו בסך הכל חבורה של בני נוער בעבודה במפעל נרות. בסיס נר מעוגל נכנס ערום, יוצא נוטף שעווה. יד אחת מחזיקה בפתיל, יד שניה עושה שפיצים בצביטות מדודות. שורה ועוד שורה עד שכולו כמו כיפוד, או עץ אשוח. מניח על העגלה, לוקח ערום אחר וטובל. נר דקורטיבי, ייבוא לחו"ל, עבודת יד מארץ הקודש. מול השעווה החמה כנסיית השכל זה הפסקול המושלם. השירים שלהם העיפו לי את הראש. אחד האלבומים הישראלים הראשונים שהתמסרתי להם. אולי אפילו הראשון. כולו עיגולים ושפיצים, שפיצים ועיגולים. אפילו העטיפה.

2. מכוניות

כמה שלא נלחמתי זה לא עזר. הסליל נבלע יותר ויותר בתוך הלוע של שואב האבק. חשבתי שכבר לא אצליח להציל אותו והתחלתי לתכנן את העלמת הראיות. התוכנית היתה פשוטה, לעטוף את הקלטת עם הסליל הקרוע בעיתון מהמושב האחורי – ולפח. הרמתי את הראש כדי לראות אם השטח נקי וגיליתי שאני לא לבד. "מה אתה עושה?" שאל אחד העובדים הקבועים בזלזול. הוא כיבה את השואב, והמאבק תם. "מי משאיר קלטות זרוקות מתחת למושב?" התגוננתי, מקווה שלא יתלונן עלי. הוא הוציא את הסליל המקומט החוצה, ובחצאי סיבוב של האצבע התחיל לגלגל אותו חזרה אל תוך הקלטת. חשבתי: "מעניין מה ארוך יותר, הסליל או התור המפוטל של המכוניות לרחיצה לקראת ערב פסח".
חבר עובד שם קבוע, והוא מביא אותי לתגבור בימי העומס. הוא בעיקר בפרונט – בשטיפה החיצונית והפינישים האחרונים. כולם מכירים אותו, קוראים בשמו, נותנים לו כבוד וטיפים מראש. מדי פעם גם לי זורקים איזו עצם. אני שואב את המכוניות לפני הכניסה לשטיפה. העבודה מעייפת, הידיים כואבות, וחם נורא. ככל שהאוטו ישן יותר, כך הוא חם יותר, והזיעה שלי נוטפת על הריפודים המרופטים. היום עובר לאט. מדי פעם מגיע רכב שמעניין להציץ בו, וזה מעביר את הזמן. בדקות הפנויות אני נכנס פנימה למזגן. שם קריר ויש ריח של עצי ריח. ברקע הקלטת שהבעלים של רחיצת המכוניות הכין ללקוחות שלו לפסח. אחלה גבר. ערך אוסף של שירים שהוא אוהב, והכין עותקים לכל לקוח לפני החג. "זה הכל בשבילך" של דני סנדרסון, "תפוחים ותמרים" של רמי קלינשטיין. שירים חמודים כאלה. בטח היה גם איזה שיר של משינה. הוא אהב את משינה מאוד, אפילו נסע להופעה האחרונה שלהם לפני שהתפרקו. לא כל כך אהבתי את משינה. מבין השירים אהבתי במיוחד את "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס. בפנים נעים, אני מותש ולא בא לי לקום עד סוף היום. חשבתי: "אני עוזב, אני עוזב היום / לה לה לה לה לה לה לההההה".

3. כלים

לא זוכר אם הייתי באולם הזה באירוע, אבל את המטבח אני זוכר די טוב. הכי שנאתי זה את הצלחות של החומוס. מכה על דופן הפח לא מספיקה – צריך לגרד. ואחר כך לשפשף את מה שנשאר. צלחות בשטיפה ידנית, סכו"ם וכוסות למכונה. הכי אהבתי את המכונה של השתיה הקלה. הייתי ממלא את הבטן בקולה וספרייט בלי הגבלה. המנות עומדות בשורות בצד השני של המטבח. אני בודק מה יש, יודע שכשירד העומס אחת מהן היא בשבילי. אוכלים בחצר האחורית, עם החתולים. בדרך כלל זה טעים. כנראה טעים יותר מלרוב באי האירוע. מבחוץ המוזיקה נשמעת עמומה, אבל במטבח שומעים די טוב. השיא מגיע בשירים של אייל גולן. הוא פרץ אז עם להיט אחרי להיט שהרקידו את כולם. אפילו אותי ואת בן הדוד שלי, השכן שלי לכיור. היינו שרים את הפזמון בחצי חיוך אירוני, שחלילה לא נתמסר יותר מדי. אבל הגוף יודע, ואפילו החומוס העיקש כאילו מחליק לבד מהצלחת. אי אפשר היה לעמוד בפני השירים שלו.

אש ומים – המדריך המקוצר ל- Firewater

"נאמר לי שהקיבוץ המסוים הזה נמצא באמצע שום מקום. ושום מקום זה המקום בו רציתי להיות" כתב טוד אשלי בזמן ביקורו בישראל ב-2007. "היתה לי עבודה לעשות, והייתי זקוק לשקט ופרטיות. רציתי לקום כל בוקר, למצוא אבן לשבת עליה באמצע מדבר, מספיק רחוק כדי שלא ישמעו אותי, ולשיר את הקרביים שלי החוצה (איך מתרגמים sing my guts out?)." כשהגיע לקיבוץ חיכה לאודי. "אודי הוא חבר של אורי, מהלהקה הישראלית "בום פם", שאמור לנגן גיטרה באלבום שלי בעוד כמה שבועות". בנוסף לאורי כנורות, ניגנו באלבום הזה גם תמיר מוסקט, אבי ליבוביץ', ואיתמר ציגלר. חלקם, אגב, לוקחים חלק בהופעות החימום ל- Firewater, הלהקה של טום אשלי בשתי ההופעות שלו בישראל בסוף מרץ.

את הסגנון של Firewater נוהגים לכנות world punk. הגדרה קצת עילגת לדעתי, אבל גם הכי מדויקת במידה ורוצים לתמצת את הכל בשתי מילים. אנסה להרחיב. Firewater היא בעצם טוד אשלי (Tod A), וחבורה של מוזיקאים שמתחלפים מאלבום לאלבום, מסיבוב הופעות לסיבוב הופעות. הקול המחוספס של אשלי, וגיטרה-בס-תופים יוצרים את הגרעין המרכזי, שהוא פאנק רוק אמריקאי, מתריס ועוקצני, לפעמים מלא שמחת חיים, לפעמים מרוקן ממנה. מתוך הגרעין הזה פורצים החוצה, בדרך כלל לכמה כיוונים בו זמנית, רעיונות מוזיקליים משלל קצוות העולם. בהתחלה הם נשמעו כמו חוליה מקשרת בין טום וויטס בשנות השמונים ל- Gogol Bordello, עם השפעות בעיקר ממזרח ומערב אירופה ודרום אמריקה. בשני האלבומים האחרונים נוספו צלילים מהמזרח הרחוק והמזרח התיכון. למרות שמדובר בשפע שכל רגע יכול להתפוצץ לעשרות כיוונים, אשלי מצליח להחזיק את כל העסק מגובש מוזיקלית ורעיונית ומחובר מאוד לרוח הזמן והמקום (או במקרה של טוד אשלי – מקומות) בו המוזיקה נוצרה.

אז שיר אחד שווה יותר מאלף מילים, וכאן ליקטתי עשרים כאלה. הגבלתי את עצמי, אני מנחש שמי שמכיר את Firewater על כל שיר שהוא אוהב כאן ימצא אחד שחסר. אבל, מה לעשות, גם עם מוזיקה נטולת גבולות צריך לעצור איפשהו. רק תגבירו עוד קצת את הווליום.

אפשר להאזין להכל ברצף כאן, או לכל אחד מהשירים בנפרד -

[1] Borneo [2009] The golden hour
[2] Bourbon and division [1996] Get off the cross
[3] Dark days indeed [2003] The man on the burning tightrope
[4] This is my life [2009] The golden hour
[5] Ex-millionaire mambo[2012] International orange
[6] Another perfect catastrophe [1998] The Ponzi scheme
[7] Dropping like flies[1998] The Ponzi scheme
[8] A place not so unkind [2009] The golden hour
[9] The monkey song[2012] International orange
[10] Glitter days[2012] International orange
[11] Three legged dog[2009] The golden hour
[12] So long, Superman[1998] The Ponzi scheme
[13] Get out of my head [2001] Psychopharmacology
[14] Some strange reaction [1996] Get off the cross
[15] Electric city[2009] The golden hour
[16] The drunken jew [1996] Get off the cross
[17] Tropical depression [2012] International orange
[18] Is that all there is [2004] Songs we should have written
[19] This town [2004] Songs we should have written
[20] Too many angels [2003] The man on the burning tightrope

השורשים של הלהקה נטועים בהרכב קאלט ניו-יורקי Cop Shoot Cop, שעשה משהו בין אינדסטריאל לרוק'נ'רול. אשלי היה הסולן ואחד מכותבי השירים של הלהקה. בתשע שנות קיומם הם רכשו לעצמם קהל מעריצים קטן ונאמן, וזכו למעט חשיפה ב- MTV, אבל מבחינת פופולריות לא הצליחו להתרומם מעבר לכך. ב-1996, זמן קצר ממועד התפרקותם, יצא אלבום הבכורה של Firewater. כאילו טוד אשלי רק חיכה לרגע בו יוכל לממש את כל הרעיונות שלא התאפשרו בלהקתו המקורית. הסתבר שהיו לו לא מעט כאלה.

Get off the cross, we need wood for the fire הוא אלבום רוק קליט, קצבי ועצבני שיכל להיווצר רק במקום מסוים ובזמן מסוים – ניו יורק באמצע שנות התשעים. אשלי הקיף את עצמו בחבורה של מוזיקאים מוכשרים, מצוידים בכלי נשיפה, כלי מיתר, קלידים, וכלי הקשה שונים. ביניהם הישראלי הראשון בלהקה, יובל גבאי, המתופף המעולה של Soul Coughing, וג'ניפר צ'ארלס, הסולנית של Elysian Fields שמתארחת בשני שירים. מה שבולט מאוד באלבום הוא השימוש הטבעי, נטול המאמץ, בחומרי גלם משלל קצוות עולם. אמנם מדי פעם אפשר להבחין בבירור בסגנון מסוים – קברט, ג'אז לטיני, טנגו או קלייזמר, רוב הזמן הגבולות מטושטשים, והכל מתחבר למשהו אחיד, מגובש וסוחף מאוד.

הפספוס הגדול בהופעות שלהם כיום זה שהם מנגנים מעט מאוד שירים מהאלבום הזה ומהארבעה שבאו אחריו. ל- Firewater יש מספיק חומרים חדשים למלא איתם הופעה באורך מלא, אבל המון שירים מעולים נשארים בחוץ, וחבל.

שנתיים לאחר מכן יוצא  The Ponzi scheme, ואחריו עוד שני אלבומים. כל אחד עם הרכב משתנה, וכל אחד קצת אחר מקודמו.

האחרון ביניהם The man on the burning tightrope עשוי באווירת קרקס מטרידה, ורווי בתחושות של מחנק, ייאוש ועייפות, שכנראה שיקפו את מה שעבר על אשלי באותה התקופה. תחושות אלה ככל הנראה דחקו אותו, כעבור שנה – שנה וחצי, לעזוב את ארה"ב.

אבל לפני כן היתה עוד תחנת ביניים קטנה. אלבום קאברים ששמו מסביר את בחירת השירים – Songs we should have written. אלה שירים שטוד אשלי חמד. ביניהם קאברים מעניינים מאוד לשירים של פרנק סינטרה, טום וויטס, רובין היצ'קוק והרולינג סטונס. אבל מה שאשלי באמת חמד באותה התקופה היה חופש. הוא רצה לזוז. נישואיו שהתפרקו, ובחירה מחודשת של ג'ורג' בוש לנשיאות ארה"ב היו הקש האחרון. אשלי נפרד מרוב רכושו, ארז גיטרה, לפטופ ומיקרופון וקנה כרטיס טיסה.

"אני מתכוון לטייל מדלהי לאיסטנבול, דרך פקיסטן, אפגניסטן (אני מקווה), איראן, וכמובן מזרח תורכיה… לכל מי שחושב שזה מטורף (אמא) שאמריקאי יבקר במקומות האלה בזמן שההערכה לאמריקה לא במיטבה (אם לנסח את זה בעדינות), תרשו לי לומר שיש לי את הסיבות שלי." אשלי רצה לברוח. לברוח ממציאות בה הוא חי, מהמחנק, מהדיכאון שהתגבר. הוא רצה גם לראות מחוזות אחרים, לכתוב ספר, לפגוש מוזיקאים מקומיים, לנגן איתם ואולי להקליט אותם. עבודה על אלבום לא היתה בתוכנית. אבל כשהגיע לאיסטנבול הוא צבר לא מעט חומרי גלם: חוויות ורעיונות שהבשילו לשירים תוך כדי המסע, וגם שעות של הקלטות, בעיקר מהודו, פקיסטן ותורכיה. בכל מקום אליו הגיע חיפש מוזיקאים מקומיים, וביקש מהם פשוט לנגן. הם ניגנו את מה שהם יודעים, והוא הקליט. לפעמים המפגשים האלה התפתחו לג'אמים רווי אופיום שנמשכו שעות.

עם המטען הזה הוא טס לישראל, ושם השלים את ההקלטות, ההפקה והמיקס. התוצאה היא The Golden Hour. יומן מסע מוזיקלי של איש שבורח מביתו בחיפוש אחרי מקומות טובים יותר לראשו ולנפשו. המסע עורר את אשלי לחיים, והאלבום עורר לחיים את Firewater, והפך לאלבום הדגל שלהם. בניגוד לאלבומים הקודמים, בהם מוזיקאים מניו-יורק ניגנו מוזיקה מכל קצוות העולם, הפעם החיבור היה בינלאומי על אמת. בסרטון על הקלטת האלבום אשלי מספר בהתלהבות ש"למרות שלישראלים אסור להכנס לפקיסטן, ופקיסטנים לא יכולים להכנס לישראל… איכשהו חבורה של פקיסטנים וחבורה של ישראלים מצאו את עצמם מנגנים באותו האלבום, עם נוצרי כופר אחד, שזה אני".

                 התמונה מכאן

הגלגול הנוכחי של Firewater הוא המשך ישיר של מה שנבנה סביב Golden Hour. אחרי תקופה ארוכה של הופעות אשלי השתכן בתורכיה. שם, עם מוזיקאים מקומיים, הקליט חלק גדול מהחומרים לאלבום האחרון. כמו בקודם, את ההשלמות הוא שוב עשה בישראל, ועל המיקס אחראי תמיר מוסקט. International orange משלב בתוכו את כל ההשפעות שהצטברו עד כה, ועוד. תמיד יש עוד. הפעם מקורות ההשראה הם האירועים של קיץ 2011 במזרח התיכון. מה שהופך את האלבום הזה לעוד אלבום חברתי, פוליטי, קיומי, עוקצני ומלא חיים, שמזיז לכם את התחת. מספרים שעל כל שיר של Firewater שמתנגן איפשהו, מלאך מעל שמי תל-אביב, ניו-יורק או איסטנבול מקבל כנפיים… ובקבוק בירה.

התמונה מכאן

מיקסטייפ אורח בקונכיה / דניאל ג'ונסטון בישראל / פייסבוק

זה תמיד מתחיל משיר אחד. הפעם שיר בלוז ישן של מיסיסיפי פרד מקדאוול. בדיעבד אני חושב שאולי הוצאתי אותו מההקשר – כשהוא שר "אתה חייב לזוז" הוא מתכוון לזוז אל העולם הבא, ואני לתומי חשבתי שמדובר בעולם הזה. ואחר כך חשבתי שזה מעניין לראות את זה כתנועה של הנפש, תנועה לה הנפש זקוקה כדי לשמור על חיוניות. הייתי אומר שחלק גדול ממילות השירים נכתבים בדיוק בשביל זה – לעורר את הנפש לחיים, לא לתת לה להתנוון. אז עם המחשבה הזו הלכתי לחפש עוד שיר, ועוד אחד, וזה מה שיצא…

אוסף השירים הזה מתארח בבלוג המצויין הקונכיה, שכבר חצי שנה (!!!) מארח על בסיס שבועי ציידים ולקטים של מוזיקה שנהנים לשתף בשלל שלהם. וכן, גם אתם יכולים!

למיקסטייפ עצמו

לקונכייה בכלל

*******************

ודבר נוסף. פתחתי עמוד פייסבוק לבלוג, באמצעותו אני מתכוון לעדכן על פוסטים חדשים, ומדי פעם (מבטיח לא להציף) לשתף בעוד דברים קטנים. לקח לי זמן להחליט לעשות את זה, הבלוג הוא בשביל הנאה נטו, ואין לי שום קריירה בתחום לקדם, אז למה גם דרך פייסובק? מה שהכריע הוא שאני, בסופו של דבר, שמח כאשר אנשים נכנסים, קוראים, מאזינים, מגיבים. ואם עמוד פייסבוק יהפוך את המקום הזה לנראה ונגיש יותר, אז למה לא בעצם. אז תעשו לייק. מבטיח לא להציף כבר אמרתי?

*******************

ואפרופו נפש. הופתעתי מאוד לשמוע שדניאל ג'ונסטון יופיע בישראל ב-28 למאי. שמחתי, אבל בעיקר הופתעתי. לא יודע איך להסביר את זה, לדמיין אותו על הבמה של הבארבי נראה לי סוריאליסטי לגמרי.

הנה אחד השירים היותר מוכרים (והנגישים) שלו בהופעה -

אָמְבַּסֵל

התייאשתי. לא מוצא מספיק מידע. לא מוצא מספיק מילים. מרגיש כמו מי שאכל ארוחה טעימה, ומנסה לתאר את הטעם שלה דרך הפירורים שנשארו על השולחן. רציתי לכתוב קצת על אָמְבַּסֵל, אחד מהסולמות במוזיקה אתיופית, אבל אין לי את הידע המוזיקלי והתרבותי כדי לחבר משהו שהוא מעבר למעט שמצאתי באינטרנט.

אז הנה הפירורים: אמבסל הוא אחד מתוך ארבעה סולמות נפוצים במוזיקה אתיופית (אמבסל, באטי, תזטה ואניצ'יהוי). השם התגלגל משמו של מבצר הררי – אָמְב סֵל, שעל שמו נקרא גם המחוז בו הוא נמצא – אבמסל, שבאמהרה, אתיופיה. במחוז זה התפתחה תרבות מוזיקלית עשירה, בין היתר בקרב יהודים, והסולם הזה היה נפוץ במיוחד. במקור הוא שימש להלחנה של סיפורים ואגדות, חלקם לילדים. וישנו גם שיר מסורתי באותו השם…

והנה הארוחה:

להאזנה ברצף – ללחוץ כאן

להאזנה לכל שיר בנפרד (חלקם בגרסאות קצת אחרות) -

Tigist Ejihu – Ambassel [Ambassel] 1997
Mahmoud Ahmed – Ambassel [Almaz] 1973
Dub Collosus – Ambassel [A Town Called Addis] 2008
Getetchew Mekuria & The Ex – Ambassel [Y'Anbessaw Tezeta] 2012
Debo Band – Ambassel [Debo Band] 2012
Dub Collosus – Ambassel in Box [In a Town Called Addis EP] 2008
Ras Dashen – Ambassel [From Ethiopian Music to Contemporary Jazz] 2006
Samuel Yirga – The Blues of Wollo [Guzo] 2012

שירי אהבה-על-דרכי-חצץ

"אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" שר אלביס פרסלי. אבל הלב, הו הלב! איך הוא יעמוד בנסיעה שכזו? שלם ומבריק וסימטרי, עטוף בצלופן וסרט לכבוד חג האהבה. היום זה יום של דרכים "מרוצפות זהב", פרחים ריחניים ומחוות הדדיות. מה בין זה לבין שירי אהבה-על-דרכי-חצץ? ובכל זאת, הנה שלושה אהובים עלי במיוחד:

- 1 -

נעם רותם – אל סוף היום

צילום׃ דרור נחום

אני מאמין לנעם רותם. הופעה מקרית אחרי הופעה מקרית (בכלל לא באתי בשבילו) והוא רכש את האמון שלי בכנות, רצינות ומסירות יוצאת דופן. על אנשים כאלה סבא שלי היה אומר "הייתי הולך איתו לאסוף מודיעין מעבר לקווי האויב". חשוב לי להגיד את זה, כי "אל סוף היום" הוא שיר אהבה גדול מהחיים: עם עננים ברקיע, פתיתי שלג בפסגה של הר, ואותיות של אש. ובכל זאת, כשהוא שר "כל נשימה שלך היא רשימה של תווים" אני מאמין לו. בחיי. כי הוא נעם רותם, וכי השיר הזה נכתב לאשתו, שבצל המאבק שלה בסרטן נחרטו שירי תקווה ופחד באלבום הלפני אחרון שלו. היא החלימה, והשיר הזה, שסוגר את "ברזל ואבנים", כולל את ארבעת השורות האלה:

אני אוהב כל צלקת על הגוף הלבן
כשאת מתרחצת מבהיקות ביופיין
לא נותנות לי לשכוח את חוכמת היוצר
מרפא ופוצע, מאחה ושובר

.

- 2 -

Robert Wyatt & Monica Vasconcelos – Just as you are

עם ואייט לעומת זאת, לא הייתי חוצה את קווי האויב בחיים. שיקול דעת לא משהו. ב- 1973, למשל, הוא השתכר עד כדי כך במסיבה, שכשהחליט לצאת להתאוורר עשה את זה דרך החלון. מאז נשאר משותק בפלג גופו התחתון. מה שלא מנע ממנו להפסיק לשתות, ליצור מוזיקה מופלאה ולהמשיך את הזוגיות עם אלפרדה בנגה, איתה התחתן שנה לאחר מכן. הזוגיות שלהם כוללת גם שיתופי פעולה מוזיקליים – היא לוקחת חלק בכתיבת מילים וגם מאיירת את עטיפות האלבומים. את השיר הזה הם כתבו יחד, והוא מעיד שהזוגיות הזו כוללת גם קילומטראז' מכובד על דרכי חצץ. כך הוא מתחיל:

It's that look in your eyes
Telling me lies
So many promises broken
What can I do?1
What should I do?1
Try to love you just as you are

'Cause I'm never going to change a thing about you
Never ever going to change a thing
Try to love you just as you are

/

- 3 -

Tom Waits – I'm still here

גם הזוגיות של טום וויטס וקטלין ברנן כוללת שיתופי פעולה מוזיקליים. מ- 1980 קטלין ברנן הפכה לשותפה לחיים ושותפה מלאה ביצירתו. גם בשיר הזה. אני בכלל לא בטוח שזה שיר אהבה. זה יכול להיות למשל, שיר של דמות בדיונית אל מי שיצר אותה, אבל אני רוצה לחשוב עליו כשיר אהבה. אהבה רדומה, שכמעט ונשמטה לאורך שנים, ואז הודות למבט אחד מתעוררת לה פתאום: "…לא הבטת בי כך שנים, אבל אני עדיין פה".

You haven't looked at me that way in years
You dreamed me up and left me here
How long was I dreaming for
What was it you wanted me for

You haven't looked at me that way in years
Your watch has stopped and the pond is clear
Someone turn the lights back off
I'll love you til all time is gone

You haven't looked at me that way in years
But I'm still here

/

—————————————————————————————-

—-

וברוח השירים האלה, הנה שני פוסטים נוספים:

אין לי מילים לדבר אהבה, מ-14 לפברואר שנה שעברה

הקעקוע שלי (כלומר שלך) יותר טוב משלו, עם שני "מכתבי אהבה" – של טום וייטס ושל ולדימיר וסיצוקי

music makin' mama

"The blues world is sad to lose one of our bright lights. Ann Rabson passed at home in her sleep after years of quiet strength against deadly affliction. She knew it was coming and lived her life to its fullest. She loved to play blues for people more than anyone I ever knew, anyone! In 2012 our intense collaboration on recordings and shows together and hard road trips was deliberate and spirited. She gave Death the finger as long as she could, and gave Life ten fingers on her piano. Personally, Ann Rabson was a big sister to me. Now I'm going to do what she would want, play some blues for her and celebrate her life and hold her in my heart forever. If you see me on a bandstand, and half-close your eyes, you'll see her next to me."

Bob Margolin

אן רבסון נפטרה היום. כתבתי בגוגל את שמה בעברית ולפי תוצאות החיפוש אני מנחש שהיא כמעט ולא מוכרת בישראל. לא שאני חכם גדול, רק לפני כמה חודשים לא היה לי מושג מי היא.

היא נראת כמו הסבתא שלכם, או כמו השכנה הנחמדה שמחייכת כל הזמן – תמיד מנופפת בידה השמנמנה לשלום, או כמו הגברת שהתישבה במושב ליד באוטובוס – שקית קניות כבדה במעבר, תיק גדול נמרח על ברכייה, כאילו היה חתול עצלן.

אן רבסון מנגנת ושרה בלוז מתחילת שנות השישים, לבד ובהרכבים שונים, ורכשה לעצמה מקום של כבוד בקרב אוהבי בלוז. הנגינה, השירה שלה, וכל הלך הרוח מלא שמחת חיים מדבקת, וזה מה שתפס אותי מיד אצלה. אהבתי מאוד את הלאבום האחרון שלה, שיצא לפני כחצי שנה, וכתבתי עליו כמה שורות כאן.

להיכרות ראשונית אפשר לשמוע את השיר music makin' mama, שהוא סוג של המנון אישי עבורה.

.

בהקדמה לשיר He really makes it hard for me to sing the blues שמוקדש לבן זוגה, היא מספרת למה קשה לה כל כך לכתוב שירי בלוז:

"קשה לי מאוד לכתוב שירים. החיים כל כך טובים, איך אני יכולה לכתוב בלוז? אני מטיילת בכל העולם, מנגנת מול אנשים כמוכם, מנגנת מול ילדים, מול אסירים… טוב, לא משנה. אלה חיים נפלאים. ומה שהופך את כל זה ליותר גרוע הוא שיש לי מישהו בבית שמתייחס אלי טוב. זה נורא."

.

אן רבסון נפטרה מסרטן, מחלה שהיא סבלה ממנה כבר תקופה ארוכה. אז החיים שלה לא באמת היו כל כך טובים. ובכל זאת, תראו מה היא כותבת בניוזלטר שלה, ב- 2011, לפני כניסה לניתוח נוסף:

Dear friends,

It seems that I’m going to be having another medical adventure: surgery for uterine cancer. It’s extremely unlikely that this is going to “do me in,” but it’s going to take time. The worst part is that I will have to cancel some of my upcoming performances. You all know how much my work means to me. I guess I’ll have lots of time and material for songwriting …

… Those of you who remember my previous cancer adventures know I’m a tough cookie. We’re gonna beat this one, too.

Yours in the blues, Ann

רבסון התפרסמה גם כחלק משלישיית בלוז נשית בשם Saffire. מהכותרת אפשר לנחש על מה השיר שלהן Bald headed blues מדבר. אני לא בטוח אם היא כתבה את השיר הזה, אבל הוא מאוד ברוחה, ובאופן פרדוקסלי נראה לי כשיר הכי מתאים לסיים איתו את הפוסט.