איך מאיר אריאל לימד אותי לאהוב את השפה העברית

.

.

למאיר אריאל נחשפתי כשלוש שנים אחרי פטירתו, בחודשים האחרונים של השירות הצבאי. "בוב דילן הישראלי" נאמר לי. "וואלה? אז מה זה כל המנגינות והמילים העתיקות האלה?". הכרתי את השם, אולי אפילו שמעתי פעם איזה שיר ברדיו. אבל בשבילי הוא היה סתם אחד. כל האריאלים והאריקים והשלום חנוכים היו אותו דבר בשבילי – חלק מאיזו ארץ ישראל שלא הכרתי. ידעתי שהיא קיימת, אבל כנראה מחוץ לגבולות המקום בו גדלתי. והיא לא מאוד עניינה אותי.

כבר לא הייתי עולה חדש, רחוק מזה. "עברית גדול, אולפן קטן", אבל את השפה הכרתי כבר מזמן. מיום העלייה ארצה, בגיל תשע וחצי, הייתי תלמיד חרוץ.

למדתי להסביר לילדים בכיתה ד' ש"אני לא טוב יודע עברית". למדתי לקלל את ההורים שלי מתחת לאף שלהם. חשבתי שהם לא מבינים, כמה הופתעתי לגלות את הסומק על הלחיים המתרגזות של אבא! הבנתי חלקי מילים ב"בואי דינה" של מופע הארנבות של ד"ר קספר או "תודה" של חיים משה. הבנתי שהצעקה "מה אתה עושה? יא ערבי!" של ילד מהכיתה שלי קשורה איכשהו לסנדוויץ' עם נקניק ששלפתי מיד אחרי אחד עם גבינה צהובה. לא הבנתי למה דווקא ערבי. אחר כך הפסיקו להגיד ערבי כי "רוסי" הפכה להיות מילת גנאי. מילה שהפכה למשקולת בחזה לפרק זמן די ארוך. דרך העברית הבנתי מה המלמול היידישאי שאמא שלי הייתה ממלמלת כשפתחה דלת לאליהו הנביא. את צ'כוב פעם ראשונה קראתי בעברית. ועוד, כל מיני… התקווה, "עניין של זמן", כאילו, כפרה, בסדר, בסדר גמור, השפה שמשה אותי בסדר גמור.

למדתי טוב. בהיותי תלמיד חרוץ לא הייתי אדיש להישיגי. אבל לשפה עצמה הייתי אדיש. משהו לא התחבר לי, המילים נשמעו מרוחקות, סתמיות, השירים לא באמת דיברו אלי, רובם נשמעו לי אותו דבר. שפה סתמית ורזה, ככה חוויתי אותה.

היינו עושים השוואות, למי יש גדול יותר, לרוסית או לעברית. איזה ניצחון מוחץ היה לרוסית! באורך מדפי הספרים, בעובי המילונים, בכמות האותיות באלפבית, באיכות הקללות. בתור מי שצריכים להתחיל את חייהם מחדש, לפחות במלחמה הזאת הרגשנו שאנחנו יכולים לנצח. אבל הזמן עשה את שלו והרוסית שלי התחילה להחליד. שמתי לב שאני לא תמיד מצליח להשתמש בה כדי לתאר חוויה, או מחשבה כלשהי. התרחקתי. התבגרתי למציאות מסוימת בה שפת האם שלי נשארה מאחור.

וכך, תקוע בין שמים וארץ – התגייסתי.

באיזושהי דרך, בלי שהייתי חבר בתנועת נוער, מצאתי את עצמי בגרעין נח"ל. מין גרעין קומבינה שכזה שאוסף כל מיני מהפריפריה ומפיל על הכתפיים שלהם מסורת ארצישראלית שלמה דרך צמד מילים אחד ובצורה של כומתה ירוקה. גרעין נח"ל. ולפני זה חשבתי שגרעינים זה משהו שמפצחים על ספסל מול הבית, ונחל זה הזרם החום והדליל במושב הסמוך.

אז לכאורה ההמשך אמור להיות ברור: נח"ל, קיבוצניקים, מאיר אריאל. פשוט. אבל לא. אני לא זוכר שפגשתי חיילי נח"ל קיבוצניקים רוב השירות. רוסים כמוני – בשפע, המון חרדים, גם אחד מרמלה שעשו לו מחטף ממגרש כדורגל והוא מצא את עצמו מנגן טוּבה בתזמורת, ועוד הרבה אנשים יקרים אחרים, אבל קיבוצניקים, כמעט ולא.

ואז בסוף השירות פגשתי את "הסרבנים". כך קראנו להם בהתחלה בלחישה, אחר כך בקול רם. גם הם קראו לעצמם כך. לא זוכר איפה ולמה הם סירבו, וזה גם לא משנה. מה שמשנה הוא שאחרי הכלא הם הגיעו למקום בו אני הייתי בסיום השירות הצבאי שלי. לדעתי גם הם לא היו קיבוצניקים, אבל כמה דיסקים של מאיר אריאל הסתובבו שם בכל זאת.

"בוב דילן הישראלי" נאמר לי. "וואלה? אז מה זה כל המנגינות והמילים העתיקות האלה?". למזלי שעות השמירה היו ארוכות מספיק כדי לתת לו צ'אנס.

* * *

זה התחיל, לגמרי במקרה, בשדות גולדברג. הוא מזהיר נערה מפני מקסם שווא במסווה של רומנטיקה:

יָלַדְתִּי שֶׁלִּי!

אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ.

הוּא יִמְכֹּר אִם וְאָב

הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב

.

הוּא יִתֵּן לְךָ רָעֲנַנָה

הוּא יָבִיא לְךָ מֶטֶר רָץ.

פַּרְדֵּס-חָנָה, כַּרְכּוּר, צֵל עֲלִי בַּנָּנָה –

רַק לִבְּךָ הַנִּמְרָץ נִמְרָט, נִשְׂרַט

וְנִמְחָץ…

.

ארבעת המילים האחרונות השאירו עלי רושם אדיר. יותר נכון ההברות האחרונות שלהם.

רָץ, רָט, רַט, חָץ.

צלילים צורמים ומכאיבים מדי ללב תמים של נערה צעירה.

וברקע האצבע המשולשת: "נא!" מקטין ומזלזל – טעם לוואי שנשאר מ"רעננה", "פרדס-חנה" ו"צל עלי בננה".

אלה אפילו לא המילים אלא הצורה שלהם. עוד לפני המשמעות, עוד לפני ההבנה של ההתכתבות המבריקה עם שיר של לאה גולדברג.

המילים נוגעות בבטן, מטפסות במעלה הגב, מזנקות לכתף ומשם לוחשות לתוך האוזן:

"תראה מה אנחנו יכולים לעורר"

* * *

או אֶרוֹל אחד. שלא ברור לגמרי מי הוא בעצם. משוגע של הכפר? סטלן של הקיבוץ? אאוטסיידר על בטוח – כמו רבים בשיריו של אריאל. כמה רגישות ואמפתיה יש בדרך בה הוא מתאר את עולמו המפוזר:

כָּל מִינֵי מַרְאוֹת, רֵיחוֹת, קוֹלוֹת וּלְחָשִׁים

נִגְּנוּ עָלָיו כְּמוֹ הָיָה אוֹרְגָן חַשְׁמַל.

הוּא נָתַן לַשֶּׁמֶשׁ, לָרוּחוֹת, לָאֲנָשִׁים

אָבוּד כָּל כָּךְ כְּמוֹ תִּינוֹק שֶׁלֹּא נִגְמֹל.

.

לֵיל שָׁרָב אֶחָד, כָּל כּוֹכָבָיו כְּמוֹ נְמֵסִים

וְאֶרוֹל הַחוֹגֵג סוֹבֵב בְּתַחְתְּוֹנָיו,

מִתְנַשֵּׂם מִמָּה שֶׁמִּתְפָּרְקִים הַפַּרְדֵּסִים

אַךְ פוֹגֶל הַשּׁוֹמֵר מַרְחִיב אֵת אִישוֹנָיו.

.

פוֹגֶל הַמְּיֻזָּע דּוֹרֵך תַּ'זֶּה, לוֹחֵשׁ: עָצוּר!

וּמְכַוֵּן אֵל הַלָּבָן הַזָּז הַזֶּה,

עֵקֶב הַוִּיבְּרַצְיָה בְּיָדָיו נִמְלַט לוֹ צְרוֹר,

בֵּין הַנּוֹתְבִים חוֹמֵק לוֹ אֶרוֹל הַהוֹזֶה.

…

כָּל פַּעַם שֶׁבֶּחָצֵר הָיוּ שׁוֹמְעִים מַכָּה

יָדְעוּ שאֶרוֹל שׁוּב נָפַל מֵעֵץ הַתּוּת.

עֲנָפָיו נָתַנּוּ לוֹ אַתְּ בִּתָּם, דְּמָמָה רַכָּה

וְהוּא הָיָה תּוֹפֵס אִתָּהּ מִין שׁוֹטְטוּת.

.

מה הופך את ארול למוחשי וקרוב כל כך? מה גורם לי לא רק להבין את הסיפור אלא גם לחוות אותו?  אלה אותם "מראות, ריחות, קולות ולחשים" המגישים את הטקסט לא רק דרך עיניים ואוזניים, אלא גם דרך מגע, ריח, טעם, אפילו תנועה.

הנה למשל, רק מהשורות שלמעלה: ניגנו עליו, שמש, רוחות, כוכביו כמו נמסים, סובב בתחתונים, מתנשם ממה שמתפרקים הפרדסים, מרחיב את אישוניו, מיוזע, לוחש, הלבן הזז הזה, ויברציה, נמלט לו צרור, חומק, שומעים מכה, נפל מעץ התות, דממה רכה, תופס מין שוטטות.

* * *

או ארבעת השורות הראשונות של פלוגה בקו (או לגמרי במקרה). כן, כן, דווקא הן. פשוטות, בלי התחכמות, אבל עם איזו מנגינה מיוחדת –

אֲנִי רוֹצֶה לִפְגֹּשׁ אוֹתָהּ פִּתְאֹם בְּמִקְרֶה

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אֶשְׁכַּח אוֹתָהּ כָּלִיל.

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁזֶּה יִהְיֶה לְגַמְרֵי בְּמִקְרֶה –

יַלְדָּה קְטַנָּה אַהֲבָתִי בְּגָלִיל.

.

מה יש באוסף המילים האלה שיוצר איזשהו קסם מיוחד?

למאיר אריאל יש הסבר:

כמה מילים יפות היו מתרוצצות לכאן ולשם והנה מזדמן לקראתן עניין מסוים. סובבוהו, הקיפוהו, הסתדרו לפניו בשורה ואמרו איך אנחנו בשבילך. אמר להן יפות יפות אבל איפה אתן ואיפה אני. שָבו והתערבבו זו בזו, שבו והסתדרו לפניו בסדר אחר ואמרו איך עכשיו? אמר להן הרבה יותר יפות אבל אתן זה אתן – ואני זה אני. שבו ונתערבבו שבו והסתדרו לפניו בסדר חדש. שתק ולא השיבן דבר.

שתקתי גם אני.

ואט אט, במשך שעות שמירה ארוכות, השפה התחילה להתגלות בפני.

פתאום שמתי לב שיש בה איזה ניגון מיוחד,

ומשחקיות שלא הבחנתי בה,

וגוון חדש, ועוד אחד, ועוד.

גמישות מסוימת וצורה מושלמת

וברק

ומרקם

וטעם

והתאהבתי…

* * *

שדות גולברג מתוך …וגלוי עיניים, 1984  מילים

פלוגה בקו (או לגמרי במקרה) מתוך ירוקות, 1988 מילים

ארול מתוך שירי חג ומועד ונופל, 1978 מילים * מיהו ארול?