כשל משפחתי

MarthaWainwrightAlbum

הפוסט הזה מורכב מקטעים נפרדים שהעליתי לפייסבוק במהלך השבועות האחרונים במטרה להציג מוזיקאית אהובה מאוד – מרתה ויינרייט, שמגיעה לכאן לשתי הופעות ב-6 ו-7 לנובמבר, דרך הקשרים והכשלים של משפחתה המוזיקלית.

הכוונה הייתה לגבש את הכל לפוסט אחד, אבל לצערי אני לא פנוי לזה כרגע (מקווה שהדברים ישתנו לקראת סיכומי השנה), כך שאני מעלה את הדברים כמו שהם – קצת מפוזרים, לא מפורטים ולא ערוכים כל כך, אבל מספיקים, אני מקווה, כדי לעורר עניין באוסף שירים לא רגיל, לא פשוט ברובו, שבתור כותרת משנה עבורו אפשר להשתמש בשתי שורות מתוך שיר של אביה, לאודון ויינרייט ה-III:

and if families did't break apart
I suppose that would be no need for art

התחלתי ממנו -

- 1 -
Hitting you / Loudon Wainwright III

בתחילת נובמבר תגיע ארצה לשתי הופעות מרתה ויינרייט. זמרת-יוצרת שידועה גם כבת לשושלת פולק/רוק/פופ קנדית מפורסמת. מרתה כמוזיקאית אמנם עומדת בפני עצמה, אבל כדי להבין אותה טוב יותר כדאי להתעמק בסיפור המשפחתי שלה כפי שהוא משתקף בשירים החושפניים שבני משפחתה המוכשרים כתבו, ועדיין כותבים, אחד על השני. זה מה שאני מקווה לעשות כאן בימים הקרובים. מרתה, שני הוריה, אחיה הגדול (וגם דודה שלה ואחים שלה למחצה), כולם עושים מוזיקה. אני לא מתכנן לפרט עליהם יותר מדי ואצמד לשירים ולסיפורים המשפחתיים שהם מספרים. בהמשך אולי יצא מזה פוסט.

הוריה, קייט מקגריגל ולאודון ויינרייט ה-III, נפרדו כמה חודשים אחרי לידתה של מרתה, שזה 3 שנים לאחר לידת אחיה הבכור רופוס (מבין חברי המשפחה רופוס ויינרייט הוא כנראה המוכר ביותר בישראל). ב"נפרדו" הכוונה לכך שלאודון, שלא מצא את עצמו בתוך חיי המשפחה ובגד בקייט שוב ושוב עזב סופית את הבית. מאוחר יותר הוא סיפר לבתו שהיה חייב לעזוב כדי להמשיך להיות לאודון ויינרייט ה-III. זה האיש.

כשמרתה הייתה בת 14 בערך, לאודון הציע לה לעבור אליו לניו-יורק, שם הם חיו במשך שנה עד שלאודון המשיך ללונדון. תתארו לכם, אב ובתו המתבגרת אותה לא גידל אף פעם בעצם יחד באותו הבית. קל זה לא היה. בתקופה הזו התרחש ככל הנראה מה שמתואר בשיר המצורף. השיר עצמו יצא באחד האלבומים היותר מפורסמים של לאודון בשם History (מ- 1992, כשמרתה הייתה בת 16). הוא מתאר נסיעה במכונית במהלכה מרתה "משתגעת", לאודון מאבד לגמרי את הסבלנות, מכה אותה ומתעשת רגע אחד מאוחר מדי. אני לא מכיר שירים שנוגעים בצורה כזאת בנושא הזה. הורים המכים את ילדיהם הוא לא משהו שנוהגים לכתוב עליו שירים. למרות שזה קורה בהרבה יותר משפחות ממה שנהוג לחשוב, קשה מאוד להיות גלויים לגבי זה ללא שיפוטיות, אשמה ותחושת רודפנות. לאודון, כמה שהוא אטום ככה הוא רגיש, מצליח לפרק את הרגע הקצר הזה לפרטי פרטים ולעורר אמפתיה כלפי עצמו וכלפי בתו בו זמנית. מרשים במיוחד הבית בו הוא מתאר את הבעותיה ורגשותיה המשתנים של מרתה. הרבה הורים, לדבריו, הודו לו על כך שהוא הצליח לתת מילים לסיטואציה שמוכרת גם להם, ואין ספק שזה שיר נדיר בכנות שלו. אבל אם אהיה בכל זאת שיפוטי לרגע, מה שבעיני הרבה יותר כואב זה לתת לשיר כזה לצאת לעולם בזמן שהבת, שלכולם ברור שעליה הוא כותב, רק בת 16.

מרתה לא נשארה חייבית… על זה בהמשך

השיר מתחיל מהדקה השנייה, תדלגו על הקשקשת

מילים

- 2 -
Bloody Mother Fucking Asshole / Martha Wainwright

אז מרתה, כאמור, לא נשארה חייבת.

היא גדלה בסביבה מוזיקלית וכבר בגיל 13, יחד עם רופוס עלתה על במת פסטיבל הפולק של ניופורט כדי ללוות את אמה ודודה, הצמד קייט ואנה מקגריגל. בגיל 21 מרתה עשתה את הצעד המשמעותי הראשון שלה כיוצרת עצמאית עם השיר Year of the dragon אותו ביצעה באלבומן "המשפחתי" של קייט ואנה, The Mcgarrigle hour, שאירח גם את אביה לאודון ואורחים נוספים, ביניהן אחת היוצרות הגדולות של הפולק והקאנטרי האמריקאי, אמילו האריס.

בשיר הזה (קישור בתגובות) ובאי.פי שיצא שנה לאחר מכן אפשר היה לראות את הכישרון שהתגלה במלואו באלבום הבכורה שלה שיצא ב- 2005. האלבום, קרוי על שמה ועל עטיפתו מרתה מישירה מבט כלל שירים שהתבשלו על אש קטנה זמן רב. שם גם זה שבקישור, שלוש דקות וקצת על נקודת רתיחה גבוהה ביותר. היא מלווה את עצמה רק בגיטרה, אבל ההגשה שלה והמילים בעוצמה של תזמורת שלמה. זהו כתב אישום המכוון לאבא שלה, שיוצא ממקום מאוד רגיש ופגיע. מרתה בוערת ונשברת ונועצת עמוק כל מילה באחד הביצועים הקוליים הכי טובים שלה. כשמדברים על זמרים-יוצרים ששרים את השירים האישיים שלהם בצורה שאף אחד אחר לא יכול – לזה הכוונה.

הטקסט, אגב, הרבה יותר מורכב מהכותרת הפרובוקטיבית עליה היא חוזרת שוב ושוב רק בסוף.

מילים

- 3 -
Go Leave / Kate and Anna Mcgarrigle

אלבום הבכורה של קייט ואנה מקגריגל יצא לפני לידתה של מרתה, אבל כבר אז הצל של הפרידה המתקרבת בין קייט ולאודון, הוריה, ריחף מעליו.

עם זאת זה אלבום מאוד יפה במובן הנאיבי והסנטימנלטי של המילה. פולק עטוף בעיבודים עשירים ומורכבים ומלא הרמוניות קוליות. השירה שלהן היא קצת טעם נרכש, ולא כל השירים השתמרו היטב, אבל יש שם כמה פנינים ששווה להכיר כמו Heart like a wheel ו- Blues in D (האחרון גם על לאודון). 

Go Leave, הפונה ללאודון, נכתב בנקודה בלתי אפשרית בין הבנה שיעזוב לתקווה שלא. הוא מינימליסטי יחסית ליתר השירים ושרה אותו רק קייט, באיפוק ועדינות, ואולי גם תשישות מסוימת.

האלבום יצא ב- 1975, זכה להצלחה שקטה בזמן אמת ולהערכה גוברת בדיעבד. במאי 1976 מרתה נולדה. לאודון עזב כמה חודשים לאחר מכן.

מילים

- 4 -
Matapedia / Kate & Anna Mcgarrigle

Her hair was dyed black and she was bending down
Picking something from off the ground
She was seventeen
And he said, “Oh my God, it’s Kate”
She said “No, I’m the daughter of Kate
My name is Martha, who are you?
Ma never told me, never told me ’bout you

הפעם קייט כותבת על מרתה. מפגש של מרתה עם גבר מעברה של קייט המזהה בדמותה של הבת את האם הצעירה, אהובתו לשעבר, לוקח את קייט אחורה בזמן.

Once upon a time two kids in love in a car were flyin’ over mountains
Trying to catch a boat that’d take ‘em up river to home
And they raced the Matapedia

הקצב של השיר (כך מספרת ויקיפדיה) בהשראת קצב הזרימה של נהר המטפדיה, באזור קוויבק. זה שיר מיני מאוד, וחיובי בהשוואה לקודמים, אבל משהו בערבוב בין קייט ומרתה מעורר אצלי אי נוחות…נו… זאת המשפחה…

מילים

- 5 -
Rufis is a Tit Man / Loudon Winwright III

"את השיר הזה לא ניגנו הרבה ברדיו. שמו 'רופוס הוא איש של ציצים', אני חושב שיש קשר בין הדברים… וזה בכלל שיר אהבה, אין בו שום דבר מגונה בעיני".

אז ללאודון, כאמור, יש את הכנות, האומץ החוצפה והכישרון לכתוב שירים על דברים שאחרים מתביישים לחשוב עליהם אפילו. כמו קנאה בבנו התינוק שיונק, פרגון משעשע לצד התאבלות הומוריסטית על אבדן הבלעדיות בחיקה של קייט אשתו, ועל פנטזיה לינוק ביחד. יש סיכוי סביר להניח שלאודון כתב אותו על ספת הפסיכואנליטיקאי שלו.

שיר לא פוליטיקלי קורקט במיוחד בגלל יותר מסיבה אחת, אבל זה מה יש כשמוזיקאי נותן לנו הצצה חופשית אל תוך ראשו.

מילים

- 6 -
Dinner At Eight – Rufus Wainwright

באלבום ,history ממנו לקוח hitting you המספר על מרתה, ישנו שיר בשם a father and a son – מונולוג של לאודון הפונה לבנו (רופוס היה בן 19 אז). את היחסים ביניהם בשיר הזה לאודן מתאר כ- "teenage/middle-age war". המצב כיום הרבה יותר טוב, למרות שכנראה, כמו שלאודון ניסח בשיר אחר בנוגע לילדיו, "הורה הרפאים מחגי הכריסמס הקודמים צץ כל פעם שהם מחייגים את המספר שלי". הורה רפאים חוזר בכל מיני וריאציות בשירים של לאודון, גם כשהוא שר על אביו שלו, כאילו שכל בן במשפחה רדוף על ידי אביו על ידי אביו על ידי אביו…
בשיר שבקישור רופוס פונה גם אל ההורה הממשי, אחרי שעוד ויכוח בזמן ארוחת ערב ביחד עורר את שנאתו, וגם אל אותו הורה הרפאים שנטש אותו בגיל שלוש. לא שאפשר לנתק ביניהם, מדובר באותו האדם בסופו של דבר.
רופוס, שלמד מהטובים ביותר, מוציא את הטקסט הזה מעמקי נשמתו בחיפוש אחרי הדם והדמעות של אביו.

מילים

- 7 -
Older than my Old Man Now / Loudon Wainwright III

"אם אני עוצר לרגע, אם אני לבד ושקט מספיק זמן כדי לשמוע את צלילי הדם שלי או של נשימתי או של מערכת העיכול, המתגברים על רשרוש העלים או זמזום המקרר, אבי לרוב יופיע. הוא מגיע ללא הזמנה בסרט הרץ של מחשבותי, כמו היצ'קוק בסרטיו. ולמרות ארבעים שנה של הפרדתו מהגוף הוא עדיין דומה לעצמו: גדול עם שיער חולי, נמשים בגב כף ידו, אולי מעט יותר נחבא אל הכלים משאני זוכר אותו. הוא לא נשאר לזמן רב, וככל שאני מבין ביקוריו אינם מבשרים דבר. ועדיין, למרות ששנים של טיפול הובילו אותי להבנה הנועזת שהוא אכן איננו, אבי, שמת כשהייתי בן שבע עשרה, ממשיך להיות רוח הרפאים העיקרית שלי, יועץ צללים לכל החיים, ורק מותי יוביל לסיום של כל זה."

בהקדמה זו מתחיל לאודון את שיר הנושא מאלבומו האחרון. לא הוא כתב את ההקדמה, אלא אביו של לאודון, ששמו היה, כן כן, לאודון ויינרייט ג'וניור. לאודון האב היה עורך ובעל טור במגזין Life. את מה שלאודון הבן עושה בשיריו הוא עשה לא פעם בטוריו.

בקטע הזה לאודון ג'וניור (השני בעצם) וא כותב על אביו, לאודון הראשון. אז כמו שכבר ציינתי בנוגע לרופוס הרדוף על ידי אביו, כאן ניתן לראות איך אותה הרדיפה הולכת דורות אחורה. כמה באמת איננו יודעים, אולי גם עד לאדם הראשון.

אחר כך מגיע השיר עצמו, Older than my old man now, שמתייחס לגיל בו לאודון האב נפטר – 63, והוא נכתב על ידי לאודון ה-III בהגיעו ל- 64 (כן, כן, הוא גם קורץ לשיר ההוא של הביטלס), והוא כולל שורה של מחשבות שמשחקות קוקו עם המוות.

רצה הגורל וגם קייט, שנפטרה ב- 2010 הלכה לעולמה בגיל שישים ושלוש, וכך הוא מסיים את השיר -

Yes, I’m older than my old man now
Trying to keep it in context
Not only older than my old man ever was
But I’m guilty to have outlived my ex

מילים

-  8 -
Proserpina / Martha Wainwright

לשיר הזה יש פוסט נפרד אותו כתבתי לפני שנתיים – כאן

מילים

- 9 -
Everything Wrong / Martha Wainwright

 אחרון ודי.

שיר של מרתה לבנה הבכור, שנכתב באהבה רבה כלפיו ובלא מעט מרירות כלפי עצמה. הטקסט הזה נראה לי קצת לא מעובד, כמו טיוטה שהשאירו אותה כמו שהיא. רצף של מחשבות גולמיות בו סיפור חייה כבר מתערבב עם האופן בו היא מדמיינת את עתידו של בנה. מרתה מביאה את הדברים ללא ניסיון ליפות וללא חשש להצטייר כאמא לא מספיק טובה. אמנם יש בו שורות כמו "אני יכולה לעשות הרבה / אבל אתה יכול לעשות הרבה יותר" השיר סך הכל די כבד. ולמרות שהייתי רוצה שתוריד קצת מהמשקל שהיא מעמיסה כל כך מוקדם על כתפיו של בנה (לא שהורים אחרים לא) השיר הזה מאוד מרגש אותי בכנות שלו.

מילים

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 4 תגובות

תשעה שירים מהשנה שחלפה

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

אסתר רדא ester rada מורין נהדר קרוזנשטרן ופיודורוב דויד פרץ עמיר לב שלמה בר נקמת הטרקטור קוב הפה והטלפיים זבולון דאב סיסטם zvuloon dub system

זאת פעם ראשונה שאני מסכם שנה במוזיקה ישראלית.

לא עשיתי את זה עד עכשיו מכיוון שאני לא עוקב מספיק אחרי דברים שנעשים בארץ על מנת לברור ולבחור את הבולטים ביותר. הרגלי ההאזנה שלי כוללים אלבומים ישראלים בודדים כל שנה ולא יוצא לי להיות בהרבה הופעות חיות שהן חלק חשוב למי שרוצה להבין מה קורה במוזיקה מקומית. ובכל זאת, אני רוצה לתת מקום לכמה שירים שמשכו את תשומת לבי יותר מאחרים. הסיכום הזה אישי, מפוזר בין המיינסטרים לשוליים ויש בו ריבוי שפות מאוד משמח. לצד שירים בעברית יש שניים באמהרית, אחד בפרסית ואחד ברוסית (וזה לא "נדלן" של "לא כוחות").

שתהיה האזנה טובה ושנה טובה.

  

אסתר רדא – ננו ניי

יום אחד, אני מקווה, מוזיקה אתיופית ואלמנטים ממנה יהיו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. עד אז, צעד אחר צעד. בהקשר הזה הכניסה של "ננו ניי" לפלייליסט של גלגל"צ זו הצלחה תרבותית, קטנה אבל חשובה. מדובר בשיר הראשון הכולו באמהרית בלב המיינסטרים. אני מניח שהצלחתה של אסתר רדא עצמה תרמה לכך, וגם העובדה שקטע ממנו מוכר לכל מי ששמע את "ממעמקים" של עידן רייכל. ובכל זאת, בשורה התחתונה, המון אנשים נחשפו אליו השנה. ולמה הוא כאן ברשימה? כי רדא והלהקה מגישים אותו בעיבוד פאנק מהודק ומלא ניואנסים, עם קצב שקשה לעמוד מהפתיחה המקפיצה ועד הכסאח המאורגן בסופו, כן ירבו!

* המקור - מולקן מלסה

קוב – פתאום את

יכולתי לבחור כל שיר מתוך אלבומו החמישי של קוב "תוגת המפסידים" ולומר עליו פחות או יותר את אותם הדברים: אם הסאונד היה מלוטש יותר, והיה שר אותו, נגיד, ברי סחרוף, היו מריצים אותו ברדיו עד שהיה נופל מהרגליים ואז חיילים ותרמילאים היו מרימים אותו ונושאים אותו בעיניים נוצצות בלי לפספס אף מחיאת כף.
אז טוב שזה לא קרה. אני אוהב את איך שקוב שר, את העוקץ שבקול שלו ואת הצליל המעט דהוי של האלבום. יש שם שישה כמעט-להיטים וגם גרסה חולמנית-חרדתית ל"על כל אלה".

להאזנה לכל האלבום

מורין נהדר -  לאלאי

 

הורים, בואו נודה בזה, אי אפשר לעשות רומנטיזציה לשירי ערש. הניגון הזה שעוטף את העולל הרך בשמיכה מוזיקלית ושולח אותו רגוע ונינוח לשנת הלילה, זו פנטזיה שמתגשמת יום כן, יומיים לא (ואני עוד אופטימי). ועדיין, להקשיב לביצוע א-קפלה של מורין נהדר לשיר ערש פרסי ישן, מחבר בדיוק לפנטזיה הזו – של קול רך ועוטף שאין דבר מלבדו בתוך החשכה.
את השיר הכרתי  דרך "בת המקום" – אוסף שירת נשים של "קפה גיברלטר", שמתחיל, אגב, עם "ננו ניי" של אסתר רדא. מורין נהדר, ילידת אספהאן, הוציאה לאחרונה אלבום של פיוטי יהודי פרס, בשם "ישנה בחיק ילדות". חמישה שירים מתוכו אפשר לשמוע כאן

נקמת הטרקטור ושלמה בר – כתונות פסים

 

הישג גדול לשלמה בר ונקמת הטרקטור בכך שגרמו לי להתאהב בטקסט הזה למרות שלמדתי אותו בתיכון. שיר חגיגי על טבע, מחזוריות ויין, בדיוק לתקופה הזו של השנה, שנכתב על ידי משורר יהודי-ספרדי משה אבן עזרה אי שם במאה ה-11 או ה-12. מתוך "מה לאהובי" של נקמת הטרקטור המוקדש כולו לשיריו. הלחן של אבי בללי והשירה הנפלאה של שלמה בר, שמדגיש כל צליל וכל מילה הופך את "כתונת פסים" לשיר שכבר מהאזנה הראשונה נשמע כאילו היה כאן תמיד.

 להאזנה לכל האלבום

הפה והטלפיים – אני הולך לשרותים

בעניין כמה  מהסעיפים בקוד של הפה והטלפיים:

1. שאפו על ההתמדה.
3. אכן, אין על קסיו, וגם לא על זמזום הגיטרה של רם אוריון בשיר הזה.
7. לא מובן לי מכותרת האלבום אם הם בתחת או מתחת.
8. כמעט ושמתי פה את שיר הנושא של האלבום הקודם. הוא יפה ממש.
10. חבל על "אנובה", דווקא אחלה לייבל.
14. זהו בעצם השיר "אשר פונה ישירות אל נציגה דמיונית של המין השני בשורה של טענות".

 להאזנה לכל האלבום

Fedorov & Kruzenshtern – U

השיר הספציפי הזה כאן בזכות הגיטרות המשובחות לאורכו ולרוכבו. מיקומו בסיכום הזה לא מובן מאליו. מדובר באלבום הפונה לקהל הרוסי (לאו דווקא מישראל). שיתוף פעולה בין איגור קרוטוגולוב וגיא שכטר – חלק מההרכב הישראלי האקספרמנטלי "קרוזנשטרן ופרוחוד" לבין לאוניד פיודורוב, מוזיקאי רוסי ותיק ומוערך המגיע לעיתים קורובות להופעות בישראל, סולו או עם להקתו "אאוקציון". מכיוון שאני לא מוצא הגדרה טובה יותר, אתאר את המוזיקה הזו כרוק אלטרנטיבי, בו כל אחד מהצדדים מוותר קצת על המוזרויות שלו ונפגש איפשהו באמצע. הוא יצא בלייבל המקומי המצוין Auris Media ולכן מבחינתי נחשב לאלבום ישראלי לכל דבר.

להאזנה לכל האלבום – Eveywhere

* איגור קרוטוגולוב וגיא שכטר עומדים מאחורי תזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב, חבורה שעושה מוזיקה שתגמול את הילדים שלכם ממיכל הקטנה. הופעה שלהם השנה הובילה אותי לכתוב את הפוסט ההרפתקני הזה.

Zvuloon Dub System – Yene Almaz

עוד אלבום שהקשבתי לו הרבה השנה הוא Anbessa Dub. הרבה דאב אין שם, אבל יש חיבור מוצלח בין רגאיי למוזיקה אתיופית בהפקה צלולה ועשירה, קטעים מקוריים לצד קאברים, אמהרית ותיגרינית והרבה אורחים, בין היתר אחד מהזמרים הגדולים של אתיופיה, מחמוד אחמד, שהופיע השנה בירושלים.
Yene Almaz סוגר את האלבום. הוא מאט את הקצב ומקרב לאווירה המשכרת של דאב. הצליל הצורם והמהפנט ששומעים לאורכו מגיע ממסנקו (סוג של כינור חד מיתרי) עליו מנגן מוזיקאי בשם דג'ן מנצ'לוט.

להאזנה לכל האלבום – Anbessa Dub

דויד פרץ – למכור את נשמתי לשטן

השנה היה עמוד הבנדקמפ של דויד פרץ שוקק חיים. הקלטות חדשות לצד ישנות, הופעות חיות וניסויי אולפן, קטעים אינסטרומנטליים ושירים עם מילים. אם ספרתי נכון, מדובר בעשרה אלבומים מלאים ומיני אלבומים שיצאו השנה. אני אוהב במיוחד את קטעי הגיטרה והקלידים שנעים על רצף של בלוז, פולק ואמביינט (על אחד מהם כתבתי את הפוסט הלפני אחרון).
השיר הזה הוקלט, יחד עם שלושה נוספים, במועדון הציקלורמה של מרכז הצעירים בבאר שבע כחלק מפרויקט הטלוויזיה שלהם. כל הנגנים שם, כולל דויד פרץ חיים כיום בבאר שבע. התוצאה – בלוז ישראלי מלא חיים.

להאזנה לכל האלבום

עמיר לב – חזי ורות

אסיים עם "חזי ורות", מתוך ה-אלבום של השנה מבחינתי. 11 שירים שמגיעים בזמן הנכון במקום הנכון, ויש בהם את כל מה שלמדתי לאהוב אצל עמיר לב. הקול הנמוך, הגיטרות, היכולת לתאר בפרטים קטנים ובמילים בודדות עולם ומלואו, לעורר חוויות חושיות ורגשיות כבדרך אגב, והאנשים השקופים, אלה שבדרך כלל לא כותבים עליהם.
ב"חזי ורות" לקח לי זמן להבין על מי ועל מה הוא שר. ערבים – יהודים, ברור, אבל מה בדיוק? ומה זה המספרים האלה? ואיפה הוא עצמו עומד? בלי להבין את כולו נזכרתי בשיר מיד אחרי שראיתי כיצד פורסמו השמות הפופולריים בישראל בשנה החולפת. אבל העיקר שכולם יודעים איפה החומוס הכי טעים.
בחרתי בשיר הזה גם בזכות הויולה של גליה חי, שמצליחה להיות יותר קומוניקטיבית מהטקסט כשהיא עוברת לאורך השיר בין מערבי לערבי עד שמתפרצת בצליל של סירנה בסיום. הנגינה שלה כאן היא הרגע האינסטרומנטלי הטוב ביותר של השנה מבחינתי.

 להאזנה לכל האלבום

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , , , , , | השארת תגובה

ימי סלט, לילות ניקוטין

mac demarco מאק דמארקו מק דמרקו

דן שילון: קובי אור, איך היית מתאר את הצליל שלו?

קובי אור: הבחור הזה נשמע כמו עירוב בין לו ריד ואיאן דיורי במוזיקה שהקלידים הולכים מתחת למים ולא נשמעים. *

הראל סקעת: לרוב אני מבין שאני לא מבין את קובי, אבל בזה אני מסכים איתו. חוץ מדבר אחד – מק דמרקו הוא ילד.

רון בן ישי: אני מוכרח לשאול אותך שאלה הראל. תגיד לי, למה אתה קורא לו ילד? כי הוא קנדי? שיעשה עליה ותראה איך זה יעבור לו. נעשה ממנו גבר צעיר שלא צריך יד מלטפת ולא צריך להנמיך אותו. אולי אז יפסיק עם הגיהוקים האלה באמצע ההופעות. שלא לדבר על האינצידנט המזעזע עם המקל תופים. זה לא הולם, הרי השירים שלו כל כך נוגים ומלודיים, ממש כמו השירים שלך הראל.

שלי יחימוביץ': שניכם צודקים. יש לזכור שבקנדה זכרים בגיל הזה יכולים לנוע בחופשיות על הציר של ילד-נער-גבר כי אין להם חוק גיוס חובה. וזה בדיוק מה שהבחור הזה עושה. בחן רב אני חייבת לציין. 

רבקה מיכאלי: הוא רק בן 24 תראו את ההתקדמות. אמנם חלק מהשירים שלו דומים אחד לשני, אבל  זה לא נורא כי נכון להיום אף אחד לא נשמע כמוהו. הסאונד שלו הוא כמו זרזיף של לימונדה קרה ביום קיץ חם, על העורף, מתחת לחולצה. ושימו לב, איך באלבום המלא הראשון שלו "2" מק מתנצל בפני אמו על ההתנהגות המביכה שלו, ובאלבום הבא, "סלד דייס", הוא שר "הו אמא, אני מתנהג כאילו חיי כבר נגמרו". אם זו לא התבגרות אז אני לא רבקל'ה. ועדיין, הוא ילד!

רו בן ישי: סליחה אבל כל זה מתוחכם מדי בשבילי…

דן שילון: בקיצור, ב- 13.8.14 היוצר הצעיר והמצליח הזה בבארבי. ובנתיים תרשו לי להכניס כאן אתנחתא שהיא בוודאי תהנה את כולנו…"

.

אני מכבה את הטלוויזיה והולך לסיים את המיקסטייפ שהכנתי מהשירים שלו.

אחר כך מגלה שההופעה נדחתה למועד לא ידוע, מקלל ובוכה.

משאיר את המיקסטייפ ( + האלבומים המלאים להאזנה בלחיצה על הקישור).

* הציטוט (המבריק והכל כך מדויק) של קובי אור אכן נכתב על ידו

Salad Days, Nicotine Nights - A Mac DeMarco Mixtape by D_Shafir on Mixcloud

Cooking up something good [2] 2012

Passing out the pieces [Salad days] 2014

Annie [2] 2012

Cocaine (live) [Live at Russian Recording] 2013

She's really all I need (live) [Live at Russian Recording] 2013

Rock 'n Roll night club (live) [Live at Russian Recording] 2013

Freaking out the neighborhood [2] 2012

Salad Days [Salad days] 2014

Ode to Viceroy [2] 2012

Moving like Mike [Rock 'n Roll night club] 2012

Me and Jon, Hanging on [Rock 'n Roll night club] 2012

Chamber of reflection [Salad days] 2014

Eating like a kid (Cum on my lip) (live) [Live and acoustic, vol. 1] 2013

Brother [Salad days] 2014

Treat her better [Salad days] 2014

Robson girl [2] 2012

Blue boy [Salad days] 2014

The stars keep on calling my name [2] 2012

Baby's wearing blue jeans (live) [Live at Russian Recording] 2013

Together (live) [Live at Russian Recording] 2013

macdemarco

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 4 תגובות

בריזה עם גאבור גיטרה

 [פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]


הפוסט הזה נכתב בהמשך לפוסט הפרידה מבובי וומאק. התלבטתי אם לפרסם את זה עכשיו. מדובר באלבום ג'אז-סול מ-1971 של גאבור סאבו, גיטריסט אמריקאי ממוצא הונגרי, בו וומאק לקח חלק חשוב. מוזיקה צלולה, עשירה ומרוממת נפש, שיצאה תחת השם High Contrast, ואכן נמצאת בניגוד גבוהה מדי לפסקול המתבקש לאור המצב. מצד שני, האפשרות להסיח את הדעת הכרחית לבריאות הנפשית, אז הנה. אני מקווה שיש מי שימצא בצלילים האלה הפוגה קלה בימים קשים.

Breezin', הקטע הפותח את האלבום, הוא בדיוק זה. הדבר הכי קרוב לשמש, גלים וערסל הרחק הרחק מכאן. כבר מהשניות הראשונות הוא מכביד בנעימות על העפעפיים ומחדד את החושים. גרוב עדין של באס וכלי הקשה, כינורות שבאים והולכים והנגינה מלאת החיות של סאבו. הגיטרה של בובי וומאק, שגם כתב את הקטע הזה, נמצאת אי שם ברקע, ומבליחה מדי פעם בהרמוניה מושלמת עם גאבור.

כאן ניתן להאזין לרוב קטעי האלבום ברצף

החיבור ביניהם טבעי. וומאק מגיע מרית'ם-אנד-בלוז, פאנק וסול, סאבו הוא גיטריסט ג'אז ששואב את הגרוב שלו מהמוזיקה הצוענית בארץ מולדתו וממקצבים לטינו-אמריקאיים. התוצאה היא ג'אז שמדבר גם לאנשים שלאו דווקא אוהבים ג'אז. שילוב כזה, שנשמע מוכר ומובן מאליו היום, היה רק בתחילת הדרך ב- 1971. מה שאולי מסביר את שם האלבום.

על בובי וומאק כבר כתבתי. אומר רק שאמנם הוא התפרסם בזכות שירים וביצועים שלו, בובי זכה ללא מעט קרדיט גם מאחורי הקלעים. באמצע שנות השישים וומאק הוחרם על ידי שדרנים ומאזינים בעקבות נישואיו לאלמנתו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה, שלושה חודשים אחרי מותו הטראגי. במהלך תקופה זו וומאק רכש מוניטין בתור כותב וגיטריסט מבוקש. בשנה בה עבד עם סאבו יצאו שני אלבומי מופת בהם לקח חלק - Pearl, תקליטה אחרון של ג'ניס ג'ופלין, ו- There's a riot going on של סליי אנד דה פמילי סטון. High Contrast פחות מוכר מהשניים האלה, אבל תרומתו כאן היא הגדולה ביותר (ארבעה שירים מתוך שבעה, ונגינה בכולם) והוא, בעיני, ה-פנינה בדיסקוגרפיה הנסתרת של בובי וומאק ודוגמא נפלאה לכשרונו בתפקידי משנה.

      

אבל הגיבור הראשי כאן הוא גאבור סאבו. גאבור נולד בהונגריה ב- 1936 והתבגר תחת השפעה סובייטית מאסיבית על המדינה אחרי מלחמת העולם השנייה. את הגיטרה הראשונה שלו הייתה מתנה מאביו בגיל 14, יחד עם שיעור נגינה אחד. אחר כך למד לבד. את ההשראה קיבל מהשחקן האמריקאי רוי רוג'רס שגילם קאובוי מזמר בעשרות סרטים, ומג'אז אמריקאי שהגיע לאוזניו על גלי תחנת קול אמריקה שחדרו מבעד למסך הברזל. במהלך המרד ההונגרי בשלטון הסובייטי ב- 1956, סאבו ברח עם משפחתו לארה"ב שם התחיל ללמוד בצורה מסודרת במכללת ברקלי למוזיקה. מ-1961 הוא הצטרף להרכב הג'אז של נגן כלי ההקשה, צ'יקו המילטון. חמש שנים לאחר מכן פנה לקריירת סולו. באלבומו הראשון הוא עוד גישש את השטח, אך ב- Spellbinder שבא אחריו בהפרש של כמה חודשים, סאבו כבר הבשיל. שם אפשר למצוא חלק מהמרכיבים שמאפיינים את סאבו לאורך היצירה שלו. לחנים מקוריים לצד שירים פופולריים, אלתור לצד עיבודים מוקפדים ושילוב בין ג'אז, רוק, השפעות מהמזרח ומקצבים לטיניים.

כך נפתח Spellbinder מ- 1966. 

סאבו היווה השראה גדולה מאוד על קרלוס סנטנה. הנגינה של גאבור והשימוש בכלי הקשה ומקצבים לטינו-אמריקאים השפיע על צליל הרוק הלטיני הבוער של סנטנה. כמחווה חיבר סנטנה, ב- 1970, בין Black Magic Woman  של פליטווד מאק ל- Gypsy Queen שסאבו הקליט ב- 1966. 

בתוך הקלחת היצירתית של שנות השישים סאבו כל הזמן חיפש כיוונים חדשים. כנגן ג'אז הוא פתח לגמרי את גבולותיו עוד לפני שדיברו על מושגים כמו פיוז'ן, התנסה (בעיקר בהופעות) עם פידבק, חקר את השורשים ההונגריים שלו, בהשראת ראווי שנקר ניגן בסיטאר באלבום בשם Jazz Raga, פנה לכיוונים פסיכודליים, ליווה בהצלחה מסחרית גדולה את זמרת הג'אז לנה הורן, ובכלל שיתף פעולה עם עשרות מוזיקאים, תוך כדי שהוציא אלבומים בקצב מסחרר של שניים עד ארבעה בשנה. ובמרכז כל זה  נגינת הג'אז הצלולה, המלודית ומלאת התשוקה שלו שלקחה מכל מה שנקרה בדרכה -  מוזיקה צוענית, הונגרית, קאנטרי, לטינית, הודית, רוק, פופ, סול, פסיכודליה ומוזיקה קלאסית. השוני המהותי בנגינה שלו מגיטריסטים אמריקאים רבים היה בכך שהוא נשען פחות על הבלוז. קרלוס סנטנה מספר שהצליל של סאבור פתח בפניו אפשרויות נגינה חדשות והוציא אותו מהלפיתה החזקה בה בי-בי קינג, מלך הבלוז, החזיק אותו וגיטריסטים אחרים בני זמנו.

ובכל זאת, סאבו, בדומה לבובי וומאק בתחומו, נמצא איפשהו בשורה השלישית של גיבורי הגיטרה. הקהל לא תמיד ידע איפה למקם אותו, ומרוב הכיוונים המשתנים גם התקשה לעקוב אחריו. הוא היה ג'אזי מדי עבור חובבי רוק, ולא ג'אזי מספיק עבור טהרני הג'אז. וגם, בכל דבר בו חידש היו אחרים, גדולים ממנו, שעקפו אותו בסיבוב. ועדיין, אף אחד לא נשמע כמוהו, והנבירה בדיסקוגרפיה העשירה שלי היא הרפתקה מענגת ביותר.

ב- High Contrast, החיבור בין סאבו לוומאק יצר מפגש חד פעמי, שהוא גם שער הכניסה הכי נגיש לעולמו. שילוב הרמוני של ג'אז, רוק וסול. משיי, עדין ומרגיע, אבל גם גם דינמי, מורכב ומעניין מספיק כדי לא להפוך לטפט. מוזיקה שמחה ומלאת השראה שיוצרת אווירה של מקום טוב להיות בו.

בהמשך, שניים מתוך קטעי האלבום קיבלו מילים ועיבוד אחר ובקריירת הסולו שלו.  וב- 1976, Breezin' הפך ללהיט סמות'-ג'אז ענק בביצועו של ג'ורג' בנסון. סאבו לא אהב את הגרסה הזו.

וומאק נפטר לפני כחודש בגיל 70. סאבו הלך בגיל הרבה יותר צעיר, ממחלת כבד וכליות ב- 1982 במהלך אחד הביקורים בעיר הולדתו בודפסט. שם הרבה לבקר אחרי שהמצב המדיני בהונגריה השתנה. אסיים את הפוסט עם וידאו של הופעה שהוקלטה בביקורו הראשון שם ב- 1974, מלווה בנגנים מקומיים. ההקלטה שודרה במסגרת התוכנית הראשונה שהוקדשה אך ורק לג'אז בטלוויזיה ההונגרית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | השארת תגובה

הֵאֲלְמוּת ישראלית, יולי 2014

האלמות דויד פרץצילום על העטיפה: ג'ואי סולומון

אני גר בצפון. זה רחוק. היום קניתי שישיית מים כבדרך אגב. כאילו שכל כמה ימים אני קונה שישיית מים. שעה לאחר מכן הגיע אח של אשתי עם ציוד כבד – לום ופטיש שניים וחצי קילו. הלוח המתכתי הנגרר בחלון הממ"ד לא זז ממקומו. "נדבק בגלל שצבעו אותו" הוא אמר, ואחרי כמה תנועות גסות עם הלום פיסת הברזל החליקה פנימה. משהו כבד שלא הייתי מודע אליו פתאום ירד לי מהלב. "האמת, אני בכלל לא מודאג" הוא אמר, אבל בכך שהזדרז להגיע ולפתור את הבעיה רמז למשהו אחר. ככה זה עם מילים, אפשר להסתתר מאחוריהן.

ובכלל, מילים הן אף פעם לא הדבר עצמו. הן סימבול, ייצוג של משהו שרגע לפני בריאתן לא היה לו פשר ושם. הן הגשר אל הדבר עצמו ומסתור ממנו בו זמנית. לפעמים אפילו מקלט. לכן אנחנו כל כך משתוקקים אליהן. גם מוזיקה היא לא הדבר עצמו, אבל קרוב יותר.

המוזיקאי והיוצר דויד פרץ גר בבאר שבע. זה קרוב. אחרי שהמטחים הגיעו גם לשם הוא הקליט והעלה לרשת ארבעה קטעים אינסטרומנטליים תחת השם הֵאֲלְמוּת. בתאור כתוב: "בשקט שאחרי, בהמתנה שלפני, גנבתי כמה דקות של שקט והאלמות.". גיטרה, קלידים וקצת אפקטים, ללא מילים. אפילו ללא שמות מובחנים לקטעים. "האלמות # 1", "האלמות # 2", וכן הלאה. זה לא סימבול. לא פסקול ולא שיר על משהו. דויד פרץ מנגן את הדבר עצמו הכי קרוב שיש. מוזיקה של חוסר שקט, דריכות ודאגה, פחד, כאב והתפוררות. ומוזר לתאר את זה על כך, אבל זה יפה. אנושי, נוגע וקומוניקטיבי למרות (או שבעצם בזכות) העדר המילים. האלמות צלולה ועמוקה שחושפת את מה שלרוב מסתתר מאחורי רבבות המילים, הפרשנויות והדעות שמתקיפות מכל עבר.  זו מוזיקה ישראלית, ומצער לומר, הכי אקטואלית שיש.

דויד פרץ - צילום אדוה שלהבת, סטוד יו בוטיקה,  מרובעצילום: אדוה שלהבת

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 2 תגובות

כנסייה, רחוב, חדר מיטות – עשרה שירים של בובי וומאק

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

bobby-womack-2

"אני מרגיש מבורך. זה כל מה שאני יכול לומר. אם מישהו היה אומר לי 'בעוד עשרים שנה אתה תאט קצת, אבל תפגוש כמה אנשים שישמעו אותך, וירצו שתהיה אתה, כפי שאתה היום, לא כפי שהיית אתמול'. הייתי אומר, 'זה לא יקרה אף פעם'." בובי וומאק.

ב- 27 ליוני הלך לעולמו, בגיל 70, בובי וומאק. את המילים בציטוט מעל הוא אמר לפני כשנתיים בהקשר להתחדשות הקריירה שלו, שדעכה בהדרגה במשך כמעט שני עשורים. התחדשות שהחלה הודות לאיש צעיר אחד (יחסית) בשם דיימון אלברן ששלח לביתו הקלטות של הלהקה שלו דאז, הגורילז, בתקווה לשכנע את בובי לקחת חלק באלבומם החדש. "תשיר מה שאתה רוצה" הייתה בקשתו של אלברן לקראת ההקלטה. אחרי שבובי, בן ה-65, עשה בדיוק את זה במשך שעה שלמה הוא כמעט התעלף. אחר כך הוקלט עוד שיר, ואז סיבוב הופעות יחד עם הגורילז שהזרים דם חדש בעורקיו, מה שהביא בסופו של דבר לאלבום קאמבק מרשים בשם The bravest man in the universe. אלבום סול עם סאונד רטרו-עתידני שבמרכזו הקול העמוק והמחוספס של וומאק. אציין גם את העטיפה עם צילום יפה ומטריד בו זמנית של כף ידו של בובי. לא ברור אם זו יד שחוותה הרבה או פוטושופ. האלבום הצליח בצורה יוצאת דופן, וחשף את וומאק לקהל חדש, שבמקרה הטוב הכיר את שמו וכמה שירים בודדים. אני אחד מהם.

יחד עם אלברן מאחורי האלבום הזה עמד ריצ'רד ראסל, מפיק ובעל הלייבל XL Recordings, שאחראי גם על הקאמבק המדובר של גיל סקוט-הרון ב- 2010. זה לא סיפור חדש, שיתופי הפעולה הבין דוריים האלה, בהם צעיר אומר לזקן "בוא נעשה משהו חדש ביחד", כשזה עובד טוב זה גם מרגש. חיבור שמצליח מוביל להתעוררות, ליקיצה מתרדמת יצירתית, ואז המילה "עכשווי" מתמלאת במלוא משמעותה. כאן, כאמור, זה עבד. להמחשה אני ממליץ לצפות בקישור שבסוף הפוסט הזה – הקלטה מלאה של הופעה בפסטיבל גלסטונברי 2013 שמתחילה בשישה שירים מהאלבום האחרון.

bobby womack the bravest man in the universe בובי וומאק

בו בזמן שהחיים והקריירה של בובי וומאק התעוררו מחדש, הגוף המשיך להיכנע לחוקי הטבע. סכרת, סרטן, דלקות ריאות חוזרות וגם סימנים ראשונים של אלצהיימר שהובילו לרגעי מבוכה בהופעות. אבל הוא המשיך להופיע (החודש היה אמור להופיע בצרפת, אנגליה, הולנד ובלגיה) וגם עבד על אלבום חדש, 28 במספר, תחת שם שלא שם על המוות – The best is yet to come.

בובי וומאק עשה חתיכת דרך פתלתלה בחיים, מבחינה אישית ומזויקלית. למד לנגן לבד על הגיטרה של אביו, הופיע מגיל עשר בערך בחמישיית גוספל יחד עם ארבעת האחים שלו, תחת השם "האחים וומאק". בתחילת שנות השישים עבר איתם מקודש לחול כששינו את שמם ל"ולנטינוס", עזבו את הגוספל ופנו לכיוון של רית'ם אנד בלוז. השינוי הזה הוביל לנתק מאביהם, שראה במעבר מכירת נפשם לשטן. כ"ולנטינוס" הם קיבלו את חסותו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה. המוות הפתאומי של קוק ב- 1964 זעזע את בובי וומאק, שאיבד חבר, מנטור ואולי אפילו דמות אב. שלושה חודשים אחרי, בובי התחתן עם ברברה, אלמנתו של קוק. הוא בן 21 היא בת 29. בחתונה בובי לבש, לבקשתה של ברברה, את חליפתו של קוק. הסברים על אהבה גדולה ומחויבות לטפל במשפחתו של הזמר המנוח לא חסכו משניהם טונות של זעם. מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת עדיין לא ברור, ואני תוהה מה הניע אותו יותר, אהבה לברברה או אהבה לסם. ולנטינוס התפרקו, ובובי שהתכוון לצאת לקריירת סולו נותר תלוי באוויר כי הקהל ושדרני הרדיו לא רצו לשמוע על "הילד שהתחתן עם אשתו של סם קוק" ובובי וומאק חטף מכל עבר (כולל מכות רצח). בשנים האלה הוא עבד מאחורי הקלעים, בתור נגן גיטרה (מבוקש מאוד) וכותב שירים לאחרים. ב-1968 יצא בשקט אלבום סולו ראשון, שנה לאחר מכן עוד אחד, ובהדרגה באה השכחה שאפשרה לו לחזור לקדמת הבמה. בתחילת שנות השבעים וומאק כבר היה בשיאו, עם אלבומים ושיתופי פעולה משובחים. אחר כך הגיעו עוד עליות ומורדות עם טרגדיות אישיות, החלטות נכונות, מעשים עלובים וגם התמכרות קשה לקוקאין (ממנה נגמל במהלך שנות השמונים). למי שרוצה לדעת מעבר לפסקה המתפקעת הזאת אני ממליץ מאוד לצפות בסרט התיעודי שבקישור בשם Across 110th Street.

בסרט הזה מתאר צ'אק די (מ- Public Enemy) את המוזיקה שלו כתערובת של גן עדן וגיהנום, בה אפשר לשמוע את הכנסייה ואת הרחוב בו זמנית. התאור הזה, כמו שהוא מדויק למוזיקה הוא גם מדויק לאישיותו של וומאק. אבל החיבור הקונקרטי של כנסייה ורחוב מאפיין לא רק אותו. לא מעט מוזיקאים אפרו-אמריקאים בני דורו הגיעו מרקע דומה. מבין אלה המוכרים לקהל הרחב גם כיום רובם הצליחו יותר מוומאק. למרות שלא מעט משיריו צעדו גבוהה מצעדים, הזמן לא עשה איתם חסד. כיום, מאזין ממוצע שלא ידע להבחין בין מרווין גיי, קרטיס מייפילד וביל ווית'רס, יכיר ככל הנראה יותר שירים שלהם משירים של וומאק. היה לו את הקול, נגינת הגיטרה, העיבודים ושורה של שירים טובים מאוד, אבל ברובם לא היה את הדבר החמקמק הזה שהופך שיר לקלאסיקות על זמניות. אבל מכיוון שאני כאן לא בשביל קלאסיקות על זמניות (שמרובן לי אישית נמאס) אשמח להציג את עשרת השירים הטובים ביותר של בובי וומאק… לדעתי האישית.

- 10 -
Deep River [The bravest man in the universe] 2012

מתוך האלבום האחרון. ביצוע אקוסטי קצר ונוגע לספיריטואל אפרו-אמריקאי ישן שבובי וומאק הכיר מהילדות.
כמה ימים אחרי מותו עלה לאינטרנט וידאו של הטייק הראשון לשיר.

- 9 -
A change is gonna come (live
) 2000

לשיר הזה, של סם קוק במקור, הוקלטה גם גרסת אולפן, אבל כאן הוא בזכות הביצוע הספציפי הזה. בהופעה חיה ב-2000, וומאק, באופן מפתיע, נראה בכושר מעולה ונותן את הכל. שימו לב לפתיחה החזקה ולנגינת הגיטרה (הוא שמאלי שמנגן בה הפוך).

 - 8 -
If you want my love) put something down on it [I don’t know what the world is coming to] 1975)

שיר טיפוסי של וומאק משנות השבעים. בס רוטט, כינורות (שכמה שנים אחרי נגנבו על ידי רוד סטיוארט), גיטרה, שירה מפתה, קולות רקע. כל החבילה. כולל מה שהביא לו את הכינוי "המטיף" – הדיבור בהתחלה. איפשהו קראתי תאור מאוד יפה של חווית ההאזנה לשיריו כמפיגת בדידות, בזכות הדיבור הישיר שלו תוך כדי.

 

- 7 -
Let it hang out [Looking for a love again] 1974

זה לעומת זאת שיר פחות טיפוסי. נטייתו של וומאק היא לבשל אותם על להבה נמוכה, כאן לעומת זאת, השיר, כמו הכותרת שלו, עולה באש.

 - 6 -
If you think you're lonely now [The poet] 1981

"אם את חושבת שאת בודדה עכשיו, חכי ללילה". למרות התחושה שהוא מעורר, זה שיר פרידה.
מתוך אלבום מוצלח שיצא אחרי כמה שנים קשות.

 

- 5 -
Sweet Caroline [Understanding] 1972

יש לבובי וומאק כמה קאברים מאוד מוצלחים. תקשיבו למשל לגרסאות שלו ל- California Dreaming, Fly me to the moon או All along the watchtower.
השיר הזה, של ניל דיאמונד במקור, נמצא כאן כי אני שומע את בובי וומאק מחייך דרך השירה שלו, וזה מדבק, אם לא בהתחלה אז לפחות בכניסה לפזמון, עם ה- I like this הספונטני (40 שניות לתוך השיר).

- 4 -
Across 110th street [Across 110th street - soundtrack] 1972

רחוב 110 בניו יורק מפריד בין הסנטרל פארק להארלם, כלומר, נמצא בדיוק על התפר בין העושר והעוני של העיר. תאור ריאליסטי ומייאש של חיים בגטו אפרו-אמריקאי שעטוף באחד הלחנים והעיבודים הכי טובים שלו.
השיר נכתב עבור פסקול לסרט בעל אותו השם, וקיבל חשיפה גדולה ב-1997 אחרי שקוונטין טרנטינו שילב אותו בפתיחה ובסיום של ג'קי בראון. פאם גריר, השחקנית הראשית בסרט של טרנטינו, הייתה בעבר בת זוגו של וומאק.

- 3 -
I'm Through Trying To Prove My Love To You [Facts of life] 1973

השיר הזה מהלך עלי קסם מיוחד. שיר שקט, מריר – מתוק, שנשאר כל הזמן על אש קטנה ויכול בקלות ללכת לאיבוד. עם גיטרה וקולות רקע נפלאים. אין לי יותר מה לומר עליו, צריך להקשיב.

- 2 -
Please forgive my heart [The bravest man in the universe] 2012

השיר היפה ביותר באלבום הקאמבק שלו. בובי וומאק בחליפת חלל עושה חשבון נפש.

- 1 -
I can understand it [Understanding] 1972

השיר האולטימטיבי של וומאק לדעתי. פתיחת גיטרה שמאוד מזוהה איתו. גרוב פאנקי, עיבוד רב שכבתי, מעברים בין דיבור לשירה, קולות רקע מתוקים, בקיצור, אווירה וומאקית מובהקת. לקראת הדקה הרביעית הגיטרה עולה על פני השטח ובובי עובר לקריאות נוסח ג'יימס בראון. תענוג שאני יכול לשמוע בריפיט שוב ושוב.

 

 

* * *

ברשימה הזאת לא התייחסתי לעבודתו הרבה מאחורי הקלעים. אז למען הסדר הטוב אציין שבובי וומאק חתום על אחד הלהיטים הראשונים של הרולינג סטונז, כתב וניגן עם רון ווד, הגיטריסט שהצטרף לסטונז מאמצע שנות השבעים. כתב לא מעט שירים לווילסון פיקט, וגם שיר אחד לאלבומה האחרון של ג'ניס ג'ופלין. את הגיטרה שלו אפשר לשמוע, בין היתר, אצל אריתה פרנקלין וסליי אנד דה פמילי סטון. תוך כדי כתיבת הפוסט שמחתי לגלות שבובי וומאק לקח חלק משמעותי בהקלטה של אלבום אחד שמאוד אהוב עלי, אותו לא אזכיר כאן, כי הוא שווה פוסט נפרד שאעלה בקרוב. בנתיים אני משאיר כאן קישור להופעה שהזכרתי בהתחלה. בובי וומאק, בפסטיבל גלסטונברי, 2013.

[סטליסט]

bobby womack rip בובי וומאק

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | השארת תגובה

האלבום הנפלא ממנו גנבה, לכאורה, לד זפלין את הפתיחה של "מדרגות לגן עדן"

[פורסם לראשונה ב"מוזיקה להתעכב עליה" באתר "הארץ"]

spirit 1968 ספיריט

האם גנבה לד זפלין את הפתיחה של Stairway to heaven מקטע בשם Taurus של להקת Spirit? זו לא שאלה חדשה, אך היא הפכה למדוברת מאוד בשבוע אחרון בעקבות תביעה שהוגשה בעניין. ידיעות פורסמו, השוואות נעשו, ודעות נאמרו. אי אפשר להתעלם מהדימיון בין הקטעים ומהעובדה שב-1969 זפלין חיממה את ספיריט במספר הופעות (שיר אחר של ספיריט, Fresh garbage, נכנס לסטליסט שלהם באותה השנה). אין לי מה להוסיף מעבר לכך שאני מקווה ששמו של רנדי קליפורניה, גיטריסט הלהקה שכתב את Taurus, יצוין לצד פייג' ופלאנט בקרדיטים של השיר. הסיבה העיקרית לכך היא לא המומחיות (שאין לי) בגניבות מוזיקליות אלא אהבה רבה ללהקת ספיריט, ובמיוחד לאלבום הבכורה שלהם.

Taurus המדובר הוא קטע אינסטרומנטלי קצר מתוך אלבום רוק פסיכודלי, בעל סאונד צלול ועשיר, שמשלב ג'אז, בלוז, פולק ופופ. זהו אלבום הבכורה של ספיריט ששמו כשם הלהקה והוא הוקלט בלוס אנג'לס ב- 1968, ה-זמן וה-מקום למוזיקה מהסוג הזה. לא מעט אלבומים משובחים ומרשימים יותר יצאו באותה התקופה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מאוד נקשר דווקא אליו. מבחינתי, הידיעה על התביעה נגד לד זפלין היא רק תירוץ כדי לכתוב עליו.

ספיריט נוסדה מתוך חיבור לא שגרתי בין נער לאביו החורג. הנער, גיטריסט צעיר בשם רנדי וולף קיבל את הכינוי קליפורניה מג'ימי הנדריקס בזמן שהיה חבר בלהקה שלו זמן קצר לפני פריצתו הגדולה. לולא היה בן 15 באותה התקופה היה ממשיך עם הנדריקס לאנגליה ומשם, כנראה, לתהילת עולם. אמו לא הסכימה, למרות שהיא זו שעודדה אותו לנגן מגיל שש. מאז רנדי ספג כמויות של רוק, בלוז וג'אז ופיתח סגנון נגינה ייחודי. הוא שלט בכמה שפות מוזיקליות, ידע מתי להמריא ומתי להישאר על הקרקע. הכישרון והורסטיליות שלו התאימו בול לחזונו של אד קאסידי, מתופף ג'אז בן ארבעים פלוס שהתחתן עם אימו של רנדי ב- 1965. קאסידי הספיק לנגן עם רבים וטובים כמו קנונבול אדרלי, רולנד קירק, דקסטר גורדון, טאג' מאהל וריי קודר. הוא ידע בדיוק מה הוא רצה – להקת רוק שתדע לנוע בחופשיות בין ג'אז, בלוז, פולק ופופ. על רקע צעירים ארוכי שיער קאסידי בלט בגילו המבוגר יחסית, בגדיו השחורים תמיד וקרחת חלקה ונוצצת. שלושה נוספים הגיעו משיתופי פעולה קודמים של רנדי ואד. הקלידן ג'ון לוק, שניגן עם קאסידי בהרכב ג'אז בעבר, הבסיסט מרק אנדס והסולן ג'יי פרגוסון שגם כתב את רוב השירים באלבום הזה. בשלב די מוקדם בחיי הלהקה הם עברו לבית משותף מחוץ לעיר שם חיו עם בנות הזוג שלהם ועבדו על החומרים לאלבמם הראשון.

spirit randy california ed cassidy jay ferguson

הנגינה של קליפורניה בולטת מאוד בשלושת השירים שפותחים את האלבום. הראשון, Fresh Garbage, עם הפתיחה המרשימה של תופים, קלידים וגיטרה מזמין להרים את מכסה פח האשפה ולבדוק את הרגלי הצריכה שלנו. אחרי דקה וקצת לתוך השיר ספיריט הופכת, במעבר אלגנטי, להרכב ג'אז שמפנה מקום לסולו קלידים וכעבור דקה נוספת חוזרת לריף הגיטרה שפתח את השיר. מעברים מהסוג הזה, יחד עם התיפוף החד והנחוש של קאסידי והגיטרה של קליפורניה הופכים לאורך האלבום לסימני ההיכר של הלהקה. הטקסט הנוקב בשיר הזה נכתב בעקבות מראות האשפה שהצטברה ברחובות בזמן שביתה של פועלי תברואה. בדומה לו, רוב שירי האלבום התבססו בצורה חופשית על חוויות ואירועים של חברי ספיריט, שבמהלך הכתיבה קיבלו נופך מסתורי ודרמטי. כך למשל שפעת קשה שריתקה את הבסיסט מרק אנדס למיטה הובילה לעיסוק במוות ב- Mechanical World, קטע מותח בעל קצב מכאני ומאיים וסולואים חורכים של קליפורניה. או Straight Arrow המתאר, כמו בסרט קולנוע, אדם חזק, ישר ורודף צדק – שיר שנכתב בהשראת האופן בו אביו של מרק, שחקן בשם קית' אנדס, נהג לחנך ולמשמע אותו.

Taurus המדובר הוא קטע אינסטרומנטלי קצר ויפה בפני עצמו. בתוך רצף השירים הוא מרכך את המעבר מהאווירה הקודרת של Mechanical World לפסיכודליה העדינה והרומנטית של Girl In Your Eye. עם השיר הזה האלבום ממשיך לסדרה של קטעים נינוחים ורגועים יחסית, אך לא פחות עשירים מוזיקלית. הדרמה חוזרת בקטע הלפני אחרון  The Great Canyon Fire שנכתב בעקבות שריפת ענק באזור בו התגוררה הלהקה. אחריו מגיע סיום אינסטרומנטלי בשם Elijah שנמשך 12 דקות שלמות ומאפשר לכל חברי הלהקה להתבטא. למרות כמה רגעים יפים זה הקטע היחיד שלדעתי אפשר היה לוותר עליו.

בהרכב הזה ספיריט המשיכו לשלושה אלבומים נוספים, שם המשיכו לנוע על הרצף של פסיכודליה, בלוז, ג'אז, פולק ופופ. כולם טובים ומוערכים מאוד, עם זאת הראשון הוא הטוב ביותר שלהם לדעתי וגם נקודת פתיחה מצוינת להיכרות עם הלהקה. ב- 1971 מתחים פנימיים הובילו לעזיבתו של מרק אנדס וג'יי פרגוסון (שהקימו להקת רוק בשם Jo Jo Gunne). ספיריט המשיכו להקליט ולהופיע עד שנות התשעים עם הרכבים משתנים כשרנדי קליפורניה ואד קאסידי מהווים את הגרעין הקבוע של הלהקה. במקביל קליפורניה טיפח קריירת סולו צנועה. פעילות הלהקה הגיעה לקיצה עם מותו של רנדי קליפורניה ב- 1997. הוא שחה יחד עם בנו בן ה-12 באחד מחופי הוואי, שם הם נלכדו בזרם סחף. רנדי הצליח לחלץ את בנו לאזור בטוח אבל נסחף פנימה אל הים בעצמו. ב- 2012 נפטר, בגיל 89, אד קאסידי, שנחשב בשלב מסוים בקיירה שלו למתוף הפעיל הוותיק ביותר ברוק.

ספיריט רנדי קליפורניה אד קאסידי ג'יי פרגוסון

כל זמן שרנדי קליפורניה חי, הוא, מסיבותיו האישיות, לא מצא לנכון לתבוע את הזכויות לשיר, למרות שהביע עלבון מכך שלא קיבל אפילו תודה מחברי לד זפלין בראיון שנתן שנה לפני מותו. מי שתובע עכשיו את זפלין בשמו של קליפורניה ובני משפחתו הוא מיק סקידמור, עיתונאי לונדוני שירש את האחריות הכספית על ענייניו של קליפורניה אחרי שאמו של רנדי נפטרה. בחודשים הקרובים צפויים לצאת בהוצאה מחודשות ארבעת האלבומים הראשונים של לד זפלין, מה שאומר שתזמון התביעה איננו מקרי, אבל לגיטימי מבחינת מי שחושב שיש צדק בתביעה.

מאמר מעניין ומפורט שנכתב בעקבות התביעה טוען שאם אכן הפתיחה של Stairway נגנבה מתוך "שיר אחר של להקה קליפורנית נשכחת יחסית" זה יוביל לכתיבה מחדש של היסטוריית הרוק'נ'רול. די מוגזם לדעתי. גם אם בית המשפט יכריע לטובת רנדי קליפורניה המנוח, שום דבר לא יכתב מחדש. זפלין, למרות (ובגלל) לא מעט גניבות אחרות, הרוויחו את הפריבילגיה לכתוב כמה מפרקי ההיסטוריה בעצמם.

עם זאת, אני חושב שספיריט ורנדי קליפורניה ראויים להרבה יותר מהערת שוליים.

 .
להאזנה לאלבום במלואו:

.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות